פר גינט
מחזה מאת הנריק איבסן עם מוזיקה מאת גריג / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
"פֶּר גִינְט" (בנורווגית: Peer Gynt) הוא מחזה מחורז בן חמש מערכות מאת המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, שהגדיר אותו תחילה כפואמה דרמטית.[1] המחזה, שיצא לאור בשנת 1876 בנורווגית,[2] הוא אחד המחזות הנורווגיים המוצגים ביותר ברחבי העולם. במאה ה-19 נאלצה דנמרק לוותר על שליטתה בנורווגיה לטובת שוודיה, והשאיפה לעצמאות חוללה גל של יצירות בשפה הנורווגית. איבסן גרס, כי ל"פר גינט", סיפור העם הנורווגי שהמחזה בנוי עליו פחות או יותר, יש בסיס עובדתי, וכי אחדות מהדמויות בו מעוצבות על פי משפחתו של איבסן עצמו, בייחוד הוריו, קנוט איבסן ומריכן אלטנבורג. תיאור ביתו של פר גינט, דמות אביו העולה מזיכרונות האם אוזה, אוזה עצמה והיחסים שבינה לבין בנה, הם זיכרונות ילדותו של איבסן, בית אמו ואביו, כעדות עצמו, "רק בהפרזה מסוימת - מחמת דרישותיה של האמנות".[3] הוא הושפע גם באופן כללי מאוסף סיפורי העם והאגדות הנורווגיים של פטר כריסטן אסביירנסן, שיצא לאור בשנת 1845 ("Huldre-Eventyr og Folkesagn").[4]
פסטיבל זלצבורג 2012 – פר גינט | |
כתיבה | הנריק איבסן |
---|---|
מבוסס על | פר גינט |
מוזיקה | אדוורד גריג |
סוגה | verse drama |
הצגת בכורה | 24 בפברואר 1876 |
שפה | נורווגית |
ב"פר גינט" ניכרת השפעת "ברנד", מחזה של איבסן משנת 1865, העוסק גם הוא בחירות הרצון והבחירה ותוצאותיהן. נקודה מכרעת היא הדיון בהיעדר אהבה. "ברנד", כמו "פר גינט", יצא בתרגום לעברית של לאה גולדברג ואחר של איתמר אבן-זוהר, מנורווגית.
המחזה תורגם לעברית בידי לאה גולדברג, בהוצאת דביר, שנת תשי"ד (1953). תרגום זה נעשה לא משפת המקור, אלא מארבעה תרגומים, שניים בגרמנית (הטוב בהם מאת המשורר כריסטיאן מורגנשטרן, בהוצאת ס. פישר), אחד מרוסית, מאת האנזן, ואחד מאנגלית, מאת ר. פראקהרסון שארפ,[5] ואי-ידיעת השפה הנורווגית גרמה להאחדה בשפת הדמויות הדוברות, שכולה שפה מתוקנת ברמה גבוהה, כפי שהיה מקובל בשנות החמישים בתרגומים לעברית. איבסן חרג בלשון המחזה מן המקובל בנורווגית, והיחס לתרגום עברי היה דומה במידה רבה למה שהיה בנורווגיה באמצע המאה ה-19.[6] כמו כן תורגם בידי איתמר אבן־זהר בשנת תשל"א (1971) להצגה ב"הבימה". תרגום זה נעשה מהמקור הנורווגי.
איבסן כתב את "פר גינט" בהתעלמות מכוונת מן המגבלות, שאמנות הבמה של המאה ה-19 כפתה על הדרמה. ארבעים התמונות של המחזה נעות ללא מעצורים בזמן ובמרחב ובין מודעות לאי-מודעות, ממזגות בהן פנטזיה מן הפולקלור הסקנדינבי עם ריאליזם נטול סנטימנטים. ריימונד ויליאמס השווה את "פר גינט" לדרמה המוקדמת של אוגוסט סטרינדברג, "מסעו של פטר בר-המזל" (1882), וטען ששני המחזות בוחנים סוג חדש של פעולה דרמטית, שהייתה מעבר ליכולות התיאטרון באותם ימים; שניהם יצרו "רצף דימויים בשפה וביצירה חזותית", שהתאפשר מבחינה טכנית רק בקולנוע.