שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

אסנת ברזאני

ראשת ישיבה, פוסקת ומקובלת כורדית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

Remove ads

הרבנית אסנת אדוני ברזאני (מאות 16–17) הייתה למדנית, פוסקת הלכה, פייטנית עמדה בראש ישיבה בכורדיסטן. הייתה ידועה בכינויה התנאית, בדומה לחכמי המשנה.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

ביוגרפיה

סכם
פרספקטיבה

רקע משפחתי

אסנת נולדה למשפחת ברזאני, משפחת רבנים מקובלים ידועה בצפון כורדיסטן, בסביבות שנת 1590[1] סבה, הרב נתנאל הלוי (אדוני), עמד בראש קהילת יהודי מוסול, והיה איש קדוש בעיני יהודי כורדיסטן וסביבותיה. מפאת כבוד תורתו הוא כונה "אדוֹניִ", שם שדבק ביורשיו לתפקיד הרבנות.[2] בנו, הרב שמואל ברזאני (אדוני), אביה של אסנת, הוטרד ממצבם התורני הירוד של יהודי כורדיסטן, ומהמחסור במנהיגים רוחניים ובפוסקי הלכה. הוא הקים מספר ישיבות בבַּארְזָאן (אנ'), בעקרה (אנ'), בעמידיה ובמוסול, כדי לטפח בהן תלמידי חכמים שיוכלו לשמש את הציבור כרבנים, חזנים, ושוחטים.[3] הישיבות התקיימו מתרומות של נדבנים יהודיים תושבי האזור. את כל כספי התרומות השקיע בישיבות, והוא ומשפחתו חיו חיי דוחק.[1]

ראשית חייה

מקום הולדתה המדויק של אסנת לא ידוע, אך משוער כי היא נולדה באזור שנמצא כיום תחת המחוז נינוה או דהוכ של עיראק.[4] אביה של ברזאני העניק לה חינוך תורני יסודי ומעמיק, לטענתה, משום שלא היו לו בנים שימשיכו את דרכו. במילותיה של ברזאני: ”בת מלך ישראל פה הייתי- מאן מלכי? רבנן! בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה". בעונות הרבים – לא היו לו בנים כי אם בנות”[5] לדבריה היא מעולם לא למדה מלאכה כלשהי, אלא עסקה בתורה. הדבר היה חריג מאוד בתקופה בה לרוב נשים לא זכו להשכלה בכלל, ולהשכלה דתית בפרט, ויועדו בעיקר לטיפול בילדים ובמלאכות הבית.[6] היא נישאה לבן דודה, הרב יעקב מזרחי, שהיה התלמיד המצטיין בישיבה והחביב על אביה. אביה, שהעריך את כישוריה וחכמתה, התנה את הנישואין בכך שהיא תמשיך בלימוד התורה ולא תאלץ לעזוב את בית המדרש לטובת הטיפול בבית. כך בלשונה: "השביע את בן זוגי ז"ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציוהו".[5]

כראש ישיבה

שמואל בר נתנאל אדוני ראה ביעקב מזרחי את ממשיך דרכו ואף כתב עליו "שהוא מקומי ויורשי",[3] ואכן, לאחר פטירתו, מונה יעקב מזרחי לראש הישיבה. ברזאני, שכבר הייתה בקיאה בנלמד, לימדה בישיבה יחד איתו, ואף במקומו, כשהיה שקוע בלימוד: "מתחילה הרב ז"ל טרוד היה בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו".[5]

לאחר פטירתו של יעקב מזרחי הפכה באופן מעשי לראש הישיבה. היא הייתה ממונה הן על ההוראה והן על ניהול הישיבה. ברזאני העידה על עצמה: "שאני נשארתי מלמדת ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנִדה ולתפילה וכיוצא".[5] ברזאני לא ראתה עצמה מתאימה לעריכת מסעות לאיסוף כספים לישיבתה, אך ניהלה חליפת מכתבים עם נדבני הקהילות היהודיות השונות בכורדיסטן, ופנתה אליהם בבקשה שיתרמו כספים לישיבה שנקלעה לקשיים כלכליים חריפים. על אף היותה אישה הנושאת במשרה גברית, ראו בה בני דורה סמכות רבנית לכל דבר, תלמידת חכמים ופוסקת הלכה.

מהאיגרות שפורסמו על ידי יעקב מאן עולה כי לאחר פטירת ר' יעקב מזרחי, הישיבה נתקלה בקשיים כלכליים. בנוסף - מאותן האיגרות, ומהאיגרות בינה ובן ר' פנחס חרירי עולה כי היה קיים סכסוך בנוגע לספריית בעלה, כאשר ר' יצחק דודה טען כי הספרייה אמורה הייתה לעבור אליו. לעומת איגרות אלו נראה כי דווקא יחסיה עם חוג המקובלים השבתאים בכורדיסטן היו טובים. איגרת שנשלחה אליה מלמדת כי הם נהגו בה בכבוד הראוי. פנחס בן יצחק חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, אשר אליו שלחה ברזאני את בנה ללמוד תורה, פנה אליה בנוסח מליצי ומחורז, וכינה אותה : "גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי [...] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה".[2] הוא אף הוסיף: "שמחתי בניב מליצותיה [של הרבנית אסנת], ועלזתי בנועם שיחתיה, ואזרתי חיל לנגד מילותיה, המתוקים מדבש ונופת צופים".[2] בהמשך, הוא מדווח לה על התנאים הפיזיים של בנה בישיבתו. הדיין מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי כינה אותה בכתביו "אשת חבר הדומה לחבר".[5]

בראשותה של ברזאני הישיבה המשיכה להיות בית גידול לתלמידי חכמים, אך נקלעה לקשיים כלכליים, וביתה ורכושה עוקלו. כשתפקיד הרבנות הראשית בבגדאד התפנה, פנתה קהילת יהודי בגדד אל ברזאני בבקשה שתשלח אליהם רב מתלמידיה. היא שלחה את בנה, שמואל בן יעקב, שהיה תלמידה החשוב. ילדיה של ברזאני בכורדיסטן ובמצרים המשיכו את השושלת הרבנית. משפחת ברזאני־אדוני נשארה משמשת ברבנות בבגדד במשך כמאה וחמישים שנה, עד שנת 1743, ובמוסול עד למאה העשרים.[2]

Remove ads

כתבים

איגרות

מתוך כתביה של ברזאני השתמרו שתי איגרות באופן חלקי. שתי האיגרות מיועדות לנדבנים שתרמו לישיבה. האיגרות מלמדות על שליטתה המופתית בעברית, כמו גם בתנ"ך, בתלמוד, במדרש ובקבלה. האיגרות כתובות עברית רהוטה ומשלבות ציטוטים מן הכתובים ופרפרזות עליהם, כמו גם פיוטים פרי עטה.[1] ברזאני כתבה בסגנון הרבני המקובל, בניגוד לאופן בו נשים בנות דורה התנסחו בדרך כלל – בלהג עממי ובאופן יומיומי וענייני.[7]

פיוטים

נשתמרו מספר פיוטים שחיברה ברזאני. הפיוטים כתובים עברית, ובעלי משקל וחריזה. תוכנם עוסק במצבו הירוד של הדור ובמאמצים של ברזאני לשקמו:

עַל תּוֹרָה אֶזְעַק אֶנְאָקָהּ כִּי נֶעֶדְרָה מִכָּל גְּבוּלִי
נִתְכַּסָּה נִיצוֹץ מֵאִיר תּוֹךְ עֲנַן מְעוֹן מִקְהָלִי [...]
הַדּוֹר אָפֵל, אֵין מוֹכִיחַ, אֶבְכֶּה לִזְמַנִּי גַּם חֶדְלִי
אֲנִי עָמַדְתִּי בְּמַצָּב צָרוֹת הִקִּיפוּנִי אֶת יָדַי, רַגְלִי
תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֵי אֶרֶץ אָז אַצִּיב דַּיָּנִים בִּפְלִילִי
גַּם סָגַרְתִּי הַנִּפְרָצוֹת מִדְרָשׁ וּתְפִלָּה בִּגְלִילִי[1]

המסורת יחסה לברזאני את כתיבתו של פיוט נוסף, הפותח במילים "האל הביטה וראה", העוסק בגעגועים לציון. במחקר התברר כי מקור המסורת הזו בטעות, וכי הפיוט קדום ונכתב כנראה על ידי ר' יצחק השנירי, מחכמי פרובאנס בימי הביניים.[8][9]

Remove ads

במחקר

התעודות ההיסטוריות לחייה ולפועלה של ברזאני מסתכמות במספר זעום של איגרות ששלחה ושנשלחו אליה, שנחקרו ופורסמו על ידי חוקרי כורדיסטן. החוקרים יעקב מאן, יואל יוסף ריבלין ואריך בראואר תארכו את תקופת חייה למאות החמש עשרה והשש עשרה, אולם גרשום שלום ביסס את הקביעה כי היא פעלה כמאה שנים מאוחר יותר, בראשיתה של המאה השש-עשרה.

כחלק מתיאורו את האישה הכורדית התייחס בראואר לאיגרות, אך הניח ש"אשה לא הייתה יכולה להגיע לבקיאות בעברית ובספרות הרבנית", לכן קבע שלא נכתבו על ידי ברזאני, אלא על ידי בן זוגה או בנה.[10] לפי מחקר מאוחר יותר של רינה לוין־מלמד ואורי מלמד האיגרות נכתבו על ידה, זאת על אף שהאיגרות לא נמצאו בכתב ידה של ברזאני.[1]

במסורת

ברזאני הייתה לדמות נערצת במסורת יהודי העדה הכורדית. האיגרות שחיברה כמו גם אלו שנשלחו אליה ומופיע בהן שמה שימשו כקמיעות: היה נהוג להניחן מתחת לראשי חולים כדי לרפאם. כתב יד של ספר משלי שיוחס לה (או לבן זוגה) שימש אף הוא כקמיע.[2] אגדות מייחסות לה מראה מצודד, כמו גם יכולת לקרוא בשמות קדושים ולהתפלל ובכך לחולל ניסים:

ויהי היום ותעל אסנת על הגג [...] וירא אותה גוי אחד ונפשו חשקה בה. ויהי בחצי הלילה ויתגנב הגוי אל הגג ולבו יחשוב אוון לו על הרבנית. מיד קראה שמות של קדושים והגוי נשאר תלוי על קירות הגג מבלי שיוכל לזוז ממקומו. ויהי בבקר ויודע הדבר. קהל רב של אנשים הצטופפו וחזו במחזה נפלא זה. כל מאמציהם להזיז את הגוי ממקומו עלו בתוהו. הדבר הגיע לאוזני הואלי – הפחה של העיר – והוא בעצמו בקש מאת אסנת הרבנית לשחרר את הגוי. אך היא סרבה באומרה לו: "אילו גוי זה בא אלי על מנת לגנוב חפץ מחפצי ביתי כי עתה החרשתי; אך הוא בא אלי מתוך כוונה לפגוע במוסר ולכן יישאר תלוי במקומו". המושל נשבע לה שאם תתיר את הגוי החוטא יענישהו כיאות לו ויתלהו לעיני כל. באותה שעה שחררה אסנת את הגוי.[2]

Remove ads

מורשת

ברזאני, כאישה ששימשה כראש ישיבה, מהווה מקור השראה לנשים המבקשות לקדם שוויון מגדרי ולשאת בתפקידים דתיים המוענקים באופן מסורתי לגברים.[11]

בשנת 2015 קראה ועדת השמות של עיריית ראשון לציון רחוב בעיר על שמה של אסנת ברזאני.[12]

לקריאה נוספת

  • אורי מלמד ורינה לוין מלמד, ‏הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן, פעמים 82, 2000, עמ' 178-163.
  • יעל לוין, "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל – עיון היסטורי", כנישתא ב (תשס"ג), עמ' פט-צז.
  • י. הריס, נשים גדולות בהיסטוריה היהודית - "אסנת התנאית", הילה, הירחון לאישה החרדית, 3, אב תשנ"ו יולי 1996.
  • חזי כהן, "חוכמה מקדם - סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח", ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2016

קישורים חיצוניים

Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads