תעלת השקיה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תעלת השקיה היא תעלת מים המיועדת להובלה של מים לשם השקיה של שדות בחקלאות שלחין.
תעלת השקיה יוצאת ממקור מים (אגם, מאגר מים, נהר וכדומה), ועושה דרכה אל השדות שאותם נועדה להשקות. לעיתים התעלה נחפרת במיוחד, ולעיתים היא מהווה הרחבה מלאכותית של ערוץ קיים. לעיתים התעלה מדופנת בבטון, למניעת חלחול של מים. הובלת המים בתעלה נעשית בכוח המשיכה, ולעיתים בסיוע מלאכותי, שנועד להתגבר על מכשולים. לעיתים משולבים בתעלה מרכיבים הידרולוגיים נוספים, כגון בריכות אגירה.
תעלות השקיה נחפרו כבר בעת העתיקה, לאורך הנהרות הגדולים: פרת וחידקל במסופוטמיה, הנילוס במצרים העתיקה, האינדוס בתת-היבשת ההודית, עמק זניה (אנ') בפרו[1] ועוד. תרבות הוהוקם התקיימה בצפון אמריקה לאורך הקטע המרכזי של הנהר חילה החל מהמאה הראשונה לספירה, ובין 600 ל-700 לספירה החלו בני תרבות זו ליישם השקיה בקנה מידה גדול, ועשו זאת יותר מכל קבוצה ילידית אחרת באגן הנהר קולורדו.[2] מערכת רחבה של תעלות השקיה, שההערכות השונות על אורכן הכללי נעות מ-290 ל-480 קילומטרים, המסוגלות להשקות בין 100 ל-1,000 קמ"ר, נבנתה על הנהרות חילה וסולט. במאה העשרים נבנתה התעלה הכול-אמריקנית, הקרויה כך משום שהיא זורמת כולה בתחומי ארצות הברית (בניגוד לתעלת השקיה קודמת, שאותה החליפה, שעברה גם בתחום מקסיקו). עם כושר ספיקה של 740 מטרים מעוקבים בשנייה, זו תעלת ההשקיה הגדולה ביותר בעולם,[3] המספקת מים לשטח בן 2,000 קילומטרים רבועים בעמק אימפריאל שבקליפורניה.[4]
במוביל הארצי, המשמש להובלת מים מהכנרת לדרום, משולבות גם תעלות פתוחות (יחד עם צינורות, מנהרות ועוד).