התנחלות

יישוב שקם מעבר לקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים / ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית

התנחלות היא יישוב יהודי בשטח שנמצא בשליטה ישראלית אך לא בריבונות ישראלית, לרוב בשטחים המוחזקים על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים.[1] כיום המונח מתייחס ליישובים ביהודה ושומרון ובעבר הוא כלל יישובים בסיני (עד החזרתו למצרים בשנת 1982, במסגרת הסכמי קמפ דייוויד), רצועת עזה (עד ההתנתקות ב-2005), ורמת הגולן (עד לסיפוחה בשנת 1981).

מפת משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים של ההתנחלויות, עדכנית ליוני 2020
תוואי גדר ההפרדה המאושר והלא מעודכן, נכון למאי 2005

בסוף 2021 התגוררו בהתנחלויות כ-857,000 איש, מתוכם כ-492,000 ביהודה ושומרון[2], וכ-375,000 במזרח ירושלים בשכונות שניבנו לאחר מלחמת ששת הימים.[3], המהווים יחד כ-9% מאוכלוסיית ישראל. רובם של המתנחלים ביהודה ושומרון מתגוררים במרחב התפר שבין הקו הירוק וגדר ההפרדה.[4][5]

מכיוון ששטחי יהודה ושומרון לא סופחו למדינת ישראל, הריבון באזור זה הוא אלוף פיקוד המרכז של צה"ל ותושבי ההתנחלויות נתונים רשמית תחת ממשל צבאי. בפועל, חלקים רבים מהחוק הישראלי הוחלו על ההתנחלויות באמצעות צווים צבאיים, שבראשם "תקנות יו"ש". משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י, שנוסד ב-1994, ומחזיקה בגזרתם מספר תחנות משטרה. כמו כן, הצבא והמשטרה מקיימים באזור זה מנגנון של תיאום ביטחוני עם המשטרה הפלסטינית.

רוב הקהילה הבינלאומית וחלקים בציבור הישראלי מתנגדים להתיישבות בשטחים שמעבר לקו הירוק, וההתנחלויות הן אחד מסלעי המחלוקת בפוליטיקה בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו מספר התנחלויות בחסות ממשלת ישראל בראשות המערך, ובשנים 1977–1986 עלה מספרן במהירות בתמיכת ממשלות בגין, שמיר ופרס. התמיכה בהתנחלויות מזוהה עם הימין ועם הדתיים, וההתנגדות להן מזוהה עם השמאל. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכות היסטורית או דתית של עם ישראל על יהודה ושומרון, צורך ביטחוני קיומי, צורך אזרחי בשל הגדלת עתודות הקרקע לבנייה, וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני (הכולל את רעיון חילופי השטחים, במסגרתו יכללו גושי התנחלויות מסוימים), סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (עקב תרחיש מדינה דו-לאומית), וכן גורם המקשה כלכלית וביטחונית על המדינה.[6][7] יש הרואים את ההתנחלויות גם כהפרה של זכויות אדם ושל החוק הבינלאומי.

מעמדן של ההתנחלויות מבחינת המשפט הבינלאומי שנוי במחלוקת. בקהילה הבינלאומית ובשמאל בישראל מקובל שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי, בעיקר משום שסעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית אוסר על מדינה כובשת להעביר את אזרחיה לשטח הכבוש, ועקב הטענה כי ההתנחלויות מפרות את הזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים. מנגד, למדינת ישראל יש השגות על הפרשנות לסעיף 49, ועל עצם תחולתה של אמנת ז'נבה הרביעית על יהודה ושומרון. בנוסף נטען על ידי ישראל כי גם אילו היה מקום להכיר בזכות להגדרה עצמית לפלסטינים, הרי שאין הכרעה ברורה באיזה שטח הם אמורים לקיים זכות זו, שכן הקו הירוק אינו קו גבול.[8] לאור זאת, עמדתה של מדינת ישראל היא שהקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי, וארצות הברית הצטרפה לעמדה זו בהצהרה בנובמבר 2019.[9][10]