מלחמת ההתשה בבקעת הירדן
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מלחמת ההתשה בבקעת הירדן התרחשה בשנים 1967–1970 לאורך גבול ישראל-ירדן, במקביל למלחמת ההתשה שניהלו ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו התעמתה ישראל מול ארגוני הטרור הפלסטינים ומול ממלכת ירדן. ארגוני הטרור הפלסטיניים, שנדחקו על ידי פעולות מערכת הביטחון הישראלית משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (ממלכת ירדן), החלו בביצוע פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ובקעת כנרות שכללו: ירי מרגמות, מיקוש, חדירות ליישובים, ירי נשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צה"ל. צה"ל הגיב גם בצורה הגנתית: יצירת קו הגנה לאורך נהר הירדן שכלל גם (בפעם הראשונה בצה"ל) גדר מערכת, וגם בצורה התקפית של פעולות פשיטה מעבר לנהר הירדן, שהנרחבת שבהן הייתה פעולת כראמה באביב 1968. גם צבא ירדן השתתף בלחימה; לרוב, בדרך של השתתפות בימי קרב ארטילריים שהתפתחו לעיתים בגזרה וגם בעת שכוחות צה"ל פשטו אל תוך שטח ירדן.
חוליות של ארגוני טרור פלסטינים חדרו גם לשטחי יהודה ושומרון שממערב לבקעת הירדן, ומולן פיתח צה"ל את שיטת הלחימה, שזכתה לשם מרדף, במטרה לחסום את החוליות מלהגיע למרכזי אוכלוסייה בשטחים שבשליטת ישראל. אזור זה של מדבר שומרון, גב הרי יהודה והרי השומרון זכה בעקבות כך לכינוי "ארץ המרדפים". הלחימה הגיעה גם לגזרות הדרומיות יותר, אם כי בצורה מוגבלת. פעולות איבה היו גם לאורך כל חלקו הדרומי של גבול ישראל-ירדן: משני עברי ים המלח, באזור שמדרום לים המלח ואף בערבה. מקובל לראות את סיום מלחמת ההתשה בגבול ישראל-ירדן בספטמבר 1970 יחד עם אירועי ספטמבר השחור שבהם דיכא המשטר ההאשמי ביד חזקה את הארגונים הפלסטיניים ששגשגו בירדן בשנות הלחימה וכפה עליהם להעביר את בסיסיהם לסוריה וללבנון. במשך שלוש השנים בהן נמשכה המלחמה, נרשמו בגזרה זו 5,840 פעולות של ירדן וארגוני הטרור הפלסטינים נגד ישראל.[1] מהן 660 נגד מטרות אזרחיות[1] בפעולות אלו נהרגו 141 ישראלים ונפצעו 800.[1][2] כ-1,000 מחבלים פלסטיניים נהרגו בפעולות אלו וכ-400 נפלו בשבי הישראלי. לצבא ירדן היו כ-300 הרוגים ולדיוויזיה של הצבא העיראקי היו עוד כמה עשרות הרוגים. לצה"ל אבדו 7 מטוסים בחזית הירדנית.[1]