Loading AI tools
ענף ספורט מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'וּדוֹ (קאנג'י: 柔道, רומאג'י: Jūdō, מילולית: "הדרך הרכה") היא אמנות לחימה יפנית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה מקטגוריית הגראפלינג שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המתאמן בג'ודו נקרא ביפנית "ג'ודוקא" ובעברית "ג'וּדַאי".
הטלת ג'ודו | |
ארץ מקור | יפן |
---|---|
תאריך ייסוד | 1882 |
מייסד | ג'יגורו קאנו |
סגנון | גראפלינג |
התפתחה מ | ג'ו ג'וטסו |
אמנים מפורסמים |
ג'יגורו קאנו, יאסוהירו ימאשיטה, טדי רינר, טדהירו נומורה, אנטון חסינק, איליאס איליאדיס, קוסיי אינווה, משפחת גרייסי, היפומי אבה. ישראלים: יעל ארד, אורן סמדג'ה, אריק זאבי, ירדן ג'רבי, אורי ששון, שגיא מוקי. |
ספורט אולימפי | מאז 1964 (גברים), מאז 1992 (נשים) |
בימי הביניים יפן התנהלה בצורה פאודלית, ומקצוע הוראת הלחימה, כמו כל המקצועות בחברה כזאת הועבר מאב לבן והגיע לרמות פיתוח גבוהות מאוד. למאסטרים בתחום הוראת הלחימה היה תפקיד חשוב בהוראת הסמוראים. עם פריצת שערי יפן על ידי האמריקאים הפכה יפן תוך שנים ספורות לחברה מודרנית, שבה למעשה למקצוע הוראת הלחימה של יפן הקלאסית לא היה מקום. כתוצאה מכך חלק גדול של מקצועות הלחימה נזנח ונשכח, אך חלק מאמנויות הלחימה הצליחו להשתמר על ידי הפיכתם לאומנות אותה ניתן ללמד לקהל הרחב במתכונת המודרנית המקובלת היום. ג'ודו פותח בכוונה להפוך אותו לספורט. לשם כך קאנו חקר ובחן שיטות לחימה יפניות רבות שהיו ידועות בזמנו (הקרויות בשם הכולל ג'ו ג'יטסו), הוציא מהן את הטכניקות המסוכנות (כגון בעיטות, אגרופים), שכלל חלק מהטכניקות הקיימות ויצר שיטה שמאפשרת להילחם בכל הכוח בלי לפצוע, להרוג או להטיל מום ביריב. ב-1886 פתח בטוקיו, בירת יפן, את "מכון קודוקאן לג'ודו". מכאן ואילך הלך הג'ודו והתפרסם ברחבי יפן ובעולם כולו.
הג'ודו הוא בעל אופי אוניברסלי ומתאים לכל הגילאים. התנועות של הג'ודו הן בעלות השפעה מיוחדת על הגוף כיוון שהן מבוססות על תנועה אופטימלית, ניצול כוחו של היריב, תנועות ספירליות שמפתחות את הגוף ולא נמצאות בשימוש בחיי היום-יום.
מרכז הג'ודו הוא בקודוקאן שבטוקיו, ביפן.
בשנת 1899 התבקש ג'יגורו קאנו לעמוד בראש ארגון "Dai Nippon Butoku Kai" (אנ'), אשר ריכז את אמנויות הלחימה ביפן. הוא התבקש ליצור מערכת ניקוד וכללי תחרות רשמיים עבור אמנות הלחימה העממית ג'ו ג'וטסו. כללים אלו שימשו עבור תחרויות ג'ו ג'וטסו וג'ודו אזוריות בין בתי ספר והסדירו כללי משחק משותפים.
אליפות יפן בג'ודו, "All-Japan Judo Championships", מתקיימת החל משנת 1930, ובשנת 1956 נערכה לראשונה אליפות העולם בג'ודו.
הפעם הראשונה שענף הג'ודו הופיע במשחקים האולימפיים הייתה באולימפיאדה העשירית בלוס אנג'לס 1932 שם הוצג כספורט הדגמה (Demonstration sport) לא רשמי. למרות זאת, קאנו לא היה אופטימי לגבי הכללה עתידית של הג'ודו במשחקים האולימפיים.
עם זאת, בשנת 1964 הפך הג'ודו לספורט אולימפי כאשר נכלל באולימפיאדת טוקיו (1964). הוועד האולימפי הבינלאומי תחילה הוריד את הג'ודו מענפי הספורט באולימפיאדת 1968, אך נתקל בהפגנות והחזיר את הג'ודו למשחקים החל ממינכן 1972. ג'ודו הנשים תחילה הוצג במשחקים האולימפיים כספורט הדגמה בסיאול 1988 אך שותף באופן רשמי החל מברצלונה 1992.
לאורך השנים אירח איגוד הג'ודו הישראלי טורנירים בינלאומיים. בדצמבר 2022 התקיים טורניר המאסטרס בירושלים, עם 500 הג'ודאים המובילים בעולם.[1]
קרבות ג'ודו מוכרעים בשני אופנים:
כניעה מתבצעת על ידי שתי טפיחות קלות ביד פתוחה על המזרן או על גוף היריב (וזאת אם הנכנע אינו מסוגל להגיע למזרן עקב תפיסתו בידי יריבו).
אימוני הג'ודו מורכבים מחימום מיוחד, אוצ'יקומי (כניסות לתרגילים מבלי להפיל), תרגול 'כניסות'. תרגול הטלות משלושה סוגים עיקריים: כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש בידיים, כאלו שמבוססות בעיקר על שימוש באגן וכאלו שנעשות באמצעות הרגליים.
כמו כן ישנן הטלות שמבוססות על הקרבה שבה המתחרים נופלים ומפילים באופן זה או אחר את היריב יחד עמם. כל תנועה והטלה מתבצעת באמצעות כל הגוף. התרגול נעשה בזוגות וכולל, כאמור, תרגול כניסות ללא הטלה ותרגול טכניקות בעמידה ועל הארץ.
חלק חשוב באימון הוא ה'ראנדורי', הקרב הידידותי, שנעשה בשתי צורות עיקריות: טאצ'י ואזה – בעמידה ונה-ואזה על הארץ (קרב קרקע). בקרקע מתורגלים ונלמדים ריתוקים, חניקות ובריחים. בנוסף יש בג'ודו גם 'שיאיי', שהוא קרב לפי חוקי הג'ודו המתרחש עד להשגת נקודה אחת או באיפון (הכרעה מושלמת) או בצבירת חלקי נקודות עד לסוף הזמן וניצחון.
חלק נוסף חשוב מאוד בתרגול הג'ודו הוא תרגול קאטות, סדרות של תנועות ותרגולים מובנים מראש המסייעים מאוד להתפתחות התלמיד כלוחם ג'ודו. הקאטות מתורגלות גם כדי שלוחם יוכל לעבור מחגורה כחולה לחגורה חומה ומחומה לשחורה. המעבר מחגורה לחגורה נעשה על ידי קאטות שונות.
קרב ג'ודו תחרותי אורך 4 דקות בבוגרים, 4 דקות בנוער ו-2 דקות אצל ילדים. בכל פעם, שהקרב מופסק על ידי השופט והמתחרים חוזרים למצב ההתחלתי, השעון עוצר (בדומה לכדורסל). הניקוד הגבוה ביותר הוא איפון (השווה ערך ל-2 ואזארי), והמתחרה שמשיג ניקוד זה מנצח באופן מיידי את הקרב. ניקוד זה מושג על ידי הטלת היריב במהירות ועוצמה על הגב, ריתוק גב היריב לקרקע למשך 20 שניות, או הכנעתו על ידי חניקה או בריח (בריחים מותרים על המרפק בלבד). הניקוד המשני הוא ואזארי. במקרה שלא הושג איפון עם תום הזמן שהוקצב ינצח בעל הניקוד הגבוה ביותר, ובמקרה של שוויון הקרב יימשך ל"ניקוד זהב" ללא הגבלת זמן. במקרה של ניקוד זהב ינצח המתחרה שהשיג ואזארי או איפון. קיימים שני סוגי עונשים: שידו, שהוא אזהרה, והנסוקו-מאקה שהוא הרחקה. שידו יכול להינתן למתחרה פעמיים בקרב, כאשר בפעם השלישית יינתן למתחרה הנסוקו-מאקה. מתחרה שנענש בהנסוקו-מאקה מפסיד את הקרב באופן מיידי. עונש מסוג שידו ניתן על עבירות קלות (כגון פאסיביות) ועונש מסוג הנסוקו-מאקה ניתן על עבירות חמורות (כגון תרגיל מסוכן). אם מתחרה נענש בהנסוקו-מאקה באופן ישיר, בנוסף להפסדו בקרב, הוא לא יוכל להשתתף בהמשך התחרות.
במקרה של איפון (הניקוד הגבוה ביותר) או עונש הנסוקו-מאקה (העונש החמור ביותר), מוכרז ניצחון מיידי. במקרה שלא הושג אחד התנאים האלה, מושג ניצחון בתום הזמן, מצבירת נקודות.
הוראות השופטים ניתנות ביפנית. מספר מילות מפתח לדוגמה:
ניקוד הקרב נעשה על פי פרמטרים שונים. ככל שמתחרה מפגין עליונות על המתחרה השני, כך ניקודו יהיה גבוה יותר.
העבירות הן שונות:
כל אלה יגרמו לענישה בשידו, כאשר העונש השלישי יגרום לפסילה מסוג "הנסוקו-מקה". שני העונשים הראשונים לא מקנים כל ניקוד לצד השני.
יש כמה עבירות:
פסילה ישירה (הנסוקו-מקה ישיר) תינתן במקרים בהם מתחרה מסכן את עצמו או את היריב או מבצע פעולה שנוגדת את רוח הג'ודו. במקרה של פסילה עקב פעולה נגד רוח הג'ודו, כולל פסילה עקב פעולה שמסכנת את היריב, המתחרה שנענש לא יוכל להמשיך בתחרות.
משך הקרב הוא 4 דקות (נטו), אלא אם כן התקבל איפון.
לאחר 4 דקות, אם יש תיקו בין שני הצדדים הלוחמים (0–0 או ואזארי–ואזארי), הקרב יימשך לניקוד זהב (GOLDEN SCORE). בניקוד הזהב, כל ניקוד (איפון או ואזארי) יכריע את הקרב. ניקוד הזהב אינו מוגבל בזמן.
עונשים מסוג שידו, לא יכריעו את הקרב, לא במשך הקרב הרגיל ולא במשך ניקוד הזהב, אלא אם כן יתקבל שידו שלישי-שווה ערך להנסוקו-מקה. רק עונש מסוג הנסוקו-מקה, השקול לאיפון, יכריע את הקרב.
בשנת 2006 חל שינוי בחוקת הג'ודו בו שונה גם מבנה הזירה. לפי חוקה זו אזור התחרות מחולק לשני חלקים: אזור הקרב ואזור הביטחון:
אזור הסכנה שהיה בעבר (בצבע אדום ברוחב 1 מטר) בוטל ויחד איתו גם העונש של 5 שניות שהייה על הקו האדום.
בשנים האחרונות בוצעו שינויים רבים בחוקה, בעיקר להפוך את הג'ודו ליותר אטרקטיבי, ולשמור על בריאות הספורטאים.
מעט מן החוקים ששונו:
בתחרויות הג'ודו מסווגים המתחרים בהתאם למשקלם. כיום ישנן 7 קטגוריות משקל:
גברים | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|
מתחת ל-60 ק"ג | 60–66 ק"ג | 66–73 ק"ג | 73–81 ק"ג | 81–90 ק"ג | 90–100 ק"ג | מעל 100 ק"ג |
נשים | ||||||
מתחת ל-48 ק"ג | 48–52 ק"ג | 52–57 ק"ג | 57–63 ק"ג | 63–70 ק"ג | 70–78 ק"ג | מעל 78 ק"ג |
בג'ודו מקובל מבנה של דרגות האופייני לאמנויות הלחימה היפניות, למעשה מבנה זה הומצא על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו ולאחר מכן חדר אל אמנויות הלחימה האחרות. ההתקדמות בדרגות מיוצגת על ידי חגורות ומחולקת לשני חלקים: עד לחגורה שחורה (חגורות: לבנה, צהובה, כתומה, ירוקה, כחולה וחומה) ולאחריה (הדירוג נקבע לפי דאן ולאחר מכן מספר).
ביפן כל הדרגות הנמוכות עד לחגורה חומה הן חגורות לבנות. ראשיתו של השימוש בצבעים באירופה ב-1935. מספרי הדרגות הנמוכות הולכים וקטנים עם העלייה בדרגות. מועדון הג'ודו היפני הראשון, הקודוקאן לא מכיר בדרגות שהוענקו על ידי איגודים או מועדונים אחרים.
חגורות שחורות, מוענקות על ידי איגוד הג'ודו של המדינה
חגורות לבנות-אדומות[4]
חגורות אדומות[4]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.