תוכנית גלווסטון
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תוכנית גלווסטון (הידועה גם כתנועת גלווסטון), הייתה תוכנית סיוע למהגרים שהופעלה על ידי מהגרים יהודים בין 1907 ל-1914 במערב ארצות הברית.
התוכנית פעלה להטות מהגרים יהודים מרוסיה ומזרח אירופה, הרחק מערי החוף המזרחי של ארצות הברית, ובמיוחד מניו יורק שהייתה עמוסה לעייפה ממהגרים, אל עבר החלקים הפנימיים של צפון אמריקה. במהלך תקופה זו, קרוב לעשרת אלפים מהגרים יהודים עברו דרך עיר הנמל גלווסטון (אנ') שבטקסס[1], כשליש מסך המהגרים לארץ ישראל במהלך אותה תקופה. מאחורי היוזמה עמדו אנשי התנועה הטריטוריאליסטית באירופה, בראשם ישראל זנגוויל ושותפים אחרים כמו יוסף קרוק ומקס מנדלשטם,[2] שבזכות הצטרפותו ליוזמה של איל הכספים והפילנתרופ היהודי הניו יורקי, יעקב שיף, שתמך בתוכנית בכחצי מיליון דולר אמריקאי מהונו העצמי, הצליחה התכנית לצאת לפועל ולהגיע להצלחות יחסיות. בארה"ב שיתף שיף פעולה עם אוסקר שטראוס, שר המסחר והעבודה, והרעיון זכה גם לעידודו של הנשיא תאודור רוזוולט. יוזמי הרעיון האמינו וקיוו, כי לו יעברו היהודים דרך חופי טקסס ויתיישבו באזור, היחס להגירת יהודים יהיה חיובי יותר, זאת על רקע הסלידה מריכוזי היהודים הגדולים במזרח ארצות הברית בכלל ובניו יורק בפרט. הרב הנרי כהן, מקהילת בני ישראל בגלווסטון, היה "פניה האנושיות" של התנועה, ונהג בעקביות לפגוש את המהגרים שנחתו אל רציפי הנמל, וסייע להם בתהליך הגעתם ליעדם, שהיה לרוב מחוץ לעיר[3].