בית ישראל (שכונה)

בית ישראל
מידע
עיר	ירושלים
קואורדינטות	31°47′20″N 35°13′22″E
	שכונות נוספות בירושלים
	(למפת ירושלים רגילה) בית ישראל

בית ישראל היא שכונה חרדית בירושלים מצפון לשכונת מאה שערים. השכונה תחומה בין הרחובות מאה שערים, שבטי ישראל, שמואל הנביא, ויואל.

ערך זה עוסק בבית ישראל שכונה ירושלמית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית ישראל (פירושונים).

עובדות מהירות מידע, עיר ...

סגירה

השם "בית ישראל" מבוסס על הפסוק ביחזקאל, ל"ו, י': "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה"^[^{דרוש מקור: בתנ"ך ישנם מופעים רבים לביטוי הזה. נדרש מקור לכך שהפסוק הזה הוא הביסוס לשם השכונה]}. לפי המסורת שימש מקום השכונה בימי בית המקדש השני לשפיכת הדשן, היא פסולת הקורבנות שנותרה לאחר הקרבת הקרבנות בבית המקדש.

ראשיתה של שכונת בית ישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19, כשכונת לוויין לשכונת מאה שערים. באותן שנים נבנו באזור ארבע שכונות קטנות: שערי משה, עיר שלום, נחלת צבי ושערי פינה^[1]. בראשיתה נקראה השכונה 'מאה שערים החדשה'.

הרעיון הראשוני לבניית השכונה היה של הרב אליהו גודל, שאליו חברו כמה מעסקני היישוב הישן: לפין, ליברכט, דיין וספיר. השכונה נועדה לסייע ליהודים עניים חסרי דיור, והמטרה הראשונית הייתה להגיע למאה יחידות דיור במחירים מוזלים. השכונה קמה ב־1886 (תרמ"ו), כאשר את הקרקע לבניין השכונה רכש הרב אריה לייב הרשלר (ר' לייב דיין) במחיר מוזל בשל בעיות ניקוז קשות. בשל בעיה זאת האזור היה מכונה 'בִּירְכֶּה' (הבריכה), ובימי החורף התאספו בו מים מזוהמים ועכורים, לפי אחת העדויות היו אלו מים שנותרו בעת ייצור של סבון בסביבה.

חברי ועד מקימי השכונה היו: אריה ליב בה"ר אלימלך (ר' לייב דיין), אליעזר חפץ מסלאנט, אלתר ורשבסקי, שמואל הלוי צוקרמן (צוקערמאן), יחזקאל מנדלמן (מאנדלמאן), מענדל וולפרט (וואלפערט) מוועקסנא, מענדל בהרי"ל מנדלזון (מענדלזאהן), יעקב ב"מ בלומנטל (בלומענטהאל).

לאחר הקמת שכונת בית ישראל המשיכה החברה שהקימה את השכונה ביוזמת הבנייה לנצרכים, וב-1889 הקימה את 'שכונת שערי פינה'.

בשנת 1893 החלה לפעול בשכונה מאפיית לנדנר שפעלה עד לשנת 2019.

על יסוד השכונה והמניעים להקמתה מסופר בקצרה גם בספר התקנות של השכונה:

העוני והמחסור פרשו כנפי ממשלתם בעיר הק'(=הקודש) ירושלים ת"ו (=תבנה ותכונן). בניה ילוקטו בה יום יום, ורובם עניים ודלים... החלוקה אשר הייתה משען מעט לעניי ירושלים לשילום שכר מעונם, גם היא לרגל סיבות שונות, תלך הלוך וחסור, ועל בני ציון לדאוג בעוד מועד למצוא להם בית למושב. למען לא יאחרו העת ויהיו נאלצים חלילה לשכון בשדה, במקיק הסלעים ובמערות... בישע אל עליון צלח בידם ויאספו כמאה חברים... ויקנו נחלת שדה וכרם למבנה הבתים...

השכונה כללה בראשיתה את רחוב בית ישראל (כיום רחוב זוננפלד), שהיה רחובה המרכזי וממנו יוצאות סימטאות קטנות; במרכז הרחוב הוקם בית הכנסת ובית המדרש "בית יעקב". רחוב ראשי שני, מקביל לו, נסלל מאוחר יותר והגיע עד רחוב מאה שערים ונקרא רחוב אריה לייב דיין, על שם בונה השכונה. בתי השכונה היו דו-קומתיים ונבנו לאורך הרחובות, כאשר פניהם לרחוב ומאחוריהם הייתה חצר מרווחת. לכל שני בתים נבנה בור מים גדול משותף. בשכונה התיישבו תחילה אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש דירה במאה שערים, ובשכונה התקבצו עולים מגלויות שונות. בשנת 1900 כבר היו בשכונה ששים בתים ושני בתי כנסת.

בתקופת המנדט התפשטה השכונה, ומצפון לה הוקמה בצמוד אליה שכונת 'בית ישראל החדשה'. במלחמת העצמאות בשנים 1947–1949 הייתה השכונה בקו החזית, ועד מלחמת ששת הימים ב־1967 הייתה בסמיכות לקו העירוני ולגבול עם ירדן.

בדרום בית ישראל נמצאת השכונה לשעבר נחלת צבי (רח' תרמ"ב וסביבתו), שהוקמה ב־1891 בידי עולים מתימן בסיועו של נסים בכר, מנהל בית הספר של חברת כל ישראל חברים. השכונה נקראה על שם הברון מוריס הירש (הירש בגרמנית "צבי"), שסייע להקמתה.

ב-2 במרץ 2002, י"ח באדר תשס"ב, התפוצץ מחבל בבית ישראל, בפיגוע נהרגו 11 בני אדם ועשרות נפצעו.

ברבנות השכונה כיהנו מגדולי הרבנים בירושלים. רבה הראשון של השכונה היה מייסדה, הרב אריה לייב הרשלר (ר' לייב דיין). לאחר מכן כיהנו בה הרב שמשון אהרן פולונסקי ("הרב מטפליק") הרב גרשון לפידות והרב משה אריה לייב שפירא, מאז שנת תשל"ה שימש כרב השכונה הרב שמואל אלעזר היילפרין שנולד בה, גדל בה, והטביע את חותמו על תושביה והבאים בתוכה, למעלה משישים שנה. נפטר בשנת תשס"ט.

במרכז השכונה עומד בית הכנסת ובית המדרש ושטיבלאך 'בית יעקב'. בית הכנסת נוסד ב־1887 לאחר שהתקבלה תרומה גדולה מנדבן שביקש לשמור על עילום שמו והושגה כפי הנראה ביוזמתו של יעקב שבתאי מחרסון שבאוקראינה. על קיר בית הכנסת מוצב לוח שיש המספר על פרשת התרומה:

לזיכרון טוב בהיכל ה' לעולם, שזה בית המדרש בנוי מנדבת נדיב אחד ושמו פלאי ונעלם, שנדב סך מאה ועשר נאפאליאן זהב בהשתדלות הר"ר (=הרב רבי) יצחק יעקב נ"י (=נרו יאיר) בר' יוסף שבתי מחארסאן ויקרא שם בית המדרש הזה 'בית יעקב', ותנאי מפורש התנה הנדיב שאסור באיסור גמור לשנות בית המדרש הזה לשום קדושה אחרת, כי לשם קדושת בית המדרש נבנה עבור חברת 'בית ישראל', וה' יתברך יצוה את הברכה להעושה והמעשה, ויהי משכרתם שלמה אתה ה' בהבית הזה מקדש מעט, להם ולזרעם עד ביאת הגואל צדק, ברוחניות ובגשמיות, ויזכו לראות בבנין היכל ואפריון ב"ב (=במהרה בימינו) א(=אמן) והמותר הבניין עד גמירא נבנה מכספי החברה בית ישראל' ת"ו (=תבנה ותכונן) הוסדה ונגמרה בשנת תרמ"ז /1887 לפרט, כי ביתי בית תפילה יקרא לבית ישראל עד עולם.

על זהותו של התורם האלמוני מסופר כי ר' שלמה זלמן פרוש ממונה כולל מינסק, לווה את הכסף לצורך הכולל, לאחר שהתמיכה לחג הפסח בוששה לבוא. כשהגיע זמן הפירעון נתן פרוש את הכסף למלווה וזה שם את הכסף בביתו ושכח את עניין ההחזר. לימים פנה המלווה לפרוש וביקש את החזר החוב. פרוש אמר כי החזיר לו והשניים הלכו לרב שמואל סלנט. הרב ביקש מפרוש כי יישבע כי החזיר את ההלוואה, אך פרוש סירב מפני חומרת נושא השבועה. הרב סלנט שהכירו כאדם ישר, חייבו להישבע, כדי שלא ירננו אחריו. פרוש צם והתעטף בטלית ותפילין, ולקראת מנחה עלה לארון הקודש ונשבע שפרע את חובו. פרוש סירב להשתמש בכסף שזכה בו בגלל השבועה ופנה לר' שמואל צוקרמן, ממייסדי השכונה ובעל דפוס, ונתנו לו את 110 הנפוליאונים לבניית בית כנסת בשכונה אך פרוש לא רצה להכניס את שמו ואת מעשהו וביקש כי יקראו לו 'פלאי ונעלם'^[2].

על יד בית הכנסת עומד בניין מחנה ישראל - הישיבה הגדולה לבעלי תשובה.

בית הכנסת השני בשכונה ידוע כבית הכנסת באר שבע, ע"ש התורמת חווה בת שבע גיגוזין (געגוזין) מווילנא, אלמנתו של ראובן הערץ גיגוזין (געגוזין), תחת בית הכנסת ישנו מקווה טהרה.

שני בתי כנסת אלו נועדו לאשכנזים, אך היו בשכונה יהודים שלא היו אשכנזים, ובתי כנסת נוספים נוסדו על ידי בני העדות השונות שביקשו להתפלל על פי נוסחם ודרכם.

בית הכנסת "בית אהרן" לעדת הבבלים ברח' חיים עוזר 42, שם מתפללים הרב משה צדקה והרב יעקב שכנזי. כך הוקמו בית כנסת של עדת היהודים ההרריים הקווקזים מדגסטן, בית כנסת ליהודי כורדיסטן שניהלו חלק מתפילתם בארמית, 'בית כנסת תורה ויראה' של עולי הראט וכאבול שבאפגניסטן שדיברו פרסית בניב אפגאני המיוחד להם, ואחרים.

בתי-כנסת נוספים הם: בית הכנסת "בית יוסף" חב"ד ליובאוויטש; בית הכנסת וישיבת "שושנים לדוד"; בית הכנסת של חסידי פינסק-קרלין; בית הכנסת של חסידי סלאנים, בית הכנסת של חסידי לעלוב-ירושלים ("לייבאל'ס שול"); בית הכנסת של חסידי זוועהיל וביתו של רבי שלמה מזוויהל ומקווה הטהרה שלו; בית הכנסת מעין גנים.

אופי הבנייה בשכונה אינו אחיד. מצויים בו בניינים מראשית המאה העשרים שנבנו לסירוגין במשך כמאה שנים כשלצידם בניינים חדשים ובניינים שבנייתם היא תוספות משנים רבות, עד שהבנייה המקורית אינה ניכרת עוד. חלקים מהשכונה שופצו במסגרת מבצע 'שיקום שכונות'. בשכונה אין עתודות קרקע לבנייה.

עד למלחמת ששת הימים הייתה שכונת בית ישראל שכונת ספר הסמוכה לגבול, ובקצה השכונה היה אזור תעשייה, שהמפעל הגדול ביותר בו היה היקב של משפחת שור. לאחר מלחמת ששת הימים החלו המפעלים לעזוב את השכונה לטובת תושבים, אך עדיין נותרו בה נגריות ומסגריות רבות.

בשכונה נמצאת ישיבת מיר, הנחשבת לאחת הישיבות הגדולות בעולם, ומנין תלמידיה עולה על 6,000 תלמידים. בתי המדרש והפנימיות של הישיבה פרושים על כל רחבי השכונה, שמזוהה כולה עם הישיבה.

בשכונה מוסדות חינוך חרדיים רבים, תלמודי תורה, ישיבות לאברכים ואף ישיבות לחוזרים בתשובה, מהמפורסמות שבהן, "ישיבת מחנה ישראל לבעלי תשובה" ברחוב לייב דיין, על שמו של מייסד השכונה.

כיום משמשים כרבני השכונה, הרב יעקב שכנזי מהעדה החרדית הספרדית, הרב יעקב מענדל יורוביץ חבר הבד"ץ העדה החרדית.

דמות בולטת המתגוררת בשכונה הוא הרב יעקב מאיר שכטר, שרבים פוקדים את ביתו שברח' שמעון רוקח ובית מדרשו שברח' חיים עוזר בשכונה.

פנחס אלפרט ודותן גורן (עורכים), יומנו של מוכתר בירושלים: קורות שכונת בית ישראל וסביבתה בכתביו של ר' משה יקותיאל אלפרט (תרצ"ח-תשי"ב, 1952-1938), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן 2013.