Loading AI tools
סרט משנת 1987 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"ימי הרדיו" (באנגלית: Radio Days) הוא סרט נוסטלגי משנת 1987 של התסריטאי והבמאי היהודי-אמריקאי וודי אלן, העוסק בתור הזהב של הרדיו, בשנות ה-40 של המאה ה-20. אלן מתאר בסרט, גם בקולו כמספר הסרט, את ילדותו. את הילד, הקרוי ג'ו, מגלם סת' גרין.
כרזת הסרט | |
בימוי | וודי אלן |
---|---|
הופק בידי | רוברט גרינהאט |
תסריט | וודי אלן |
עריכה | סוזן מורס |
שחקנים ראשיים | סת' גרין, מיה פארו, ג'ולי קאוונר, דיאן ויסט, דני איילו, טוני רוברטס, מייקל טאקר |
מוזיקה | דיק היימן |
צילום | קרלו די פלמה |
מדינה | ארצות הברית |
חברת הפקה | סרטי אוריון |
חברה מפיצה | מוקפ, נטפליקס, HBO Max |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה | 30 בינואר 1987 |
משך הקרנה | 84 דק' |
שפת הסרט | אנגלית |
סוגה | דרמה קומית, קומדיה רומנטית |
תקציב | 16,000,000 דולר |
הכנסות באתר מוג'ו | radiodays |
תרגום לעברית | רחל וול |
דף הסרט ב־IMDb | |
המספר (קולו של וודי אלן) מספר לצופים כיצד השפיע הרדיו על חייו וחיי הסובבים אותו בתקופה שקדמה לפריחת הטלוויזיה, תקופה שבה הרדיו ריתק את המאזינים. הסרט מתרחש בניו יורק מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד לסילבסטר של תחילת 1944, ומערבב בין חוויותיו של המספר לאנקדוטות נודעות בתולדות הרדיו. "אני אוהב סיפורי רדיו ישנים ואני מכיר מיליון מהם. אספתי אותם במשך השנים כמו תחביב - מעשיות, רכילות וסיפורי כוכבים מאחורי הקלעים" אומר המספר לאחר קטע הפתיחה של הסרט.
המספר ומשפחתו מתגוררים בשכונת רוקאוויי ביץ' של רובע קווינס שבניו יורק, וכל אחד מהם מוצא מפלט משגרת היומיום בהאזנה לתוכניות הרדיו החביבות עליו. עלילות סיפורי הרדיו משפיעות על המספר, והוא חולם בהקיץ על המורה המחליפה בכיתתו, על אירועי מלחמת העולם השנייה, על שחקני קולנוע ועוד. עלילת הסרט נעה בשני מישורים מקבילים:
אירועים אמיתיים המשולבים בסרט:
שעשועוני הרדיו מוצגים בשתי סצנות:
גם לתסכיתים מקום נכבד בסרט, ובראשם "הנוקם במסכה" - סדרת תסכיתים יומית שהייתה חביבה על ג'ו.
אל מול החיבה הרבה לשידורי הרדיו מוצגת גם עמדתו של הרבי: "הקשבה לרדיו, לסיפורי השטות והאלימות, זו לא דרך שבה ילד צריך לגדול".
הסרט מסתיים בדברי המספר: "מעולם לא שכחתי אותו ערב ראש השנה ... ולא שכחתי אף אחד מאותם אנשים או קולות שנהגנו לשמוע ברדיו, למרות שהאמת היא שעם כל ערב ראש השנה נוסף, אותם קולות מתעממים יותר ויותר."
פסקול הסרט כולל שירים משנות ה-30 וה-40, שלהם חלק חשוב בעלילה.[1]
בשנות ה-80 הבשיל אלן כיוצר, וסרטיו מתקופה זו מאופיינים בדיון בנושאים פילוסופיים עמוקים, ובהשפעה מוצהרת של יוצרים אירופיים כאינגמר ברגמן ופדריקו פליני. יצירותיו מתקופה זו כוללות את "שושנת קהיר הסגולה" ו"זליג", העורכים דיון בטיבו של הקולנוע, טיבה של היצירה האמנותית והיחסים שבין היוצר והקהל, וכן את "חנה ואחיותיה" ו"פשעים ועבירות קלות" הכוללים מרכיב דרמטי ופילוסופי הגובר לרוב על המרכיב הקומי. הנרטיב של סרטים אלו כלל לרוב עיסוק בשני קווי עלילה או יותר, המתחברים ומשתלבים זה בזה. "ימי הרדיו" היווה סטייה מסוימת מהעיסוק בנושאים הכבדים, והוא יצירה קלילה ומאוד נוסטלגית, שבאה בין שתי יצירות כבדות יותר, "חנה ואחיותיה" ו"ספטמבר" הכבד והמהורהר. עם זאת הסרט שומר על מאפייני יצירתו של אלן בתקופה זו. השפעתו של פליני ניכרת בבחירת הנושא ובאפיון הדמויות, כמו גם בצבעוניות ובהגזמה לה נוטה הסרט לעיתים, ובאנקדוטליות של קו העלילה. קו העלילה של הסרט אינו פשוט וליניארי, אלא מורכב משני סיפורים המתחברים זה לזה, ומוצגים בצורת אנקדוטות.
בסרט זה משתמש אלן בשחקנים קבועים שליוו אותו בתקופה זו של יצירתו ולאחריה. פרט למיה פארו שהייתה אשתו והשחקנית הראשית במרבית סרטיו בתקופה זו, מופיעים בסרט גם דיאן ויסט וג'ולי קאוונר ששיחקו ברבים מסרטיו של אלן בשנות ה-80 ושנות ה-90, וכן דיאן קיטון שהופיעה בהופעת קמע בסרט כזמרת בראש השנה, אנקדוטה להופעתה בסרט "הרומן שלי עם אנני". הצלם של הסרט הוא קרלו די פאלמה, שעבד עם במאים כמיכלאנג'לו אנטוניוני, והיה בין הצלמים הקבועים עמם עבד אלן עד לסוף שנות ה-90 על סרטים כ"חנה ואחיותיה", "צללים וערפל" וסרטים רבים אחרים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.