הפארק הלאומי וירונגה

הפארק הלאומי וירונגה
Parc national des Virunga
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1979, לפי קריטריונים 7, 8, 10
שטח האתר	7,800 קמ"ר
הערות	ברשימת האתרים בסיכון מאז 1994
מידע כללי
תאריך הקמה	1925
נתונים ומידות
שטח	7,800 קילומטר רבוע
מיקום
מדינה	הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
מיקום	קיוו צפון, Orientale Province
קואורדינטות	0°30′S 29°30′E
	virunga.org
	(למפת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו רגילה) קינשאסה לובומבאשי מבוג'י-מאיי קיסנגני בוקאבו טשיקאפה קיקוויט בוניה מבנדאקה אנגולה זמביה טנזניה בורונדי רואנדה אוגנדה דרום סודאן הרפובליקה המרכז-אפריקאית קונגו האוק.; האטל.; הפארק הלאומי וירונגה

הפארק הלאומי וירונגה (צרפתית: Parc national des Virunga) משתרע בין רכס וירונגה לרכס רוונזורי שבמזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, וגובל בפארק הלאומי וולקנוס שברואנדה ובפארק הלאומי הרי רוונזורי שבאוגנדה. שטחו הכולל של הפארק הוא 7,800 קילומטרים רבועים.

עובדות מהירות אתר מורשת עולמית, שטח האתר ...

סגירה

הפארק הוקם ב-1925, והיה הפארק הלאומי הראשון באפריקה. הוא הוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו ב-1979, ובהכרזה נכללו שטחים נוספים בסך של 200 קילומטרים רבועים. האתר ידוע בזכות היותו בית גידול עבור גורילות הרים, אך הפאונה שלו ספגה נזקים קשים בשל ציד לא חוקי ומלחמת קונגו השנייה. כמו כן, מאז 1994 נכלל האתר ברשימת אתרי המורשת העולמית בסיכון בשל המלחמות הרבות שפקדו את האזור.

הפארק משתרע על פני חמש ביומות: שולי אגם ביצתיים, יער שפלה, המסיבים המיוערים של רכס וירונגה, המסיבים המיוערים של רכס רוונזורי, וסוואנה. בשטחי הפארק יש שישה הרי געש: קאריסימבי (Karisimbi), מיקנו (Mikeno), ויסוקה, סאבייניו (Sabyinyo), ניאמוראגירה (Nyamuragira) וניאראגונגו (Nyiragongo). בשנת 2001 התפרץ ניאראגונגו וגרם להרס רב ביישובים אחדים באזור. רכס רוונזורי חוצץ בין הפארק לפארק הלאומי רוונזורי שבאוגנדה, ובו שוכנות הפסגות השלישית, הרביעית והחמישית בגובהן ברחבי היבשת. במרכז הפארק נמצא אגם רוטאנזיגה. כל מקורות המים שבפארק עוברים דרך אגם אלברט ומתנקזים אל הנילוס, למעט אגם קיוו המתנקז אל נהר קונגו.

הטמפרטורה הממוצעת באזורי השפלה שבפארק נעה בין 20 ל-23 מעלות צלזיוס. התקופות הגשומות ביותר הן בין מרץ למאי ובין אמצע ספטמבר לאמצע נובמבר, אך הגשם יורד גם בשאר חודשי השנה שבהם האקלים יבש יחסית. כמות המשקעים הממוצעת היא 500 מילימטרים באגם רוטאנזיגה, 900 עד 1,500 מ"מ במישורים המשתרעים מדרום להאגם, ונמוכה יותר באזורים הגבוהים של הרי הגעש. בהרים שבשטח הפארק יורד שלג רב יותר בהשוואה לזה היורד בהר קניה או בקילימנג'רו, והם מכוסים בקרח באופן קבוע.

למרות שגורילות ההרים נתונות בסכנת הכחדה חמורה, עבודות השימור המאומצות הצליחו לסייע לאוכלוסייה שבפארק במידה רבה. במהלך שנות חוסר השקע הפוליטי במדינה (1994–2004), חל גידול במספרן, אך בשל העימותים הצבאיים שהפארק ניזוק מהם החל מאוקטובר 2008, הן נתונות בסכנה פעם נוספת. רוב הגורילות חיות במורדות רכס וירונגה. ב-1980 נמנו 140 פרטים, ובין 1989 ל-2001 גדל מספרן מ-320 ל-355. ב-2003 נמנו כ-380 פרטים. ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו פועלת בשיתוף פעולה עם הממשלות שבשטח מדינתן גובל הפארק, על מנת להגן ולפתח את אוכלוסיית הגורילות.

ההשערה היא כי בפארק יש עדיין אוכלוסיות של פיל יער אפריקני, אוקאפי, ג'ירף, תאו אפריקני ועופות אנדמיים רבים. המלחמות שפקדו את האזור בשנים האחרונות גרמו לעומס רב על רשויות הפארק. מאז 1994 נהרגו כ-157 סיירים במסגרת תפקידם להגן על הפארק מפני ציד לא חוקי והשתלטות לא חוקית על קרקעותיו^[1].

ערבות הדשא שעל גדות הנהרות באזור זה היו בית גידול עבור אוכלוסיות גדולות של בעלי חיים בתקופה שקדמה למלחמות האזרחים. ב-1990 היו באזור 23 מינים מאוימים מתוך 218 בסך הכל. באזור תועדו גם 22 מינים של פרימטים, בהם אוכלוסייה של כ-40 שימפנזים מצויים.

פאונת העופות בפארק מונה למעלה מ-700 מינים, מתוכם 24 הם אנדמיים להרי וירונגה. באזור תועדו גם 109 מינים של זוחלים ו-78 מינים של דו-חיים. אגם רוטאנזיגה רדוד במידת מה, ואוכלוסיית הדגים שלו דלילה. בשל מותם של עשרות אלפי היפופוטמים בעשורים האחרונים איבד האגם את אספקת הנוטריינטים שהם ייצרו במהלך החיפוש אחר מזון.

במהלך המאה ה-20 התרחש באזור תהליך נרחב של בירוא יערות, אך למרות זאת הפארק נחשב לאחד מבית הגידול המגוונים ביותר מבחינת הפלורה שלו. הפארק נכלל בשטחם של מספר אזורים ביוגאוגרפיים, ומאופיין בסביבות הטבעיות הבאות: כרי דשא נרחבים, יערות ממוזגים, סוואנות, מישורי לבה, ביצות וצמחייה אפרו-אלפינית. בשטחי הפארק תועדו למעלה מ-2,000 מיני צמחים, ומתוכם כ-200 הם אנדמיים לאזור השבר הסורי-אפריקני.

השינויים בבתי הגידול הפותחים נובעים מכמות הגשמים, סוג הקרקע, רעיית צאן ושרפות. בתי הגידול המיוערים מאופיינים במעבר מיערות דחוסים וצפופים ליערות דלילים. בתי הגידול ההרריים משתרעים בין האזורים האלפיניים לבין מרגלות הגבעות.