אבלות (יהדות)
מנהגי צער על קרוב משפחה שנפטר / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.
מקרא | ויקרא, י', י"ט; ויקרא, כ"א, ב'–ג' |
---|---|
משנה תורה | ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א' - הלכות אבל, פרק י"ד |
שולחן ערוך | יורה דעה, סימן שמ"א עד סימן ת"ג |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ל"ז ספר החינוך, מצווה רס"ד סמ"ק, יום שני, מצווה צ"ז |
מקורות נוספים | תורת האדם |
התחלתה של האבלות היא כאשר המת נקבר[1]. הזמן עד הקבורה מוגדר כאנינות.
בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת. לחלק ממנהגי האבלות יש מקור בתורה וחלק אחר מקורו בתקנות חז"ל. לדעת הרבה פוסקים האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: ”ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?”[2]. מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת[3].
עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים ”ויעש לאביו אבל שבעת ימים”[4]. למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, כלומר רק כשהקבורה נעשתה ביום הפטירה[5], אמנם לפוסקים אחרים אין אבלות מהתורה כלל, אלא רק מדרבנן[6]. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה[2].