Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לימודי נשים[1] הוא ענף ידע רב תחומי אשר מתמקד בחקר חייהן של נשים, ומתעד וחוקר את ניסיונן וחוויותיהן מתוך ניסיון לאתגר את ההנחות התאורטיות הקיימות, יחד עם שיטות המחקר והלימוד שהתפתחו ברבות השנים בהשכלה הגבוהה. בתהליך שארך כשישים שנה, הפכו לימודי נשים לתחום אקדמי אינטרדיסציפלינרי העוסק בכל תחומי החיים מזווית מגדרית נשית.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
עיינו גם בפורטל: | |||
---|---|---|---|
פורטל פמיניזם |
בחברות העתיקות, במצרים וחבל מסופוטמיה, חינוך הילדים (בעיקר הבנים) היה מופקד בידי האב, ועסק בלימוד מקצוע האב כמו גם המסורת והמורשת השבטית, בדגש על הגדרת תפקידי הגבר בחברה. האם הופקדה על מילוי צורכי המשפחה החומריים[2] והעברת הידע והמיומנויות שלה כאישה לבנותיה. בהמשך, הועתק מודל החינוך הגברי הביתי לחינוך החוץ ביתי, וככזה, הוא הופקד בידי מורים-גברים (כתחליפי אב) וכוון לבנים בלבד.
הלימוד והחינוך קשורים במקורם למשמעת וציות לבעל הסמכות (האב, המורה, הזקן החכם). התלמיד האידיאלי הוגדר כ"שתקן", דהיינו זה ששולט בעצמו, ושומר על איפוק. הידע נרכש באמצעות השמיעה, המושג "שמע" מוגדר גם כהקשבה אך גם כציות.[2] ניתן לראות באופן ברור את סכמת החינוך כ"קשר לסמכות שמשמעה אחריות". על כן האחריות היא פטריארכלית (דת, אב) וגם הסמכות היא כזו.
כפי ש-Laquer מציין, עד המאה ה-18, שלט דגם חשיבה רווח, שהתייחס רק לגבר, כמייצג את האנושות בכל תחומי החיים ובכלל זה גם בחינוך.[3] הזכות של נשים ללמוד העסיקה הוגי דעות רבים, ביניהם ז'אן ז'אק רוסו, שראה את תפקידן של הנשים כרעיות ואימהות, כפי שביטא בספרו "אמיל".[4] לעומתו, מרי וולטנסקרפט (אנ') ראתה ב"הזנחת השכלתן" של נשים את המקור לאומללותן.[5]
למהפכה הצרפתית היו גם השלכות על הגישה לחינוך בכלל ועל חינוך בנות בפרט. שיח הזכויות חדר גם לתפיסת העולם החינוכית, כפי שאנו למדים מאולימפ דה גוז' (1791), אשר ראתה בחינוך זכות המגיעה לנשים לא פחות מאשר לגברים, ודרשה חינוך טוב יותר לנשים.
סוגיית מתן חינוך לבנות היא מהמאבקים החשובים שבין מאבקי הפמיניזם. קבלת ההכרה בזכות יסוד זו הובילה למאבקים נוספים כגון: אופן הלימוד (במסגרות מעורבות לבנים ובנות ביחד או במסגרות נפרדות); גיל הלומדים/ות (מאיזה גיל ועד איזה גיל); וכן מהם תוכני הלימוד המותרים.
תוכני הלימוד הם נושא משמעותי בפני עצמו, שכן מידת ההעמקה והבקיאות בתחומי דעת, הם המפתח לקאנון הידע. במשך רוב שנות ההשכלה הגבוהה, העיסוק האקדמי היה בידי גברים, כמורים וכתלמידים. שליטה זו הקנתה לגברים את האפשרות לקבוע מהלכים היסטוריים ואת פני החברה, חוקיה, משאביה ואת השליטה בה. נשים הודרו מן ההשכלה הגבוהה עד למחצית השנייה של המאה ה-19.[6]
במשך השנים, חלו שינויים רבים במגמות החינוך: מחינוך מקצועי לחינוך חובק תחומי חיים רבים; מחינוך מוגבל בזמן וגיל, ללמידה לאורך החיים. (Long Life Education).[7] "למידה לאורך החיים" מכירה בזכות ללמוד ולהתפתח אישית ומקצועית, ללא קשר לגיל הלומד/ת. הגישה הזו, ממשיכה למעשה את אידאולוגיית ההנגשה בחינוך, לאחר שבמאה ה-20, נפרץ מחסום החינוך לקבוצות אוכלוסייה מובחנות שהתקיים עד אז - רק לגברים, רק לעשירים, רק ללבנים וכו', שינוי אשר אפשר את כניסתן של הנשים למוסדות החינוך.
האידאולוגיה החינוכית של למידה לאורך החיים, המתוארת כחדשנית, הייתה מקובלת דווקא בעולם היהודי אשר לא תחם את רכישת הידע בגיל, כפי שמעיד למשל סיפורו של רבי עקיבא, אך היא התאפשרה לאורך הדורות לגברים בלבד.
כניסתן של יותר ויותר נשים ללימודים, לא חסכה את הצורך במאבק על כל תחום וביניהם תחום הלימודים האקדמיים.
גם בחברה היהודית חינוך הילדה והנערה היה מוזנח[8] מתוך התבססות על הגישה ההלכתית שבוטאה על ידי חכמים "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" (משנה סוטה ג' ד'), אשר קבלה חיזוק על ידי "השולחן ערוך".[9]
ההתעוררות הלאומית הציונית, תרמה לשינוי עמדות בהקשר לחינוך הבנות בחברה היהודית. "בת ישראל גדלה בביתה כנטע זר…ורק עם בוא התנועה הלאומית בישראל התחילו לטפל במקצת גם בחינוכה היהודי"[10] הציונות הכירה בחשיבות ובצורך של חינוך לבנות ולכן דרשה שינוי בתפיסת החינוך כלפיהן. הבנות למדו בעיקר לימודי חול, ומקצועות שפתחו דרך ליציאת נשים לעבודה מחוץ למשק הבית כגון גננות ומורות[11]. במקביל, ליציאתן ללמודים ולרכישת השכלה, אפשרו לבנות להיכלל בחוגים משכילים ללמוד לקרוא בעברית, דבר שהקנה להן גישה לטקסטים הקנוניים (תנ"ך, תלמוד) ולטקסטים מודרניים, שהיו שייכים לתרבות הכללית[9] חשיפה שיצרה מודעות שונה למצבן כנשים ולקשר שיש לדת ולמצב זה.
בהשפעת הלימודים לבנות הונח למעשה המסד לחינוך שאיננו דתי, שרווח בחברה היהודית במשך הדורות, ולחדירת רעיונות ליבראליים לתוך חברה מסורתית, או התרחקות ממקור פטריארכלי מובהק.
עם הקמת מדינת ישראל נחקק חוק חינוך חובה[12](1949), אשר הניח את התשתית לחינוך לכל, בנים ובנות.
המרחב החינוכי שפגשו ילדות, נערות ונשים, היה מרחב נוקשה, ממושמע, חסר גמישות והירארכי. התכנים שנלמדו נתפסו כאוניברסליים, אך למעשה תיארו את עולמם של גברים בכל תחומי החיים. תפיסה זו התבססה על המחשבה, שהגברים מייצגים את גם את חוויית החיים של הנשים. תהליך זה דומה לתפיסת העולם שרווחה גם לגבי התייחסות לילדים כ"מבוגרים קטנים" ולכן לא הייתה התייחסות ייחודית לגילם.
בד בבד עם כניסת ילדות ונשים למעגל הלומדות, נכנסו נשים גם למעגל הסגל כמורות וכגננות[11], למשל. הצורך בהכשרה מקצועית לצד המשך המגמה של פתיחת ההזדמנויות ללמידה עבור נשים, הובילו, מאמצע המאה ה-19, להקמת מסגרות ללימודים גבוהים, באנגליה ובארצות הברית, עבור נשים.[6] במשך הזמן ניתן לראות את העלייה במספר הנשים[13] הלומדות במוסדות אקדמיים, אך המחקר על נשים התמהמה. גם מספר הנשים שלימדו באקדמיה היה נמוך ממספרן של הנשים כלומדות.
תחת הכותרת "לימודי נשים" ניתן להבחין במספר רבדים:
הרובד הלא פורמלי
הרובד הפורמלי
שני תחומים מרכזיים מוכרים בזירת החינוך הקרויה "חינוך מבוגרים", המתבססת על תפיסת העולם של "לימוד לאורך החיים". "לימודי נשים" התפתחו גם כן בשני הערוצים הנפרדים: הערוץ אקדמי והערוץ החוץ אקדמי. לימודי הנשים "...הן פרדיגמה אלטרנטיבית ללימודים אקדמיים רגילים ומסורתיים, הבאים מתוך חיפוש חתרני ובקורתי על הקיים ומאופיינים בשילוב דיסציפלינות."[14]
במסגרת החינוך האקדמי נוצרו שני מסלולים המתבססים על שתי אידאולוגיות מנוגדות:
האחד, החינוך המתבסס על האידאולוגיה האליטיסטית – שריד מהתפיסה הפטריארכלית, המגדירה את הראויים ללמוד על פי קריטריון ההצטיינות. על פי גישה זו לא כל אחד/אחת יכולים ללמוד לימודים אקדמיים, או לא בכל המגמות. הלומדים/ות צריכים להתאים עצמם לחומר ולדרישות הגבוהות על מנת להגיע לתואר.[15]
המסלול השני הוא החינוך המתבסס על האידאולוגיה של "חינוך לכל", המתנגדת לגישה האליטיסטית ואשר יצרה שני מהלכי שינוי: שינוי בתוך המערך האוניברסיטאי הקיים (על ידי בניית יחידות חדשות בתוך הפקולטות, כשלקטגוריה זו נכנסים גם "לימודי הנשים"), ושינוי מחוץ למערך הקיים באמצעות הקמתם של מוסדות (מכללות שונות), היוצרים תחרות ואלטרנטיבה לימודית, באמצעות שינוי תנאי קבלה, יחסי מורה –תלמיד/ה ועוד. גם במישור זה קיים ביטוי ל"לימודי הנשים", באמצעות קורסים המשתלבים בשאר תוכני הלימוד או במגמות, פקולטות ואף מוסדות המתמחים בתחום. בשני המסלולים, אחד הדגשים המרכזיים בשינוי הוא בתפיסת ההנגשה והרחבת ההזדמנויות, או האפשרויות, של כלל הציבור להגיע ללימודים אקדמיים.
מהלך זה התאפשר כתוצאה מהפריצה לתודעה של תפיסת החינוך כצורך אנושי בסיסי, בהזדמנות שהוא מאפשר לניעות חברתית ושיפור מצב כלכלי. ההשפעה הייתה עוד יותר גדולה על אוכלוסיית הנשים, שהחל משנות ה-60 של המאה העשרים הבינו שהחינוך הוא ההזדמנות לשינוי המיצוב ולהגדלת השפעתן על החברה.
בהגדרות הרווחות בציבור, היה קרוי גם "חינוך מבוגרים". במסגרתו נלמדו: לימודי שפה (לעולים/ות חדשים בארץ או מהגרים/ות, בשאר העולם); קרוא וכתוב והשכלת בסיס (גם כן עבור עולים/ות חדשים, אוכלוסייה ממצב סוציו-אקונומי מוחלש ונשים); לימוד לתעודה מקצועית.
החינוך הלא אקדמי משתייך לקטגוריית החינוך הלא פורמלי ונתפס כפחות חשוב, או כשולי.[16] תחום זה אופיין על ידי מספר מגמות כגון: וולונטריות רבה, המושתת על מוטיבציה של הלומדים/ות, תוך קיום יחסים סימטריים בין המלמדים/ות לבין רוכשי/ות הידע בהיבט הגילאי המגדיר שייכות, ניסיון חיים ואחריות או מחויבות חברתית (שניהם נחשבים למבוגרים).
גישה זו של פריצת מחסום הגיל, סייעה לפרוץ גם את מחסום המקום הפיזי ואת מחסום הידע, או ההשכלה הקודמת לראשית הלימודים. התאמת הלימודים לשעות העבודה של הלומדים/ות המבוגרים, פיתוח תוכני לימוד מותאמים להשלמה וסגירת פערי ידע או מיומנויות ועוד. כל אלה עמדו בבסיס הקמתה של "האוניברסיטה ללא קירות"[15] – האוניברסיטה הפתוחה וסייעו להרחיב את הגדרת הלימוד האקדמי.
חשיבות רבה נודעת לעובדה שהחינוך הלא אקדמי ענה לצרכים ולציפיות החברה ועל כן החברה נאלצה להכיר בחשיבותו, במקצועיות ובתרומה של התחום גם ללא הילת האקדמיות. המסגרת הפחות נוקשה, הגמישה והדינמית התאימה לנשים, שחשו בה נוח יותר.
השינויים בגישות החינוכיות יצרו תהליך בו חברו יחד תובנות שעלו ממחקרים, לצד תחושות אי נחת מצד לומדות ומלמדות. התחושות הללו היו לגבי תוכני לימוד, שיטות לימוד ומחקר, ויחס כלפי סטודנטיות ומרצות הן מצד קולגות להוראה והן מצד קולגות לספסל הלימודים, כמו גם בין לומדות למלמדים, כאשר בכל מערכות הקשר הללו נצפו התנהגויות סמויות וגלויות של הדרה, אפליה, סקסיזם ועוד.[17]
ההבנה כי קיימים הבדלים בין חינוך נשים לבין חינוך גברים הייתה הבסיס הראשוני לפריצת המוסכמות והגבולות שהיו נהוגים, והושתתו על תפיסות פטריארכליות וסטריאוטיפיות. מצד אחד מייחסות תפיסות אלה, לנשים ולגברים תכונות שונות ועל כן מייעדות להם תפקידים שונים בחברה, ומצד שני, מתעלמות מהתכונות ומהשקפת העולם הייחודית לנשים, ומשליטות תפיסות פטריארכליות בתיאוריה ובפרקטיקה החינוכית.[18]
לימודי נשים הפכו לתחום אקדמי נפרד כתוצאה מחבירה בין תחושות אי הנחת מצד הלומדות והמלמדות באקדמיה, לתוצרי מחקרים שהוכיחו, או קראו בשם לתופעות שיצרו את אי הנחת. אלה התאפשרו בשל הגל השני של הפמיניזם, שהתרחש בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, ואשר דחף נשים להתאגד בקבוצות של העלאת מודעות. בקבוצות התפתח שיח בו נשים שונות שתפו בחוויותיהן בעולם העבודה, ההשכלה ובחיי היום-יום. המפגש בקבוצות יצר מרחב שתרם לנשים ידע על עצמן ועל עולמן, תחושת סולידריות ושייכות תוך יצירת אפשרויות להסתייעות, תחושת ביטחון והעצמה. באופן זה נוצרו גם קבוצות של מרצות וסטודנטיות פעילות (אקטיביסטיות), שדרשו לשנות ולהשפיע יותר ויותר על האקדמיה.
הקורס הראשון בלימודי נשים התקיים באוניברסיטת קורנל ב-1969.[19] התוכניות האקדמיות המלאות הראשונות בתחום זה החלה באוניברסיטת המדינה בסן דייגו ובאוניברסיטת באפלו ב-1970, לאחר פעילות אינטנסיבית של קבוצות נשים אקטיביסטיות להעלאת מודעות לתחום זה. בסן דייגו הקימו את התוכנית הסטודנטית קרול רוול קאונסיל (Carol Rowell Council) והמרצה לספרות ד"ר ג'ויס נוור (Joyce Nower); בבפאלו פעלה לכך המרצה ללימודי ארצות הברית אליזבת לפובסקי קנדי (Elizabeth Lapovsky Kennedy). תוכנית התואר השני הראשונה בלימודי נשים נפתחה ב-1972 בקולג' שרה לורנס במדינת ניו יורק.
מאז פתחו אוניברסיטאות רבות בארצות הברית וברחבי העולם תוכניות ללימודי נשים. נכון לתחילת שנת 2012 מתקיימים קורסים ותוכניות כאלו ביותר מ-600 מוסדות אקדמיים בארצות הברית,[20] מתוכם 15 מהמוסדות מציעים לימודי דוקטורט בתחום זה.
בארץ, התרחש תהליך דומה לזה שהתרחש בארצות הברית, כאשר מרשה פרידמן ומרילין ספר הקימו באוניברסיטת חיפה, בשנת 1971, את הקבוצות הראשונות להעלאת מודעות[21] והניחו את התשתית הראשונית להתפתחות לימודי הנשים גם בישראל. מסלולי הלימוד החדשים הושפעו מהמתרחש בארצות הברית, הן בגלל זהות המקימות והן בגלל הקשר עם חוקרות ומרצות מארצות הברית. מרבית חומרי הלימוד התבססו על מאמרים וספרים שהתפרסמו שם וההשפעה הזו מלווה את הפמיניזם בישראל עד היום.[21]
מרצות נוספות, מאוניברסיטאות שונות ומתחומי דעת שונים, כמו פרופ' אליס שלוי, העבירו קורסים על נשים כחלק מתכני קורס קיים או יצרו קורסים אחרים, עם זווית על נשים,[22] וסיגלו לעצמן דרכי עבודה ברוח ערכי הפמיניזם. המרצות נתקלו בקושי לשלב תכנים העוסקים בתכני הלימוד הקיימים, ואלו שניסו לעסוק במחקר בתחום, הוזהרו שהדבר לא יועיל להן מבחינת קידום מקצועי.[23][21] למרות האזהרות, התרבו הקורסים, והם עסקו בהיבטים שונים של חיי הנשים, מה שיצר מעין לחץ להקמת מסלולים ייחודיים בתוך תחומי הדעת הקיימים. בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים, באוניברסיטת חיפה, הוקמה ה"החטיבה ללימודי האישה" ובאוניברסיטה העברית "התוכנית להבדלים בין המינים", ובכך היו אוניברסיטאות אלה לחלוצות בייסוד מסלול ללימודי נשים.[21] מסלולים ללימודי נשים נפתחו בכל האוניברסיטאות וכן ברבות מן המכללות.
בשנת 1998 הוקמה האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, אשר שמה לה למטרה לאגד את כלל תוכניות לימודי הנשים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.