כנסיית סנט מרגרט

כנסיית סנט מרגרט (באנגלית: Church of St. Margaret) היא כנסייה אנגליקנית נמצאת בשטח מנזר וסטמינסטר, והיא הכנסייה הקהילתית (Parish Church) של שני בתי הפרלמנט של בריטניה. הכנסייה מוקדשת למרגרט הקדושה, המקובלת בכנסייה הקתולית ובכנסייה האנגליקנית.

כנסיית סנט מרגרט
St. Margaret's Church

אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 1, 2, 4 חלק מתוך ארמון וסטמינסטר, מנזר וסטמינסטר וכנסיית סנט מרגרט
מידע כללי
סוג	כנסיית רובע של הכנסייה האנגליקנית
מיקום	הסיטי של וסטמינסטר
מדינה	הממלכה המאוחדת
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	? – המאה ה־11
תאריך פתיחה רשמי	המאה ה־11
סגנון אדריכלי	גותי ניצב
קואורדינטות	51°30′00″N 0°07′37″W
אתר רשמי
(למפת לונדון מוגדלת)   קנט סארי ברקשייר בקינגהאם הרטפורדשייר אסקס כנסיית סנט מרגרט (למפת לונדון רגילה)   קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס כנסיית סנט מרגרט (למפת הסיטי של וסטמינסטר רגילה)   הפרלמנט הבריטי כנסיית סנט מרגרט (למפת הסיטי של וסטמינסטר מוגדלת)   הפרלמנט הבריטי כנסיית סנט מרגרט

חלל הכנסייה וחלון הויטראז' המזרחי מעל לעוגב

היסטוריה

הכנסייה נוסדה במאה ה-12 בידי נזירים בנדיקטינים. הקמת הכנסייה נעשתה בהמשך להקמתו של מנזר וסטמינסטר הסמוך, שנוסד באמצע המאה ה-11 על ידי המלך אדוארד המודה, כמנזר בנדיקטיני. המנזר היה אמור להיות מרכזם של הנזירים הבנדיקטינים: הם היו מתכנסים במנזר כמה פעמים ביום, על פי הסדרים שקבע מייסד המסדר, בנדיקטוס הקדוש. כל התכנסות נועדה לפולחן האל, בשירת "החובה האלוהית" (Divine Office); זו הייתה המשימה העיקרית בחייהם של הנזירים, ולכן נקראה אוֹפּוּס דֵיי (Opus Dei) - עבודת האל^[1]. אסור היה שדבר יפריע להם למלא חובה מרכזית זו. ואולם, התושבים באזור וסטמינסטר הגיעו למנזר כדי להשתתף בטקס המיסה; כדי שהנזירים יוכלו להמשיך את סדרי הפולחן שלהם, נבנתה כנסייה קטנה יותר ליד המנזר. כנסייה זו נועדה לספק לתושבים את הסקרמנטים ושאר הסעד הכנסייתי, וכך איפשרה לנזירים פולחן לא מופרע. הכנסייה הוקדשה למרגרט הקדושה, שפולחנה היה נפוץ באותה תקופה^[2].

נראה שכנסיית סנט מרגרט הראשונה נבנתה בחלק האחרון של המאה ה-11, אך התאריך המדויק אינו ידוע. נזירי וסטמינסטר היו הכמרים ששירתו וניהלו את הכנסייה, והקשר הקרוב בין שני המוסדות הכנסיתיים הללו נשמר במשך מאות שנים. הכנסייה הראשונה נבנתה בסגנון רומנסקי. כנסייה זו שרדה עד ימיו של המלך אדווארד השלישי (1327–1377), ואז הוחלפה הספינה ובמקומה נבנתה ספינה חדשה בסגנון גותי ניצב, סגנון שהיה בשיאו באותה תקופה. האפסיס ואזור בית המקהלה היו עדיין במצב טוב. במשך השנים הידרדר מצב הכנסייה, ולקראת סוף המאה ה-15 כבר היה צורך בבנייה מלאה מחדש. ב-1482 הוחל בבנייה מחדש של הכנסייה, בנייה שנמשכה כארבעים שנה; וב-9 באפריל 1523 הוקדשה הכנסייה מחדש.

ב-1614 הפכה הכנסייה לכנסייה הקהילתית של ארמון וסטמינסטר. מעמד זה של הכנסייה נקבע בעקבות החלטתם של הפוריטנים, שהיו זרם משמעותי בחיים הדתיים של אנגליה באותה תקופה. הם מאסו במנזר וסטמינסטר המפואר מדי לטעמם, ורצו בכנסיית סנט מרגרט המתאימה להם יותר. מנהג זה נמשך עד היום^[3].

בין 1734 ל-1738 נבנה בפינה הצפון-מערבית של הכנסייה מגדל, ובמקביל צופה המבנה כולה באבן פורטלנד. מאוחר יותר נוספו למבנה מבואות ממזרח וממערב. ב-1877 שופץ בצורה יסודית פנים הכנסייה, אך נותרו בה מרכיבים רבים מן המאה ה-15‏^[4].

פרט בולט בכנסייה הוא חלון הויטראז' המזרחי, שנבנה ב-1509, ועשוי מזכוכית פלמית. החלון נבנה לכבוד אירוסי קתרינה, נסיכת אראגון, עם ארתור טיודור, בנו הבכור של מלך אנגליה, הנרי השביעי ואחיו הגדול של המלך הנרי השמיני^[5]. חלונות אחרים בכנסייה הם לזכר ויליאם קאקסטון (Caxton), המדפיס הראשון בבריטניה, שנקבר בכנסייה ב-1491, סר וולטר ראלי, שהוצא להורג ב-1618 ונקבר בכנסייה, והמשורר ג'ון מילטון, שהיה ממתפללי הכנסייה. מבנה הכנסייה שהושלם ב-1523 שוקם שוב ושוב, במאות ה-18, ה-19 וה-20, אך המבנה הקיים הוא בעיקרו אותו מבנה שנבנה שהושלם ב-1523.

הכנסייה הייתה אתר מבוקש לעריכת חתונות של החברה הגבוהה, וביניהם וינסטון צ'רצ'יל. ב-1987 הוכרז מתחם וסטמינסטר - מנזר וסטמינסטר, ארמון וסטמינסטר וכנסיית סנט מרגרט - כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כנסיית סנט מרגרט בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של כנסיית סנט מרגרט
• כנסיית סנט מרגרט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. אין לבלבל עם הארגון הקתולי אופוס דיי, שנוסד במאה ה-20.
2. על פי אתר הכנסייה
3. Wright, A.; Smith, P. (1868). Parliament past and present. London: Hutchinson & Co
4. Scott, G. G. (1995) [1879]. Stamp, G.. ed. Personal and Professional Recollections. [Uxbridge: Sampson Low Marston Searle & Rivington] Donington: Paul Watkins Publishing
5. Starkey, D. (2004). Six Wives: The Queens of Henry VIII. London: Harper Collins