דיאן קיטון
שחקנית אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שחקנית אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיאן קיטון (באנגלית: Diane Keaton; נולדה ב-5 בינואר 1946) היא שחקנית, במאית, מפיקת קולנוע, צלמת, סופרת וזמרת אמריקאית זוכת פרס האוסקר. קיטון החלה את הקריירה שלה על הבמה, ואת הופעת הבכורה הקולנועית שלה ערכה ב-1970. תפקידה החשוב הראשון היה גילום דמותה של קיי אדמס בסרט זוכה האוסקר "הסנדק" (1972), אולם הסרטים שעיצבו את ראשית הקריירה הקולנועית שלה היו עם הבמאי והשחקן וודי אלן, החל מ"שחק אותה סם" (1972). שני סרטיה הבאים עם אלן, "ישנוני" (1973) ו"אהבה ומלחמה" (1975), קנו לה שם של שחקנית קומית. שיתוף הפעולה הרביעי בינה לבין אלן, בסרט "הרומן שלי עם אנני" (1977) זיכה אותה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר ובפרס גלובוס הזהב.
.jpg) | |
| לידה |
5 בינואר 1946 (בת 78) לוס אנג'לס, קליפורניה |
|---|---|
| שם לידה |
Diane Hall  |
| מדינה |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1969 |
| עיסוק | שחקנית, במאית ומפיקה |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג | |
| צאצאים |
דקסטר קיטון, דיוק קיטון |
| פרסים והוקרה | |
| http://dianekeaton.com/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
בהמשך שיחקה קיטון במגוון רחב של תפקידים, מחשש שמא ידבק לה טייפקאסט (ליהוק שחקן לאותו סוג של תפקיד) מסוג דמותה ב"הרומן שלי עם אנני". היא נהייתה לשחקנית דרמטית החל מ"מחפשת את מר גודבר" (1977), ואחריו הייתה מועמדת לפרס האוסקר על תפקידה ב"אדומים" (1981) וב"חדרו של מרווין" (1996). כמה מסרטיה המצליחים משנות ה-90 ואילך, כגון "אבי הכלה" (1991), "מועדון האקסיות" (1996) ו"באהבה אין חוקים" (2003), היו קומדיות. סרטיה של קיטון הכניסו במצטבר מעל ל-1.1 מיליארד דולרים בארצות הברית. בנוסף, החל משנות ה-90 החלה קיטון להופיע בסרטי טלוויזיה רבים, וכן לביים ולהפיק סרטי קולנוע.
בנוסף להיותה שחקנית, קיטון גם עוסקת בצילום, במשפטים והיא זמרת חובבת.
נולדה כדיאן הול בלוס אנג'לס שבקליפורניה. היא הבכורה מבין ארבעה ילדים. אביה, ג'ק הול (1921–1990) עבד בהנדסה אזרחית ואמה, דורותי קיטון (1921–2008), עקרת בית וצלמת חובבת. אביה הוא נוצרי קתולי מרקע אירי-אמריקני, ואמה הגיעה ממשפחה מתודיסטית. קיטון גדלה כמתודיסטית על ידי אמה. שאיפתה הראשונה להיות שחקנית הייתה כשאמה זכתה בתואר "מיס לוס אנג'לס" בתחרות יופי לעקרות בית. קיטון סיפרה שהאופי התיאטרלי של האירוע עודד אותה להיות שחקנית במה. בנוסף אמרה שקתרין הפבורן, אותה העריצה בשל גילום דמויות של נשים חזקות ועצמאיות, הייתה מקור מעורר השראה עבורה.
ב-1964 סיימה את לימודיה התיכוניים בסנטה אנה שבקליפורניה, שם השתתפה בהצגות בית ספר ולמדה משחק ושירה. בין השאר, היא גילמה את דמותה של בלנש דובואה בהצגת בית הספר "חשמלית ושמה תשוקה". בתום לימודיה למדה בקולג' של סנטה אנה ואחר כך למדה בקולג' שבאורנג' קאטנרי, אולם נשרה לאחר שנת לימודים אחת כדי לפתח קריירת משחק במנהטן. שם הצטרפה לאיגוד מקצועי של שחקנים, ושינתה את שם משפחתה לקיטון, שמה של אמה בילדותה. השם דיאן הול כבר היה תפוס על ידי שחקנית אחרת ולכן נאלצה לשנותו. בעיר היא למדה משחק בשיטה ייחודית הנקראת "Meisner technique", טכניקת משחק שהייתה פופולרית בשנות ה-20 על ידי במאי שחקנים מהעיר בשם סאנפורד מייסנר.
ב-1968 קיטון הייתה לממלאת מקום בצוות השחקנים המקורי של המחזמר שיער בברודוויי. היא קיבלה פרסום שלילי על כך שסירבה להופיע על הבמה בעירום, כחלק מן ההצגה. בתום תשעה חודשים של הופעות ב"שיער", נבחנה קיטון לתפקיד בסרטו של וודי אלן, "שחק אותה, סם", ולאחר שכמעט נפסלה בשל גובהה (1.70 מטר), היא קיבלה את התפקיד, התפקיד המשמעותי הראשון שעשתה, כשלאחר מכן החלה להצטלם ל"הסנדק". סרטים אלו יצאו כמעט במקביל בארצות הברית בשנת 1972.
לאחר שהייתה מועמדת לפרס הטוני על תפקידה בהצגה "שחק אותה, סם" (בו, כאמור, הופיעה גם בעיבוד הקולנועי) בשנת 1969, קיטון עשתה את הופעתה הקולנועית הראשונה, בקומדיה "מאהבים וזרים אחרים" (1970). בהמשך היא הופיעה בתפקידי אורח בכמה סדרות בטלוויזיה. בין לבין קיטון הופיעה בסדרה של פרסומות לדאודורנט.
הפריצה שלה הגיע שנתיים מאוחר יותר, כשלוהקה לתפקיד של קיי אדמס, חברתו של מייקל קורליאונה (ששיחק אל פצ'ינו) בשובר הקופות משנת 1972 של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק". קופולה ציין מאוחר יותר כי שם לב לראשונה לקיטון בסרט "אוהבים וזרים אחרים" וליהק אותה לתפקיד כי ראה בה צד חריג ומוזר, שרצה שתביא לדמות. הופעתה בסרט הייתה מבוססת באופן חופשי על ניסיון חייה הפרטיים, של "להיות אישה אחת בעולם של גברים". "הסנדק" היה להצלחה ביקורתית וקופתית חסרת תקדים, וזכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר של שנת 1972.
שנתיים אחר כך חזרה לתפקיד קיי אדמס ב"הסנדק 2" (1974). בתחילה לא התלהבה מלגלם שוב את הדמות, אולם לאחר שקראה את התסריט ראתה כי דמותה קיבלה יותר נפח וחיוניות. בחלק השלישי דמותה השתנתה באופן ניכר, והפכה למרירה בקשר לפעולותיו של בעלה. סרטים אלו זכתה קיטון לחשיפה רבה, אך גם לביקורות שליליות. טיים מגזין כתב כי היא הייתה "בלתי נראית בחלק הראשון, וחיוורת בשני".
סרטיה האחרים משנות השבעים כוללים מספר רב של שיתופי פעולה עם וודי אלן. אף על פי שבתקופה שעשו סרטים יחדיו הם כבר לא היו בקשר רומנטי היא גילמה שורה של דמויות אקסצנטריות בכמה וכמה מסרטיו הקומיים והדרמטיים כגון "ישנוני", "אהבה ומלחמה", "רגשות" ו"מנהטן" ובגרסה הקולנועית ל"שחק אותה, סם". אלן סיפר כי קיטון שימשה עבורו כמוזה בסרטיו עימה.
ב-1977 קיטון כיכבה עם אלן בקומדיה הרומנטית "הרומן שלי עם אנני", בו גילמה את אחד מתפקידיה הידועים ביותר. הקשר האינטימי באותו זמן של אלן עם קיטון גרם לרבים להאמין ש"הרומן שלי עם אנני" הוא אוטוביוגרפיה על מערכת היחסים בינו לבין קיטון. אלן ביסס את הדמות אנני הול, אותה מגלמת בסרט, באופן חופשי על קיטון ("אנני" הוא הכינוי שלה ו"הול" הוא שם משפחתה המקורי). השניים שיחקו בסרט זוג הנפרד וחוזר לעיתים קרובות החי בניו יורק. אלן תיאר את הופעתה של קיטון בסרט כ"התמוטטות עצבים בהילוך איטי". הסרט היה להצלחה הן בביקורות והן בקופות, וזכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר. הופעתה של קיטון זכתה אף היא בפרס האוסקר, כשחקנית ראשית.
הלבוש המרושל של קיטון בסרט "הרומן שלי עם אנני" הפך אותה למודל לחיקוי שלילי בכל ענייני האופנה בסוף שנות השבעים. קיטון ידועה כאחת המעדיפה בגדי גברים משובחים ובדרך כלל מופיעה בציבור כשהיא לובשת כפפות ולבוש שמרני. המלתחה שלה ב"הרומן שלי עם אנני" מכילה בעיקר בגדי גברים משובחים, הכוללים עניבה, גופיות, מכנסיים רחבים וכובעים. רוב הלבוש של קיטון בסרט הגיע ממנה, שכבר הייתה ידועה בסגנון לבושה הטום בוי שנים לפני "הרומן שלי עם אנני". זמן קצר לאחר יציאת הסרט בארצות הברית בגדי גברים וחליפות מכנסיים נהיו פופולריים כלבוש בקרב נשים. קיטון שחזרה את לבושה מן הסרט, כשעלתה להגיש פרס בטקס האוסקר ה-76 (2003) כשהיא לבושה בחליפה מחויטת ובמגבעת גברים עגולה וקשיחה. בנוסף הפכה למטרתו של מבקר האופנה, מיסטר בלקוול, בדירוגיו השנתיים של 'עשר המתלבשות הגרועות של השנה' (בו הופיעה כבר חמש פעמים).
התמונה של קיטון, שצילם דאגלס קירקלנד, שהופיעה, בספטמבר 1977, על השער של טיים מגזין תחת הכותרת "האישה המצחיקה ביותר נכון להיום בקולנוע", גרמה לה לנטוש את הדמויות הקומיות אותן התרגלה לגלם, כשקיבלה על עצמה להופיע בדרמה "מחפשת את מר גודבר", על פי הרומן המצליח של ג'ודית' רוזנר. בסרט היא גילמה את דמותה של מורה קתולית המלמדת בבית ספר לילדים חרשים, המנהלת חיים כפולים, כשבלילות היא מבלה בברים, בפגישות מזדמנות וחיה חיי לילה פרועים וחופשיים.
בנוסף למשחק, קיטון הצהירה כי מאז ומתמיד הייתה לה שאיפה להיות זמרת. הייתה לה קריירה קצרה כזמרת בשלהי שנות השבעים. את ההקלטה הראשונה שלה עשתה ב- 1971 כחלק מהמיוזיקל "שיער". ב- 1977 היא החלה להקליט שירים לאלבום סולו, אולם ההקלטות מעולם לא הושלמו, וחלום האלבום נגנז.
לאחר "מנהטן" ב-1979 סיימו וודי אלן וקיטון את שיתוף הפעולה הארוך ביניהם, ושיתוף הפעולה הבא שלהם היה רק בשנת 1993 בסרט "תעלומת רצח במנהטן". ב-1978 פיתחה קיטון מערכת יחסים רומנטית עם וורן בייטי, ושנתיים אחר כך הוא ליהק אותה לתפקיד הראשי לצידו בסרטו "אדומים" (1981). בסרט היא מגלמת את לואיז בראיינט, עיתונאית פמיניסטית, העוזבת את בעלה ב-1917, כדי לעבוד ולחיות עם העיתונאי הרדיקלי ג'ון ריד (וורן בייטי) על רקע מהפכת אוקטובר. הניו יורק טיימס כתב עליה שקיטון הייתה "לא פחות ממדהימה בתור לואיז בראיינט - יפה, אנוכית, מצחיקה ובעלת מוטיבציה. זה התפקיד הטוב ביותר שעשתה נכון להיום". על תפקיד זה קיבלה מועמדות נוספת לפרס האוסקר. בייטי ליהק את קיטון לאחר שראה אותה ב"הרומן שלי עם אנני".
ב-1984 כיכבה קיטון בסרטו של ג'ורג' רוי היל, "המתופפת הקטנה", בו ניסתה לראשונה, ללא הצלחה, את ז'אנר המותחן והפעולה. המבקרים חשבו שהליהוק של קיטון היה שגוי, והסרט נחל כישלון קופתי. בדרמה "גברת סופל" מאותה שנה כיכבה כאשת סוהר בפיטסבורג של ראשית המאה העשרים. שנתיים לאחר מכן כיכבה ב"פשעים שבלב" של הבמאי ברוס ברספורד. אחר כך חזרה לז'אנר שבו הרגישה בנוח, וכיכבה בקומדיה "בייבי בום" (1988), עליה הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב.
בעשור זה הפרויקטים הקולנועיים של קיטון היו מגוונים. היא שיחקה בסרטי דרמה לצד קומדיות. היא הפיקה וביימה סרטים, וכיכבה גם בסרטי טלוויזיה. היא זכתה לתקופה טובה בתחילת העשור, כשכיכבה בסרט "הסנדק 3" (1990), ושנה אחר כך כיכבה בקומדיה המצליחה "אבי הכלה", שבה גילמה את אמה של הכלה. ב-1993 שבה לככב בסרט מתח-פשע, לאחר כישלון "המתופפת הקטנה". הסרט היה "תעלומת רצח במנהטן", ששילב גם קומדיה בתוכו, ותחת בימויו של שותפה לשעבר, וודי אלן, הייתה קיטון מועמדת לפרס גלובוס הזהב, המועמדות השביעית שלה. שנה אחר כך כיכבה בסרט טלוויזיה בשם "אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה", סרט ביוגרפי על חייה של אמיליה ארהארט, שהייתה האישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי במטוס. קיטון גילמה את ארהארט וקיבלה מועמדות לפרס אמי ול"גלובוס הזהב". לאחר מכן כיכבה בשתי הקומדיות המצליחות "אבי הכלה 2" (1995) ושובר הקופות "מועדון האקסיות" (1996). באותה שנה כיכבה במלודרמה "חדרו של מרווין" (1996), עליו הייתה מועמדת לפרס האוסקר כשחקנית ראשית, לראשונה מאז זכייתה ב"הרומן שלי עם אנני", 16 שנים קודם לכן. אחר כך הופיעה הדרמות "מציאות אחרת", "גיבורים בעל כורחם", האהבה מנצחת" ו"אחות אחרת".
קיטון כיכבה גם במספר סרטי טלוויזיה ובהם "שותפים למירוץ" (1992), דרמה פוליטית שנעשתה בסמוך לבחירות לנשיאות ארצות הברית כשקיטון גילמה דמות שאופרה וסורקה כמו הילרי קלינטון, העתידה להיות אשת הנשיא.
את ראשית קריירת הבימוי החלה קיטון בבימוי סרט דוקומנטרי ב-1987. סרטה העלילתי הראשון כבמאית היה סרט הטלוויזיה "הנערה עם האח המשוגע" (1990), בו כיכבה פטרישה ארקט, שהיה באורך של 44 דקות. שנה אחר כך כבר ביימה סרט באורך מלא, "פרח בר", שהיה גם הוא סרט טלוויזיה, בו כיכבה ריס וית'רספון בת ה-14. ב-1995 ביימה את סרט הקולנוע הראשון שלה, "מציאות אחרת", בה כיכבה אנדי מקדואל.
בשנת 2000 קיטון ביימה וכיכבה בקומדיה "שיחה ממתינה", שהיה מן ניסיון לא מוצלח לשחזר את הצלחת "מועדון האקסיות". הסרט עסק בשלוש אחיות (קיטון, מג ראיין וליסה קודרו) ובמשברי חייהן. היה זה סרטו האחרון של ולטר מתאו, שגילם את אביהן החולה של שלוש האחיות. הסרט היה לכישלון קופתי והחזיר רק חצי מן ההשקעה בקופות בארצות הברית. שנה אחר כך כיכבה קיטון בקומדיה "משחקי חברה". הסרט, שהתעכב שלוש שנים טרם עד ליציאתו לאקרנים בארצות הברית, היה הכשלונות הקולוסלים הגדולים שידע הקולנוע האמריקני. למרות אַנְסַמְבְּל מרשים הכולל שחקנים כוורן בייטי, גולדי הון, אנדי מקדואל, צ'רלטון הסטון וקיטון עצמה, הסרט הכניס בקופות בארצות הברית פחות מ-10% מתקציבו (90 מיליון דולר תקציב, 6.7 מיליון דולר הכנסות).
ב-2003 עשתה קאמבק כשכיכבה בקומדיה שוברת הקופות "באהבה אין חוקים", לצד ג'ק ניקולסון, עליו זכתה בפרס "גלובוס הזהב", לשחקנית הקומית\מוזיקלית וקיבלה מועמדות לפרס האוסקר, ובכך הייתה לאחת השחקניות היחידות בהוליווד שקיבלה מועמדות לפרס האוסקר במשך 4 עשורים רצופים.
באותה שנה הייתה למנהלת ההפקה של סרטו האניגמטי של גאס ואן סנט, "אלפנט", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2003. בנוסף קיטון הייתה מנהלת ההפקה של כל ארבעת סרטי הטלוויזיה בו כיכבה בעשור זה: "הנזירה מריה מסבירה הכל", "דרכים מצטלבות", "על קרח דק" ו"Surrender Dorothy". בנוסף היא ביימה כמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "פסדינה" (2001), בה גם שימשה כמנהלת הפקה.
בשנת 2016 דיבבה את דמותה של אימו של דורי בסרט האנימציה "מוצאים את דורי" של חברת וולט דיסני ופיקסאר, סרט ההמשך לסרט האנימציה הממחושב של פיקסאר "מוצאים את נמו" מ-2003. הסרט זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, והרוויח למעלה ממיליארד דולר ברחבי העולם, הסרט השני של פיקסאר שחצה את הסכום הזה אחרי צעצוע של סיפור 3 (2010). פרויקט נוסף בו קיטון חלק ב-2016, הייתה סדרת הטלוויזיה של HBO "האפיפיור הצעיר", בו היא מגלמת את מרי, נזירה שגידלה את האפיפיור שנבחר לאחרונה (ג'וד לאו) והופכת להיות מזכירתו האישית בוותיקן. המיני-סדרה קיבלה שתי מועמדויות לטקס פרסי האמי לבידור בפריים טיים ה-69 ובכך והפכה לסדרת הטלוויזיה האיטלקית הראשונה שהייתה מועמדת לפרס אמי.
בשנת 2017 הופיעה קיטון לצד ברנדן גליסון בסרט הדרמה-קומי "המפסטד שלי". מבוסס על חייו של הארי האלוז, הוא מתאר את סיפורה של אלמנה אמריקאית (קיטון) שעוזרת לאדם מקומי להגן על בית הצריף שלו ואת אורח חיו שהוא מנהל בהמפסטד הית' במשך 17 שנים. בעת שחרור הסרט לאקרנים, הוא קיבל ביקורות מעורבות מצד המבקרים, שלא התרשמו מ"סיפורו הבינוני העמוק" של הסרט, אך בכל זאת הפך להצלחה מסחרית מזערית. הפרויקט היחיד של קיטון משנת 2018 היה "מועדון הספר הטוב", בו היא, ג'יין פונדה, קנדיס ברגן ומרי סטינבורגן מגלמות ארבע חברות שקראו את "חמישים גוונים של אפור", כחלק ממועדון הספר החודשי שלהם, ובעקבות זה הן מתחילות לשנות את האופן בו הן מנהלות את מערכות היחסים שלהן. הקומדיה הרומנטית זכתה לביקורות מעורבות של מבקרים, שחשו ש"מועדון הספר הטוב" רק "מתעלה לסירוגין לרמת הקאסט הוותיקה המרשימה", אך עם רווח עולמי של מעל 91 מיליון דולר הפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של קיטון בתפקיד שאינו דיבוב מאז "באהבה אין חוקים" ב-2003.
| פרס | שנה | קטגוריה | מועמדות | תוצאה |
|---|---|---|---|---|
| פרס אוסקר | 1977 | השחקנית הטובה ביותר | הרומן שלי עם אנני | זכייה |
| 1981 | אדומים | מועמדות | ||
| 1996 | חדרו של מרווין | מועמדות | ||
| 2003 | באהבה אין חוקים | מועמדות | ||
| פרס גלובוס הזהב | 1977 | השחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי | הרומן שלי עם אנני | זכייה |
| השחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה | מחפשת את מר גודבר | מועמדות | ||
| 1981 | אדומים | מועמדות | ||
| 1982 | ימים אחרונים של אהבה | מועמדות | ||
| 1984 | גברת סופל | מועמדות | ||
| 1987 | השחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי | בייבי בום | מועמדות | |
| 1993 | תעלומת רצח במנהטן | מועמדות | ||
| 1994 | השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה | אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה | מועמדות | |
| 2003 | השחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי | באהבה אין חוקים | זכייה | |
| פרס טוני | 1969 | השחקנית הטובה ביותר במחזה | שחק אותה, סם | מועמדות |
| פרס באפט"א לקולנוע | 1978 | השחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי | הרומן שלי עם אנני | זכייה |
| 1980 | מנהטן | מועמדות | ||
| 1982 | אדומים | מועמדות | ||
| פרס אמי לבידור בפריים טיים | 1995 | השחקנית הראשית הטובה ביותר במיני סדרה או סרט טלוויזיה | אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה | מועמדות |
| איגוד המבקרים האמריקני | 1977 | השחקנית הטובה ביותר | הרומן שלי עם אנני | זכייה |
| 1980 | מנהטן | מועמדות | ||
| 1982 | אדומים | מועמדות | ||
| 1983 | ימים אחרונים של אהבה | מועמדות | ||
| 1988 | בייבי בום | מועמדות | ||
| פרסי האמי לבידור בשעות היום | 1990 | הבימוי הטוב ביותר – ספיישל | CBS Schoolbreak Special | מועמדות |
| איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס | 1981 | השחקנית הטובה ביותר | אדומים | מועמדות |
| פרס בחירת הקהל | 1978 | שחקנית הקולנוע של השנה | הרומן שלי עם אנני | מועמדות |
| 1979 | רגשות | מועמדות | ||
| 1982 | אדומים | מועמדות | ||
| 1983 | ימים אחרונים של אהבה | מועמדות | ||
| פרס פטל הזהב | 2008 | השחקנית הגרועה ביותר | אמרתי לך! | מועמדות |
| 2023 | מאק וריטה | בהמתנה | ||
| פרס גילדת שחקני המסך | 1994 | השחקנית הטובה ביותר במיני סדרה או סרט טלוויזיה | אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה | מועמדות |
| 1996 | צוות השחקנים הטוב ביותר בסרט קולנוע | חדרו של מרווין | מועמדות | |
| השחקנית הראשית הטובה ביותר | מועמדות | |||
| 2004 | באהבה אין חוקים | מועמדות | ||
| פרסי איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי | 1997 | השחקנית הטובה ביותר | חדרו של מרווין | מועמדות |
| 2004 | באהבה אין חוקים | מועמדות | ||
| פרס סטלייט | 2004 | שחקנית הקולנוע הטובה ביותר – קומדיה או מוזיקלי | באהבה אין חוקים | זכייה |
| 2005 | שחקנית המשנה הטובה ביותר בסרט קולנוע – קומדיה או מוזיקלי | עד שהמשפחה תפריד בינינו | מועמדות |
אתר האינטרנט הרשמי של דיאן קיטון
דיאן קיטון, ברשת החברתית פייסבוק
דיאן קיטון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
דיאן קיטון, ברשת החברתית אינסטגרם
דיאן קיטון, באתר פינטרסט
דיאן קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דיאן קיטון, באתר AllMovie (באנגלית)
דיאן קיטון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
דיאן קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
דיאן קיטון, באתר Last.fm (באנגלית)
דיאן קיטון, באתר AllMusic (באנגלית).svg){kind=logo}
דיאן קיטון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
דיאן קיטון, באתר Discogs (באנגלית)
דיאן קיטון, באתר Songkick (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
