בראט

**בראט**
**Berati**
	סמל בראט סמל בראט
	בראט מהמצודה. במרכז - בניין אוניברסיטת בראט ונהר אוסום המתעקל בצורת הספרה 8, ומכאן שמו
	בראט מהמצודה. במרכז - בניין אוניברסיטת בראט ונהר אוסום המתעקל בצורת הספרה 8, ומכאן שמו
מדינה / טריטוריה	אלבניה
מחוז	מחוז בראט
נפה	נפת בראט
תאריך ייסוד	המאה ה-6
שטח	6.30 קמ"ר
גובה	58–187 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	36,496 (1 באוקטובר 2011)
‑ צפיפות	10,317 נפש לקמ"ר (2006)
קואורדינטות	40°42′18″N 19°56′47″E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.bashkia-berat.net
אתר מורשת עולמית
	המרכזים ההיסטוריים של בראט ושל ג'ירוקסטרה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2008, לפי קריטריונים 3, 4
שטח האתר	0.589 קמ"ר
שטח אזור החיץ	1.36 קמ"ר
הערות	נוסף לאתר מוכרז מ-2005
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת אלבניה רגילה) טירנה שקודרה דורס הים היוני הים האדריאטי יוון מקדוניה; הצפונית; קוסובו מונטנגרו בראט

בראט (אלבנית Berat או Berati; יוונית Βεράτιο או Βεράτι; מקדונית וסרבית Белград) היא עיר השוכנת בדרום-מרכז אלבניה, כ-50 ק"מ מחופי הים האדריאטי, בגובה של 58 מטר מעל פני הים, בלב סביבה הררית, על גדותיו של נהר אוסום. במרכז העיר ניצבת מצודה עתיקה על ראש פסגה מחודדת בגובה של 187 מטר מעל פני הים. האקלים בעיר הוא ים תיכוני, כמות המשקעים השנתית מגיעה ל-928 מ"מ בממוצע, וטמפרטורות המינימום והמקסימום הממוצעות הן 7.2°C ו-24.6°C בהתאמה. אוכלוסיית העיר מנתה כ-65,500 תושבים בשנת 2006, נוצרים אורתודוקסים ומוסלמים. בראט שימשה כבירת מחוז בראט ונפת בראט שבו. בזכות המצודה שבליבה, כנסיותיה ומסגדיה, ובעיקר בזכות עושרה האדריכלי בבתים עות'מאנים שהשתמרו היטב, הוכרזה העיר בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית.

עובדות מהירות מדינה / טריטוריה, מחוז ...

סגירה

העקבות המוקדמים ביותר להתיישבות אנושית בבראט, הן מתקופת האבן החדשה, בין השנים 2600 ל-1800 לפנה"ס. עוד נמצאו במקום חרסים ממאה ה-7 או מהמאה ה-6 לפנה"ס, ותושבי האזור בתקופה זו היו אילירים. לפי המיתולוגיה היוונית, במקום זה ניצבה העיר אורסטיאדה, שיושבה על ידי האורסטים, שבט פלסגי, שבראשו ניצב אורסטס, בנו של אגממנון.

הצוק עליו שוכנת המצודה בוצר באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, ולמרגלותיה התפתח יישוב אילירי עירוני בשם דסרטיה ואחר כך אנטיפטריה, בשנים 313-310 לפנה"ס. היישוב הצליח להתנגד לכיבוש הרומי, אך במאה ה-2 לפנה"ס נכבש על ידי הרומאים, שקראו לו "אלבאנורום אופידיום" (Albanorum Oppidum), היינו "מצודת האלבנים".

במאה ה-4 הייתה בראט לחלק מהאימפריה הביזנטית והייתה חלק מקו הגבול הקדמי והלא יציב של האימפריה. היא נודעה בשם פולכריאופוליס, על שמה של פולכריה, בתו של הקיסר הביזנטי ארקדיוס. בדומה ליתר הבלקן, סבלה בראט לעיתים תכופות מהתקפות של שבטים סלאבים ואחרים. בימי הביניים נבנו מחדש המצודה והביצורים, והעיר נשלטה בידי הבולגרים החל בשנת 860 ועד 1018. בתקופה זו גברה חשיבותה של העיר, ומהשם הבולגרי "בלגראד", היינו "העיר הלבנה", התפתח ונזכר לראשונה השם "בראט".

בתקופת מסעות הצלב, החל מהמאה ה-13, עברה העיר מיד ליד, ונשלטה, בין היתר, בידי דספוטט אפירוס, הביזנטים, והסרבים. רוב ביצורי העיר הקיימים כיום הם מתקופה זו, והיא הצטיינה במערכת אגירת מים מתקדמת, והוקמו בה שלוש כנסיות שהוקדשו למריה הקדושה ולאהרנה, למלאך מיכאל, ולשילוש הקדוש. שלוש הכנסיות השתמרו במצודה.

בראט נכבשה ב-1417 בידי האימפריה העות'מאנית. תחילה הצטמצמה העיר והתפתחותה נעצרה, אולם החל מהמאה ה-16 פעלו העות'מאנים על מנת לחזק את ביצוריה, והיא שבה לשגשג. בתקופה זו פעלו בה הציירים אונופרי (Onufri) ובנו ניקולה (Nikolla), הנחשבים לידועים שבציירי אלבניה בתחילת הרנסאנס. ציוריו של אונופרי מעטרים את קירותיה של כנסיית תאודור הקדוש (Shen Todher) וציוריו של ניקולה מעטרים את קירות כנסיית מריה הקדושה ולאהרנה. גם כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר משמשת כמוזיאון ליצירתם. לפי אחת הטענות נקבר שבתאי צבי בבראט ב-1676^[1].

בחמש מאות שנות השלטון העות'מאני, שנמשכו עד שנת 1912, ידעה העיר שלום, והתאפיינה בסובלנות דתית בין המיעוט הנוצרי האותודוקסי לבין הרוב המוסלמי. בראט התפשטה אל מחוץ לחומות המצודה, ונהנתה ממיקומה על הדרך המובילה מאיסטנבול אל חוף הים האדריאטי. בתקופה זו הוקמו בעיר מסגדים והתפתחו בה שלושת רובעיה המסורתיים - "קאלה" (Kala, המצודה) ו"מאנגאלם" (Mangalem) שלרגליה, שניהם על הגדה הימנית של הנהר, ורובע "גוריצה" (Gorice - "גבעה קטנה" בשפות סלאביות) על הגדה הנגדית. במאה ה-17 הייתה בראט הגדולה בערי אלבניה, ונחשבה למרכז הכלכלי החשוב בה. בעיר שכנו 500 בתים ב-30 רבעים, וכן חמש מדרסות^[2].

במאה ה-18 נשלטה העיר על ידי עלי פאשה מיואנינה, שחיזק את ביצוריה, וסוחרי בראט סחרו בתקופה זו עם כל נמלי הים התיכון המרכזיים ועם ערי דרום-מזרח אירופה החשובות. במהלך המאה ה-19, מילאה בראט תפקיד משמעותי בהתעוררות הלאומית האלבנית. היא הפכה לבסיס של תומכי הברית האלבנית הלאומית, ולאחר ההתקוממות בשנת 1834 ניזוקה מצודת העיר ואיבדה את תפקידה ההגנתי. ב-1851 פקדה רעידת אדמה את בראט, והבתים שנבנו בה מאז עיצבו את מראה העיר כיום. מיכון חדר למפעלי העיר במהלך המאה ה-19, ובתחילת המאה ה-20 היו בעיר 820 מפעלים וחנויות. בשנת 1922 הוכרז בעיר על עצמאותה ואי תלותה של הכנסייה האורתודוקסית האלבנית.

בנובמבר 1944, הכריזה המועצה האנטי-פשיסטית של אלבניה על בראט כעל הבירה הזמנית של המדינה, צעד שציין את תחילת שלטונו הארוך של אנוור הוג'ה. לאחר המלחמה ננקטו צעדים לשימורה של העיר. צו ראשון בעניין פורסם כבר בשנת 1948, וב-1961 הוכרה בראט כ"עיר מוזיאון" ובה 210 "פריטים". ב-1965 החל שיפוצם של אתרי העיר לפי תוכנית שנתית, אך תהליך זה הואט בשנות ה-90 של המאה ה-20 בשל חוסר יציבות פוליטית שפקד את אלבניה. תוכנית חומש חדשה נוסחה בשנת 2007, ושנה לאחר מכן, ב-2008, הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית, כהרחבה להכרזתה של העיר ג'ירוקסטרה שמדרום לה. בבראט פועל מוזיאון אתנוגרפי.

ערך מורחב – המרכזים ההיסטוריים של בראט ושל ג'ירוקסטרה

המצודה

המצודה, "קאלה" (Kala או Kalaja e Bashtovës), שוכנת על צוק תלול על הגדה הצפונית של הנהר, והגישה אליה אפשרית רק מהפינה הצפונית. הצוק היה מיושב ברציפות מאז האלף ה-3 לפנה"ס, אם כי המצודה עצמה קמה לראשונה במאה ה-4 לפנה"ס. היא נבנתה ושופצה מספר פעמים על ידי האילירים, הביזנטים, נסיכים אלבנים, ועל ידי העות'מאנים. צורתה של המצודה כשל משולש שמידותיו 100 על 200 מטרים, והיא שוכנת בתוך מתחם מבוצר היקפי באורך של 600 מטר מצפון לדרום, וברוחב של 300 מטר ממזרח למערב. היקפו של המתחם הוא 1,400 מטרים, ובחומתו קבועים 24 מגדלים ושני שערים. במתחם זה התגוררו תושבי העיר עד התקופה העות'מאנית, ולאחר היציאה מהחומות יושב בעיקר בנוצרים. מסיבה זו שכנו במצודה בעבר עשרים כנסיות ביזנטיות אך רק מסגד אחד ששימש את חיל המצב הטורקי. רק חלק מהכנסיות שרד, ומהמסגד נותרו רק הריסות ובסיס המינרט. רובה של המצודה הניצבת כיום על הצוק הוא מהמאה ה-13, ורוב בתי המגורים הם מהמאה ה-18 או מהמאה ה-19.

בשטח המצודה מתגוררות כ-200 משפחות המתפרנסות משירותי תיירות ומכירת עבודות רקמה. מוזיאון אונופרי נמצא בכנסיית חג עליית מרים שנבנתה במאה ה-18 על יסודות ביזנטיים. הכנסייה אינה פעילה, ובתוכה יש מגוון ציורי איקונין של הצייר אונופרי שחי במאה ה-16 והצטיין בציורי איקונין. הוא השתמש בצבעים טבעיים שרקח, ובעיקר את הצבע הוורוד המכונה על שמו ורוד אונופרי. את סוד הצבעים לא גילה לאיש. במוזיאון ישנם איקונינים שיצרו בנו ניקולא וציירים נוספים.

אתרים אחרים

לאחר הכיבוש העות'מאני התאסלמו רוב תושביה של העיר והוקמו בה מספר מסגדים, שהידועים שבהם הם "מסגד הסולטאן" (Xhamia e Mbretit) ו"המסגד האדום" (Xhamia e Kuqe), שניהם מהמאה ה-15, "מסגד העופרת" (Xhamia e Plumbit) מהמאה ה-16, ו"מסגד הנערים" (Xhamia e Beqareve) מהמאה ה-19. בעיר נבנו גם בתי תפילה סופים. גשר גוריצה הוקם לראשונה בשנת 1780, והוא עשוי מלבנים. בגשר שאורכו 129.3 מטר, רוחבו 5.3 מטר וגובהו 10 מטרים, קבועות שבע קשתות באורך של 9 עד 16.7 מטר. הוא שופץ בשנת 1922, אך מצבו שב והידרדר.

רוב בתי המגורים הניצבים כיום בעיר הם מהמאות ה-18 וה-19, וחלקם סבלו מרעידת אדמה שהתחוללה בשנת 1851, וגרמה להרס הקומות העליונות. לפני רעידת האדמה נבנו כל הבתים מאבן לבנייה, אך לאחר מכן שוחזרו קומותיהם העליונות מעץ. בתיה המסורתיים של העיר הוקמו בין המאה ה-17 למאה ה-19, והם ניצבים משני צדדיו של הנהר - מצפון לו ברובע מאנגאלם ומדרום לו ברובע גוריצה. סגנון הבנייה מתאפיין באחידות, ובקירות הבתים קבועים חלונות גדולים שהעניקו לעיר את הכינוי "עיר אלף החלונות"^[3].

העיר ידועה גם בזכות שני עותקים של חלקים מהברית החדשה מהתקופה הביזנטית הכתובים ביוונית עתיקה. האחד מהמאה ה-6 מכונה "קודקס בראט הסגול" (Codex Purpureus Beratinus) או "בראטינוס 1" (Beratinus 1), מכיוון שהוא כתוב בדיו אדומה; והאחר, מהמאה ה-9, מכונה "הקודקס המוזהב" (Codex Aureus) או "בראטינוס 2" (Beratinus 2), גם הוא בשל צבע הדיו שבה הוא כתוב בחלקו. שני הקודקסים נמנים עם רשימת יצירות המופת של האנושות של ארגון אונסק"ו. הם התגלו בכנסייה שבמצודת בראט, והם שמורים כיום בארכיון הלאומי בבירה טירנה.