Loading AI tools
אומנות כתיבת הספרים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סִפְרוּת היא אמנות ההבעה על ידי מילים כתובות; זאת בשונה, למשל, מן המוזיקה, המחול, התיאטרון, הפנטומימה, הקולנוע והציור. כי בתחומי אמנות אלו היצירה מובעת בעיקר באמצעות צליל, תנועה, הבעת פנים או צבע[1].
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
|
עיינו גם בפורטל
פורטל הספרות מציג את מכלול הערכים והנושאים הקשורים לספרות על כל צדדיה. בין יתר הנושאים הפורטל מציג את התפתחות הספרות מן העולם הקלאסי ועד לעת החדשה, מונחים מרכזיים, מחזות ומחזאים, וספרות עברית וישראלית. |
יצירת ספרות מייצגת מציאות או בדיון, וזו מתוארת לקורא בדרך כלל באמצעות מְסַפֵּר המוסר את הדברים לפי סדר נתון ובאופנים שונים, דהיינו: גוף ראשון, שלישי וכדומה. זהו מאפיין מרכזי, אשר לא בא לידי ביטוי באופן עקבי באמנויות האחרות. כמו כן, ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות. הדמויות עשויות להיות פרי המצאתו של הסופר. לדוגמה, כמו בסיפור עם (אגדה) או במשל. לחלופין, הדמויות עשויות להיות מציאותיות, קיימות או היסטוריות, כמו בביוגרפיה, בממואר, ביומן, או בפרוזה קלאסית ודרמה, המבוססות על אירועים שהתרחשו בעבר.
זאת ועוד, ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה. מי שיוצר ספרות נקרא סופר, בעיקר אם עיקר יצירתו סיפורת (אם עיקר יצירתו שירים, הוא נקרא משורר ואם עיקר יצירתו מחזות, הוא נקרא מחזאי). ספרות נוצרה ברוב רובן של הלשונות. יש הסבורים, על פי המחקר המדעי העוסק בתאולוגיה ובביקורת המקרא, כי גם חלקים מהתנ"ך, למשל, הם יצירות ספרותיות. את הספרות מחלקים בדרך כלל לשלושה ענפים עיקריים: סיפורת, שירה ומחזה. ענפים אלו, מתחלקים גם לסוגות בעלי מאפיינים שונים.
בעת העתיקה הייתה הבחנה מעטה בין ספרות לבין מיתוס, דת, חוקים ועוד. מיתוסים מהווים חלק משמעותי מהספרות העתיקה. אלו הם יצירות העוסקות באלים או מסבירות מדוע העולם נראה ומתנהל כפי שהוא. במיתוסים הייתה חשיבות רבה לאמונה של הקוראים, בניגוד לספרות בדיונית מודרנית, שבה יש חשיבות רבה יותר להפעלת רגשות הקורא.
המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של השׁוּמֵרִים, האכַּדִים, הבַּבְלִים והאשׁוּרִים. "מֶסוֹפּוֹטָמִיָה" (Mesopotamia), ביוונית עתיקה, פירושה "הארץ שבין הנהרות", והכוונה לאותן ארצות ששגשגו בין הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית.
ערך מורחב – ספרות מצרים העתיקההמיתולוגיה המצרית היא אסופת הסיפורים הדתיים של מצרים העתיקה בתקופה הטרום-מונותאיסטית. הסיפורים נוצרו במהלך תקופה ארוכה של כשלושת אלפים שנים. לכן הם כוללים פרטים סותרים, מסרים כפולים ומערכת סבוכה למדי של אמונות ומנהגים. כמו רוב מיתוסי העולם, גם הסיפורים המצריים מגוללים את קורותיהם של אלים ויצורים על-טבעיים שונים.
במצרים העתיקה, כתיבה הופיעה לראשונה בהקשר למלוכה על תגים המצורפים לפריטים שהושמו בקברים המלכותיים. עד הממלכה הישנה, מסורת כתיבה זו התפתחה לאוטוביוגרפית-קבר, שבה האדם ביקש לכתוב על קברו את קורות חייו. הז'אנר הידוע כ"סבייט" (הוראות), פותח על מנת להעביר תורות והדרכה מאצילים. דוגמה לכך הן הוראותיו של אמנמחת.
בתקופת הביניים הראשונה ובממלכה התיכונה, סגנון הספרות השתנה, כש"סיפורו של שאנהת", "האיכר צח הלשון" ו"מחלוקת בין אדם לבה שלו הם חלק מהקלאסיים בספרות המצרית. בזמן זה נכתב גם פפירוס ווסטכר, סדרת סיפורים שסופרה לפרעה ח'ופו על ידי בניו, ועוסקת בניסים שנעשו על ידי הכהנים. לקראת סוף הממלכה החדשה נכתב סיפור וונמון, שעוסק באציל שנשדד בדרכו לקנות ארזים מלבנון, ומאבקו לשוב למצרים. טקסט זה מסמן גם את סוף מצרים המאוחדת ותחילת תקופת הביניים השלישית.
ערך מורחב – ספרות יוון העתיקהספרות יוון העתיקה הוא מונח המתייחס לספרות שנכתבה ביוונית עד המאה הרביעית לספירה. עולמם המחשבתי של היוונים היה כה מקיף ורב השפעה עד כי קשה למצוא היום רעיון שלא התחבטו בו כבר סופרים יוונים.
המיתולוגיה הרומית היא המיתולוגיה שנוצרה ברומא העתיקה, תוך ערבוב של מיתוסים, אגדות עם, אלים של עמים כבושים והעתקה של האלים במיתולוגיה היוונית, תוך שינוי שמותיהם.
בהתחלה הרומאים האמינו כי כמעט בכל חפץ יש מהות אלוהית ולכן היו האלים הרומיים אלים מופשטים חסרי צורה מוגדרת וחסרי תווי פנים, עם התגברות ההשפעה ההלניסטית שנבעה משליטתה של האימפריה הרומית ביוון ומהשפעתה של הדת היוונית-הלניסטית על רומא, התחילו האלים ללבוש צורה.
המושג ספרות ימי הביניים מתייחס לתקופה רחבה של אלף שנה בין נפילת הקיסרות הרומית דרך הרנסאנס הקרולינגי עד לתוך שיאם של ימי הביניים הפאודליים. חלק גדול של ספרות זו קשור בדת הנוצרית ונכתב במנזרים, בסקרפטריום של המנזר, על ידי נזירים אשר עסקו יומם וליל בכתיבה והעתקה של כתבי יד.
ערך מורחב – ספרות הרנסאנס הצרפתיבתקופת הרנסאנס התפתחה האמנות בכלל והספרות בפרט.
ערך מורחב – ספרות מודרניתפוסטמודרניזם בספרות מיוצג באמצעות הסופרים גינטר גראס, דונלד ברתלמי, מרגריט דיראס ונוספים. הספרות הפוסטמודרנית באה להתעמת ולהתנגד לערכים מודרניים שבאו לביטוי בספריהם של ג'יימס ג'ויס, ויליאם פוקנר ותומאס מאן. ערכים פוסטמודרניים כמו מות האמת, מות הסובייקט, קיטש, אירוניה באים לביטוי בספרות זו[2].
ערכים מורחבים – סוגה ספרותיתנהוג לחלק את היצירות הספרותיות על פי צורתן. דרך נוספת לקטלוג היא חלוקת היצירות הספרותיות לז'אנרים (סוגות), על פי מאפייניהן, או על פי ההתאמה שלהן לקבוצה מסוימת (לדוגמה, ספרות ילדים או ספרות בלשית). כמו כן, אפשר לחלק אותן על פי זרמים שאליהם הן משתייכות, על פי השקפות עולם אותן הן מייצגות, או על פי תקופות בהן נכתבו.
ערך מורחב – סיפורתסיפורת (פרוזה), אחת משולש הסוגות העיקריות בספרות והאחרונה שהתפתחה במסורת הספרותית המערבית, היא על פי רוב טקסט חופשי ממקצב, משקל או חריזה שיטתית, מוגש בלשון פשוטה יחסית, המזכירה את הלשון היומיומית. ניתן למצוא גם סיפורת נשגבה, דוגמת זו שבתנ"ך או איליאדה והאודיסאה, המתאפיינת דווקא במשקלה, אך אלו מקרים יוצאים מן הכלל. סוגי הסיפורת העיקריים: סיפור קצר, נובלה ורומן. הסיפורת (פרוזה) מחולקת לשלוש קטגוריות עיקריות:
ערך מורחב – שירהשירה היא צורה של אמנות בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.
ערך מורחב – דרמהדרמה היא סוגה ספרותית שנועדה לביצוע על ידי שחקנים מול קהל צופים. בניגוד לסיפורת ולשירה המועברים על ידי קריאה, הדרמה מועברת על ידי צפייה בשחקנים ופעולותיהם, התבוננות בגילום דמויות ושילוב אמצעים אמנותיים נוספים המעשירים את התיאטרון.
ערך מורחב – טרגדיהמקור המילה טרגדיה מגיעה מהדיטרמבים שהם שירים יווניים לכבודו של האל דיוניסוס. הטרגדיה הציגה עלילה דרמטית נעלה, והייתה בעלת מעמד גבוהה מאוד ביוון. מחזאים מוערכים שכתבו טרגדיות רבות שמתוכם כיום נשארו 34 בלבד הם - אייסכילוס שכתב בין היתר את "אגממנון", אוריפידס שכתב את אלקטרה, מחזה מפורסם מאוד וסופוקלס שמבין כל מחזותיו נמנה גם המחזה אנטיגונה. המקהלה שמונה עשרים וחמישה שחקנים, מילאה בטרגדיה תפקיד דידקטי והביע עמדה על ידי שירים, ריקודים ושיחות שונות עם גיבורי המחזה. בסיום המחזה המקהלה מדגישה כי חוקי האל קודמים לכל חוקי האדם באשר הוא יהיה. המקהלה מקשרת בין חלקי העלילה, מביעה עמדה, מציגה את חוכמתם של הזקנים, מייעצת לדמויות השונות ומסכמת את מוסר ההשכל של המחזה.
דורותיאה קרוק, מחברת הספר "יסודות הטרגדיה", זיהתה ארבעה אלמנטים שחייבים להתקיים בטרגדיה:
אריסטו היה פילוסוף יווני שחקר את הטרגדיה, כתב כי מטרתה של הטרגדיה היא להביא את הצופים לקתרזיס ותחושה כי הסדר שב אל כנו והקהל מקבל אישור למוסר בו הם חיים.
ערך מורחב – קומדיה"הקומדיה העתיקה" - התפתחה לאחר הטרגדיה. הקומדיה עסקה בעניינים אקטואליים שקשורים בפוליטיקה ובאומנות. בניגוד לטרגדיה, הקומדיה לא זכתה בכרה רשמית ולא לקחה חלק בחגיגות הדיוניסיה. בקומדיה לקחה חלק מקהלה ובה עשרים וחמישה שחקנים, המוזיקה והתנועה של המקהלה שימשה ליצירת רגעים קומיים. המשחק של חברי המקהלה היה משחק מוגזם ומוקצן ליצירת האפקט הקומי בהצגה. חברי המקהלה לבשו בגדים שיצרו אשליה של עירום חלקי והשתמשו במסכות שהדגישו את הגיחוך על הדמויות אותם השחקנים מגלמים. לאחר המאה החמישית לפני הספירה התפתחה "הקומדיה החדשה" שצברה מעמד ומקום מכובד יותר, אך עדיין לא הגיעה למעמד הטרגדיה. ב"קומדיה החדשה" חמישה חלקים, המקהלה תופסת מקום מועט יותר, השינוי המרכזי ב"קומדיה החדשה" הוא הנושא, הקומדיה החדשה עוסקת בנושאי היומיום של המעמד הבינוני באתונה. התלבושות בקומדיה החדשה היו קרובות יותר ללבוש בחיי היומיום והמסכות תיארו יותר טיפוסים באותה העת. בקומדיה החדשה ניתן לראות את ההתפחות הריאליזם בעיצוב הבמה, במוסכמות התיאטרוניות, במשחק ובהגשת הדמויות[3].
אמן העוסק בספרות נקרא סופר, משורר, פזמונאי, מחזאי או תסריטאי, על פי הסוגה בה הוא עוסק. סופר הוא אדם העוסק בכתיבת סיפורים, משורר הוא אדם העוסק בכתיבת שירה, פזמונאי עוסק בכתיבת שירים להלחנה, מחזאי כותב מחזות תאטרליים ותסריטאי כותב תסריטים לסרטים. מעטים מאוד מצליחים להתפרנס מכתיבת ספרות בלבד. רוב אמני הספרות הם בעלי מקצוע נוסף, לכן גם נוצרו פרסים רבים האמורים לעודד אמנים מבטיחים ולעזור להם בפרנסתם. ישנם מקרים בהם האמנים מרוויחים הרבה מאוד מפרי עטם למשל סופרי רבי-מכר או תסריטאים של שוברי קופות. המקצוע שהכי קשה להתפרנס ממנו בתחום הוא השירה וזאת כיוון שיש קהל יעד קטן למדי לשירה. בעברית נכתבו יצירות רבות, על ידי סופרים רבים. בישראל מאורגנים הסופרים כותבי העברית במסגרת אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל שמקום משכנה הוא בבית הסופר בת"א.
השם הכולל לתאוריות השונות על אודות הספרות, אופני הפרשנות שלה ואף אופייה האונטולוגי הוא תורת הספרות. האנשים העוסקים בתורת הספרות נקראים חוקרי ספרות או מנתחי ספרות. עשרות ספרים בנושאים השונים של הספרות ראו אור בישראל ומתקיימות הרצאות רבות בנושא. כמו כן ברוב האוניברסיטאות ישנו חוג לספרות.
בנוסף לחוקרי הספרות ישנם מבקרי ספרות שגם הם עוסקים בספרות שלא דרך היצירה. תפקידם הוא לתת את חוות דעתם על יצירות שונות כדי לעזור לציבור הקוראים לבחור את רכישותיו.
ערך מורחב – תורת הספרותתורת הספרות קיימת לכל המאוחר מימי הפואטיקה לאריסטו דרך הארספואטיקה להוראציוס ועד לימי הרומנטיקה, ועד בכלל. עם זאת, מרבית התאוריות שקדמו למאה העשרים היו יותר נורמטיביות מאשר דסקריפטיביות, הן ניסו לתאר כיצד ראוי לכתוב ולא מהי ספרות והמנגנונים הפועלים בה ומתוכה.
המחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה תחת כנפיה שורת אסכולות שעסקו בתורת הספרות במובן דסקרפטיבי. מגמה זו החלה להשתנות עם עליית הזרם הפוסט סטרוקטורליסטי ואסכולות המחקר שיצאו ממנו. כיום משמש המונח תורת הספרות לכיסוי מגוון אסכולות ותופעות בעלות אוריינטציה תאורטית (ואף אוריינטציה שאינה תאורטית במוצהר) שונה. אי לכך קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לתחום את גבולותיה.
תורת הספרות עוסקת בתחומים שונים ומגוונים, בהתאם לאוריינטציה המחקרית של האסכולות השונות. בין עיסוקיה המרכזיים ניתן למנות תחומי מחקר אלה:
ערכים מורחבים – ספרות עברית, ספרות ישראלית
.jpg)
ספרות עברית היא כלל הספרות שנכתבה בעברית במהלך הדורות. מקובל לחלק את הספרות העברית על פי התקופות, כל תקופה ואפיוניה. חלוקה נוספת היא על פי סוגות.
מרבית הספרות העברית היא ספרות יהודית ובהדרגה, מאז הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, גם ספרות ישראלית. הגלגול שעברה הספרות העברית במהלך ההיסטוריה, מספרות של עם היושב בארצו ומדבר בשפתו לספרות של עם גולה עם שפה קפואה שאינה בשימוש יום-יומי ועד לתחיית השפה העברית ועצמאות מדינית ותרבותית מחודשת, הגלגול הזה הכתיב במידה רבה את תוכני הספרות העברית במהלך הדורות.
הספרות העברית הקדומה ביותר שהשתמרה היא ספרות תקופת המקרא התחומה בין ראשית הספרות העברית ובין שנת 200 לפני הספירה ומכילה את ספרי התנ"ך. התקופה הבאה מתחילה מסיום תקופת המקרא ונמשכת עד ראשית המאה ה-7 וכוללת את הספרים החיצוניים, ספר המשנה והתוספתא, המכילתא, תורת כוהנים, ספרי, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי ומדרשי אגדות שונים. ספרות תקופת הגאונים בבבל באה לידי ביטוי בצורת שאלות ותשובות בנושאי הלכה, שקובצו יחד. תקופה זו כוללת גם התפתחות של הפיוט העברי דוגמת הפיוטים של סעדיה גאון, האי גאון ועוד.
במחצית השנייה של ימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, התרכזה הספרות העברית במרכזים יהודיים בספרד, איטליה, ביזנטיון, צפון אפריקה, דרום צרפת ומרכז גרמניה. שירת ימי הביניים של יהדות ספרד הפיקה יצירות, שחלקן מושרות כפיוטים דתיים וחלקם בפי זמרי מוזיקה פופולרית.
בתקופה שבין המאה ה-10 ובין מחצית המאה ה-18 הספרות העברית מתרכזת בספרות תורנית (במיוחד בשיטת השאלות ותשובות), מחקרים בדקדוק עברי, פרשנות המקרא, פילוסופיה ומוסר, מדעי הטבע ובמיוחד רפואה.
המהפכה הצרפתית ולאחריה נפולאון בונפרטה הביאו ליהודים את בשורת האמנציפציה, אך הבשורה הייתה כרוכה בתהליך של מודרניזציה בחברה היהודית ואף בדת. החברה היהודית המסורתית הולידה מתוכה את תנועת ההשכלה היהודית שיצרה זרמים רפורמיים מתבוללים במידה כלשהי, אך גם זרמים מסתגרים ומתבדלים. בתוך המאבקים האלה, תוך התבוננות בלאומיות החדשה של עמי אירופה, לאומיות שדחתה את היהודים, יהודים רבים התחילו לחפש מסילות ללאומיות יהודית, צעדו בדרך שהובילה לציונות. בדרך הזאת גילו מחדש את ארון הספרים היהודי ואת השפה העברית ולימודה התרחב מאוד. עם ריבוי יודעי העברית התרבו גם היוצרים בשפה זו וגם הטקסטים העבריים, כולל עיתונות עברית. העיתונות הכתובה עברית, דוגמת המאסף, שנוסד על ידי "חברת דורשי לשון עבר" (הוקמה ב-1782), הקלה על ציבורים יהודים רחבים את הגישה לטקסטים כתובים עברית. העיתונות העברית, שהתפשטה והגיעה לכל ריכוזי היהודים הגדולים באירופה, נאבקה על הקוראים עם העיתונות היהודית בשפות המקום ובשפות יידיש ולדינו.
תקופת התחייה, שהתחילה עם הסופות בנגב ובמהלכה התרחשה תחיית הלשון העברית באירופה ובארץ ישראל, סימנה דרך חדשה עבור הספרות העברית, הדרך שליוותה את המפעל הציוני והסתיימה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אליעזר בן-יהודה, חידש מילים עבריות רבות, שהיו חסרות בגלל היות העברית, עד אז, שפת פולחן בלבד. השפה המתפתחת והמתעשרת במילים חדשות, הייתה כלי טוב יותר בידי כותבי העברית ואיפשרה את פריחת הספרות העברית.
בהדרגה, לאחר ניצחון העברית במלחמת השפות ובמקביל להתפתחות וגידול היישוב היהודי בארץ ישראל, עלו אליה יוצרים בשפה העברית ואחרים צמחו מתוך היישוב, שחיי התרבות שלו התנהלו, במידה הולכת וגוברת, בשפה העברית. בקיץ 1926, נערך לראשונה בתל אביב, ביוזמת ברכה פלאי, שבוע הספר העברי, אירוע שבמהלכו נמכרו ספרים עבריים בהוזלה. האירוע נערך שוב ושוב במהלך השנים ומשנת 1961 היה לאירוע קבוע המתרחש במועד קבוע מראש. במאבק המתמיד בין העברית ובין השפות האחרות שהיו שגורות בפי יהודי ארץ ישראל ובמיוחד היידיש, העברית התחזקה יותר ויותר, גם בעזרת גדוד מגיני השפה.
במקביל להתפתחות הספרות העברית בארץ ישראל, במזרח אירופה, בברית המועצות, השלטון הקומוניסטי קבע שאין עם יהודי, לכן גם אין לו שפה לאומית ופעל לדיכוי התרבות העברית. תרבות היידיש, שלא הייתה משותפת לכל היהודים, קיבלה עידוד מסוים, כדי להרחיק את היהודים מהעברית.
הספרות העברית בישראל הייתה המשך ישיר של הספרות העברית שנכתבה בארץ ישראל ובתפוצות ישראל לפני הקמת המדינה. לפי החוק במדינת ישראל, הספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים מקבלת שני עותקים של כל ספר אשר פורסם בישראל.
בין סופרי דור הפלמ"ח נמנים: משה שמיר, חיים חפר, ס. יזהר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ועוד. במקביל לקבוצת דור הפלמ"ח פעלה בישראל קבוצה קטנה יותר של יוצרים, בהנהגת יונתן רטוש, הכנענים.
המשוררים של דור זה היו: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אמיר גלבע, זרובבל גלעד, חיים גורי, ע. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים.
במחזאות בלטו בעיקר: נסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרן מגד ועוד.
בין סופרי דור זה התבלטו: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא-כרמון, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ועוד.
הבולטים בין המשוררים היו: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז-קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ועוד[5].
בין סופרי הגל הזה התבלטו יעקב שבתאי, יצחק בן-נר (שני הראשונים נחשבים למבשרי הגל), חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוצ'ן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דויד גרוסמן, מאיר שלו ועוד.
בין המשוררים נמנים: מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ועוד.
בתחום התיאטרון בלטו: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי, חנוך לוין ועוד. בדור הזה הופיעה שירה הומוסקסואלית של יותם ראובני, חזי לסקלי, אילן שיינפלד ואחרים ושירה דתית מודרנית של חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ואחרים[5].
בין הגופים האמונים על הפצת הספרות וקידומה בארץ: עמותת מרכז הספר והספריות בישראל אשר פועלת במטרה לקדם ולטפח את הספריות, הספרנות, המידענות ותרבות הספר והקריאה בארץ. המרכז פועל כגוף עצמאי הפועל בתחומי פעילות מרכזיים אלו: מפעלי ספרות לעידוד היצירה הספרותית, היוצרים והמתרגמים, ספרות ילדים ערבית, קטלוג הספרים הישראלי המקצועי והמעודכן בעולם הספריות, פעולות תרבות בספריות וקורסי הדרכה והשתלמויות לעוסקים בתחומי המידע והספרנות, הפעלת אתר הספרייה הדיגיטלית הישראלית ורכש ספרים בהנחות לספריות בתי ספר ולספריות ציבוריות.
ספרות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
