ועידת ברמודה

ועידת ברמודה (באנגלית: Bermuda Conference) הייתה ועידה אנגלו-אמריקאית שהתכנסה בין ה-19 וה-29 באפריל 1943 בברמודה, שהייתה טריטוריה בריטית. מטרתה המוצהרת של הוועידה הייתה דיון בנושא "הפליטים המדיניים", אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". לא היו לוועידה כל תוצאות משמעותיות.

רקע

בספטמבר 1942 החלו להגיע ידיעות מוסמכות על החלת "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" כלומר תהליך ההשמדה. הידיעות הגיעו למנהיג יהדות ארצות הברית סטיבן וייז ולמשרד החוץ שלה באמצעות מברק ריגנר ולממשלה הפולנית הגולה בלונדון. בנובמבר 1942 קם ועד ההצלה שליד הסוכנות היהודית שנועד כדי לעורר את דעת הקהל בעולם. כמו כן פעלו למען הצלת היהודים ארגונים כגון הג'וינט. תביעת דעת הקהל היהודית וההומניסטית במדינות החופשיות הייתה שמעצמות בעלות הברית "יעשו משהו" כדי לפעול ולהציל את היהודים.

אולם, האינטרסים של בעלות הברית היו אחרים והן חששו שטיפול בעודפי פליטים יקשה עליהן במאמץ המלחמתי. לכך הצטרפה העובדה שמסקנות ועידת אוויאן, שנערכה ב-1938 ובמסגרתה סירבו המדינות להגדיל את מספר המהגרים לשטחן מעבר למכסות הקיימות, היו בתוקף. במטרה להשקיט את דעת הקהל החליטו בסוף 1942 ממשלות בריטניה וארצות הברית לכנס ועידה לדיון בסוגיה, אך ביקשו להציגה כ"בעיית הפליטים המדיניים הנרדפים על ידי הנאצים" ולא כבעיה יהודית.

ההכנות לקראת הוועידה

בישיבות המכינות לקראת הוועידה צומצמו נושאי הדיון. הוחלט שלא יידון שינוי המכסה הקבועה בחוק ההגירה של ארצות הברית, שלא תידון שאלת ארץ ישראל כמקום מקלט ובפרט שלא ייפרצו גדרי "הספר הלבן" ושלא תידון שאלת סיוע לאסירים במחנות הריכוז כהעברת משלוחי מזון למשל. כמו כן הוגדרה דרישה מקדימה שלא יהיה כל משא ומתן עם השלטון הנאצי כתוצאה מהחלטות הוועידה.

חילוקי דעות בין הממשלות התגלעו בקשר למיקום הוועידה. קנדה, למשל, התנגדה לארח אותה באוטווה, על מנת שלא ייקשר שמה בשם ועידה שנדונה מראש לכישלון. לבסוף הוחלט על האי ברמודה, טריטוריה בריטית באוקיינוס האטלנטי, שנמצאה בשל המלחמה תחת הסגר ימי, דבר שאיפשר בקרה על הכיסוי העיתונאי של הוועידה ומנע גישת גורמים כנציגי ארגוני ההצלה היהודיים. הפצרותיהם של ארגוני ההצלה לצרף מומחים מטעמם, להכין את נציגי המשלחות או לשמש כמשקיפים נפלו על אוזניים ערלות. כמו כן הגבילו השלטונות את מספר צוותי העיתונות לחמישה בלבד.

הנציגים הבריטים הבכירים לוועידה היו סגן השר ריצ'רד לואו (בנו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, אנדרו בונאר לואו) ואוזברט פיק ג'ורג' הול ממשרד הפנים הבריטי, דרג גבוה יותר מאשר הנציגים האמריקאים שמנו את הרולד דודז, נשיא אוניברסיטת פרינסטון, הסנאטור הדמוקרטי מאילינוי סקוט לוקס וחבר בית הנבחרים מניו יורק וראש ועידת בית הנבחרים לענייני חוץ, סול בלום, שהיה גם היהודי היחיד במשלחות לוועידה. ארגוני ההצלה והארגונים הציוניים בארצות הברית, שהבינו כי הוועידה היא הונאה, ניסו להניא את בלום מלהיות "עלה תאנה" יהודי לוועידה, אך נכשלו.

הוועידה

אחד הנושאים היחידים שעמדו על סדר היום היה החייאתה של "הוועדה הבין-ממשלתית לנושא פליטים" עליה הוחלט בוועידת אוויאן במטרה לשאת ולתת עם הממשל הנאצי, אולם הדרישה שלא לקיים כל משא ומתן שכזה מנעה את המשך הדיון הפורה בנושא, מה גם שאף אחת מהממשלות לא הסכימה לממן את פעילות הוועדה.

נקודה נוספת הייתה קליטת פליטים שהצליחו להגיע למדינות נייטרליות כספרד ושווייץ, אמנם הם לא נמצאו בסכנת חיים אלא העיקו על מדינות הקלט שלהם בתוך אירופה. ההצעה שהועלתה הייתה הקמת מחנה-מעבר בצפון אפריקה. למרות התנגדות בריטניה להקים מחנה שכזה באזור מוסלמי, הוחלט לבסוף על הקמת מחנה שכזה. גם המחנה שקם לבסוף רק במרץ 1944 היה קטן ביותר ובו מקום ל-650 איש בלבד.

ההודעות לעיתונות היו אופטימיות ובישרו על התקדמות ושיחות פוריות, אך לאמיתו של דבר לא הייתה כמעט כל התקדמות. ג'ורג' בקר, חבר "סוכנות הידיעות היהודית" (Jewish Telegraphic Agency - JTA) נאם בפני הוועידה ב-25 באפריל והתריע שאם לא יהיו לוועידה כל הישגים היא לא תצליח אפילו במשימתה המוגבלת, קרי ניטרול דעת הקהל. הוא דרש הצלת 125,000 יהודים והוצאתם משטחי הכיבוש הנאצי במזרח אירופה ובהם אלפי ילדים, אולם תביעתו נדחתה.

הוועידה ננעלה ב-30 באפריל בהודעה אופטימית וקצרה לעיתונות בנוגע לסיוע ל"מספר ניכר" של פליטים.

מסקנות והשפעות

בדצמבר 1943 התפרסם בעיתונות דו"ח מסכם של הוועידה. הדו"ח התקבל בזעם וככלל העיתונות היהודית גינתה את הוועידה ואת צביעותן של ממשלות בעלות הברית. המחאה הציבורית לא זאת בלבד שלא שככה, אלא רק לובתה יותר בשל קיום הוועידה ופרסום דיוניה ומסקנותיה.

לטענת מוסד יד ושם בפרסומים הרשמיים של בית הספר המרכזי להוראת השואה, הוועידה מהווה מפתח בהבנת מדיניות הממשלים בבריטניה ובארצות הברית בסוגיית הפליטים היהודים במלחמת העולם השנייה. גם כאשר התעורר הציבור ותבע פעולה מממשלתו, היו הממשלות מוכנות להשקיע לא מעט בהונאה כדי לא לבצע את הנדרש ולהציל יהודים.

קישורים חיצוניים

• ועידת ברמודה - ערך באנציקלופדיית מונחי השואה של בית הספר המרכזי להוראה השואה של יד ושם
• על ועידת ברמודה באתר ה-BBC (באנגלית)
• רוגז רב על מהלך העניינים בוועידת ברמודה, דבר, 23 באפריל 1943
• עם ועידת ברמודה, דבר, 28 באפריל 1943