זכות היסטורית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכות היסטורית היא זכות, בדרך כלל לטריטוריה, הנובעת מההיסטוריה של הטריטוריה או של הטוענים לזכות עליה.
זכות היסטורית נוצרת בשתי דרכים:
- זכות החזקה ראשונה: אירוע בעל חשיבות בהיסטוריה של הטריטוריה, ובפרט החזקה ראשונה בטריטוריה זו.
- זכות לטריטוריה מעצבת: לטריטוריה חשיבות מיוחדת בהיסטוריה של הטוענים לבעלות עליה.
הפילוסוף הפוליטי חיים גנז ציין כי "התהליך שבו קשרים מכוננים מתהווים בין טריטוריות לבין קבוצות לאומיות הוא תהליך איטי, ואילו את ההחזקה הראשונה אפשר לרכוש באופן מיידי. קשרים מעצבים בין אומות לטריטוריות, של כמו החזקה ראשונה של אומות בטריטוריות, אינם יכולים להיווצר בהרף עין."[1] גנז מציג הבדל נוסף בין שתי הדרכים: זכות החזקה ראשונה היא זכות בלעדית – רק עם אחד יכול להחזיק בזכות זו, ואילו זכות לטריטוריה מעצבת אינה בלעדית – ייתכן שטריטוריה מסוימת תהיה טריטוריה מעצבת לשני עמים.
טענות לזכות היסטורית עולות לעיתים בסכסוכים טריטוריאליים, כנימוק של המבקש לקבל שליטה בטריטוריה מסוימת (לעיתים דורות רבים לאחר איבוד שליטה זו) או כהצדקה להשתלטות בכוח על טריטוריה מסוימת. דוגמאות:
- הפלישה העיראקית לכווית נומקה בפי פוליטיקאים עיראקים בכך שכווית הייתה חלק מווילאייט בצרה של עיראק בתקופת האימפריה העות'מאנית.
- קרב קוסובו משנת 1389 הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית, ושימש בשלהי המאה ה-20 בסיס לאחיזתה של סרביה בקוסובו.
- טענות של עמים ילידים לזכויותיהם: אינדיאנים בצפון אמריקה,[2] אבוריג'ינים באוסטרליה ומאורים בניו זילנד.
- טיעון קדום לזכויות היסטוריות מובא במסכת סנהדרין: "כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב: 'ארץ כנען לגבולותיה', וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה [וכנען הוא אבינו]."[3]
הפילוסוף אבישי מרגלית עסק בשאלה האם על דרישה לזכויות היסטוריות להיות רצופה במהלך הדורות, או שניתן להעלותה גם אם לא עלתה בעבר. תשובתו לכך:
- "אני סבור שאין לראות בדרישת הרציפות של העלאת התביעה בגדר תנאי הכרחי לבעלות על זכות כזו. אני יכול למשל לתאר שהשחורים, במסגרת חיפושיהם אחרי שורשים אפריקאיים, יעלו דרישות לגיטימיות של זכות היסטורית. זכויות, וזכויות היסטוריות בכללן, הן מרקם פתוח ועשויות לצמוח לראשונה עם התחדשותה של תודעה היסטורית בקהילה. עם זאת, אף שאין רציפות התביעה בגדר תנאי הכרחי לתקפוּת הזכות, הרי היא משמשת אינדיקציה טובה לשאלה עד כמה התביעה מרכזית לרווחתם של היחידים המעורבים בתביעה. במובן זה תביעות חוזרות ונשנות לזכות היסטורית משביחות את הזכות עם הזמן."[4]
עוד הוא מציין כי "דור נתון של הקהילה רשאי לוותר על הפעלת התביעה לזכות, אך לא על הזכות. הדורות הבאים רשאים להעלות תביעה לזכות היסטורית מחדש. העובדה שדורות קודמים זנחו את הפעלת התביעה אולי תשמש נגד הטוענים לזכות, אך אין היא מרוקנת אותם מן הזכות."[4]