מנזר טינטרן
חורבות מנזר ציסטרסיאני בדרום-מזרח ויילס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנזר טינטרן (באנגלית: Tintern Abbey, בוולשית: Abaty Tyndyrn) הוא חורבות מנזר ציסטרציאני מהמאה ה-12 השוכן סמוך לכפר טינטרן שבמחוז מונמות'שייר בוויילס שבדרום-מערב האי הבריטי. המנזר שוכן בסמוך לגדה המערבית של הנהר וואי (River Wye), שבנקודה זו מהווה את הגבול בין מונמת'שייר בוויילס לגלוסטרשייר באנגליה. זהו המנזר הציסטרציאני השני שהוקם בבריטניה (אחרי מנזר וייברלי (Waverley Abbey)), והראשון בוויילס. הוא הוקם ב-9 במאי 1131 ביוזמת ולטר דה קלר (Walter de Clare) הלורד של צ'פסטו. המנזר הלך ונחרב לאחר פירוק המנזרים באנגליה במאה ה-16. שרידיו היוו השראה למספר רב של משוררים וציירים לכתיבת שירה ולציור החל מהמאה ה-18.
.jpg) | |
| הריסות המנזר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מנזר, הריסות מנזר  |
| כתובת |
טינטרן |
| מיקום | טינטרן בוויילס |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| בעלים |
Cadw |
| מפעיל |
Cadw |
| זרם | המסדר הציסטרציאני |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1176–1490 (כ־314 שנים) |
| תאריך פתיחה רשמי |
9 במאי 1131 |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות גותית |
| מידות | |
| גובה מעל פני הים |
10.4 מ' |
| קואורדינטות | 51°41′50″N 2°40′38″W |
| אתר רשמי | |
  | |
ב-1984 נטל Cadw[hebrew 1] אחריות על האתר וכיום מבקרים באתר כ-70,000 איש כל שנה.[1]
ולטר דה קלר, בן למשפחת דה קלר רבת ההשפעה, היה בן דוד בדרגה ראשונה לוויליאם גיפארד (William Giffard), בישוף וינצ'סטר, שהיה אחראי להבאת המושבה הראשונה של נזירים ציסטרציאנים למנזר וייברלי בסארי ב-1128. הנזירים שהתיישבו בטינטרן הגיעו ממנזר בת של מנזר סיטו (Abbaye de Cîteaux), מנזר אומון (Abbaye Notre-Dame de l’Aumône) בדיוקסיה של שארטר (Diocèse de Chartres) בצרפת. במהלך השנים ייסד מנזר טינטרן שני מנזרי אחות, מנזר קינגסווד (Kingswood Abbey) בגלוסטרשייר (1139) וטינטרן פארווה (Tintern Parva), מערבית לווקספורד בדרום-מזרח אירלנד (1203).
הנזירים הציסטרציאניים, המכונים "הנזירים הלבנים" שחיו בטינטרן התנהלו על פי תקנון בנדיקטוס. "אמנת הצדקה" (Carta Caritatis) פרשה את העקרונות הבסיסיים של ציות, עוני ופרישות, דומיה, תפילה ועבודה. על אף אורח חיים חמור היה המסדר הציסטרציאני אחד המסדרים החזקים ביותר במאות ה-12 וה-13. אדמות המנזר חולקו ליחידות חקלאיות, שאותן עיבדו התושבים המקומיים, שאף סיפקו שירותים כדוגמת נפחים למנזר. המנזר קיבל תרומות רבות כשטחי קרקע משני עברי הנהר ויי.
השרידים של טינטרן של ימינו הם תערובת של מפעלי בנייה בתקופה של 400 שנה בין 1136 ל-1536. מעט מאוד נשאר מהבניינים הראשונים; כמה קטעי קיר שולבו בבניינים מאוחרים יותר, ושתי גומחות לספרים ממזרח לקלויסטר הם מתקופה זו. הכנסייה של אותה תקופה הייתה קטנה יותר מהבניין הנוכחי והייתה מעט יותר צפונה.
במאה ה-13 נבנה המנזר כמעט מחדש לגמרי. תחילה הקלויסטר והמגורים, ולבסוף הכנסייה הגדולה בין 1269 ו-1301. המיסה הראשונה התקיימה בשנת 1288, והבניין הוקדש בשנת 1301, אם כי עבודות הבנייה נמשכו כמה עשורים נוספים. רוג'ר ביגוד, הרוזן החמישי של נורפוק (Roger Bigod, 5th Earl of Norfolk), שהיה אז הלורד של צ'פסטו היה תומך נדיב. מפעל חייו היה לבנות מחדש את הכנסייה. כתודה הציב המנזר את שלט האצולה שלו בזכוכית החלון המזרחי שלו.
זוהי הכנסייה הגדולה של המנזר כפי ששרידיה נמצאים כיום. הכנסייה מתוכננת בצורת צלב עם ספינה שמצדיה ספינות משנה. שתי קפלות בכל טרנספט ובית מקהלה שהסתיים בחלק מרובע. הכנסייה בנויה בסגנון אדריכלות גותית אנגלית מקושט ומייצגת את ההתפתחויות האדריכליות של תקופתה. המנזר בנוי מאבן חול אדומה (Old Red Sandstone), שצבעיה נעים מסגול לצהוב חום ואפור. אורכה ממזרח למערב הוא 70 מטרים, בעוד שאורך הטרנספט הוא 46 מטרים.[2] המבנים הנלווים לכנסייה, שמרובם נותרו רק היסודות כוללים את מגורי האורחים (כיום מחוץ למתחם), הקלויסטר שבו נהגו הנזירים לעבוד, בית המועצה (Chapter house) שבו נוהלו ענייני המנזר, חדר היום (monks day room) ומגורי הנזירים מעליו, חדר האוכל (monks’ refectory) והמטבח הצמוד, חדרי החולים (infirmary), והמטבח והקלויסטר הצמוד אליהם, ומגורי אב המנזר (abbot’s house) שנבו כארמון קטן במאה ה-14.[3]
ב-1326 ישן אדוארד השני, מלך אנגליה בטינטרן במשך שני לילות. ב-1349 התפשטת מגפת המוות השחור בארץ, וכמעט שלא ניתן היה למשוך מגויסים חדשים שיצטרפו למנזר כאחים חילוניים. השינויים בדרך שבה הושכרו חלקות הקרקע במקום שיעובדו על ידי האחים החילוניים מעידים שהיה מחסור בכוח אדם בטינטרן. בתחילת המאה ה-15 היה מחסור בכסף בטינטרן, בחלקו בשל ההשפעה של המרד הוולשי בראשות אווין גלינדור כנגד מלכי אנגליה, כאשר נכסים של המנזר נהרסו על ידי המורדים הוולשים.
בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, מלך אנגליה הסתיימה הנזורה באנגליה, ויילס ואירלנד בעקבות החלטת המלך על פירוק המנזרים. ב-3 בספטמבר 1536 העביר אב המנזר של טינטרן את המנזר וכל רכושו למפקחים מטעם המלך, ובכך הסתיים אורח חיים שנמשך כ-400 שנים. חפצי ערך מהמנזר נשלחו לאוצר המלכותי ואב המנזר קיבל קצבה ליתרת חייו. המבנה הוענק ללורד של צ'פסטו באותה התקופה הנרי סאמרסט, הרוזן השני של ווסטר (Henry Somerset, 2nd Earl of Worcester). העופרת מהגג נמכרה והחל החורבן של הבניינים.
בשתי המאות הבאות, היה עניין מועט אם בכלל בהיסטוריה של האתר. במאות ה-17 וה-18, התיישבו בהריסות עובדים במפעלי עיבוד מתכות. עם זאת, באמצע המאה ה-18 החלה אופנה של ביקורים בחלקים ה"פראיים" של המדינה. עמק ויי בפרט היה ידוע בזכות תכונותיו הרומנטיות והציוריות, והמנזר המכוסה בקיסוס הפך אתר תיירות פופולרי. אחד הדפסים הראשונים של המנזר היה בסדרה של תחריטים של אתרים היסטוריים שנעשו בשנת 1732 על ידי סמיואל ונתניאל באק (Samuel and Nathaniel Buck).[4] מספר המבקרים גדל משמעותית לאחר פרסום הספר "תצפיות על הנהר ויי" מאת הכומר ויליאם גילפין (William Gilpin) לאחר הסיור שערך במקום ב-1770,[5] עובדה שהעדויות לה הן המספר הרב של תיאורים פואטיים והציורים של האתר מאותה תקופה.
מכתב הקדשה בתחילת ספרו של גילפין מופנה למשורר ויליאם מייסון (William Mason), ומזכיר סיור דומה שנעשה בשנת 1771 על ידי המשורר תומאס גריי (Thomas Gray). אף אחד מהם לא הקדיש שיר למנזר, אבל הוא הופיע ביצירותיהם של כמה אחרים, כולל הפואמה הארוכה שכתב הכומר ד"ר סיינד דייוויס (Dr. Syned Davies): "תיאור המסע אל מנזר טינטרן, במונמאות'שייר, מוויטמינסטר בגלוסטרשייר", מסע שנערך בסירה עם חבורה של אחרים עוד בשנת 1745.[6] שירת מסע נוספת בת שש קנטו: "צ'פסטו: או, מדריך חדש לג'נטלמנים וליידיס שסקרנותם הובילה אותם לבקר בצ'פסטו: טיולים פירספילד, מנזר טינטרן והגדות הרומנטיות והיפות של הוויי, מטינטרן לצ'פסטו על פני המים", שיצא לאור בבריסטול ב-1786. בנוסף קיים גם "תיאור פואטי של מנזר טינטרן" מאת הכומר המשורר דנקומב דייוויס (Duncomb Davis), שחי באזור והתייחס גם לנושאים היסטוריים אחרים כדוגמת שיטת עיבוד הברזל שהתבצעה בסמוך לאתר. תיאור זה הופיע בשני מדריכי טיולים, שהפופולרי בהם היה "תיאור היסטורי של המצב העתיק והנוכחי של מנזר טינטרן", מאת צ'ארלס הית (Charles Heath) שזכה לכמה מהדורות מ-1793 ואילך.[7]
הפואמה "שורות שנכתבו כמה מיילים מעל מנזר טינטרן (Lines written a few miles above Tintern Abbey), בעת ביקור מחדש של גדות הנהר ויי במהלך טיול 13 ביולי 1798"[8] (on revisiting the banks of the Wye during a tour, July 13, 1798) מאת המשורר ויליאם וורדסוורת', מקושרת לעיתים קרובות עם המנזר, אף שהוא אינו מזכיר בפועל את החורבות.[9] במקום זאת, הוא נזכר בביקור מוקדם יותר חמש שנים קודם לכן ומעיר על ההפנמה המועילה של זיכרון זה.[10] בעקבות סיור רגלי דומה עם חבריו הקדיש רוברט בלומפילד (Robert Bloomfield) פואמה ארוכה ל"גדות הנהר ויי" (The Banks of the Wye, 1811) שבה המנזר מוזכר בקצרה כאחד מהאתרים הרבים שבדרך.[11] ב-1825 פרסם אדוארד קולינס (Edward Collins) פואמה ארוכה נוספת העוסקת באזור, מוערת ובארבעה ספרים.[12]
התיאור הלירי הקצר שכתב המשורר אדוארד ג'רנינגהם (Edward Jerningham), "מנזר טינטרן", שנכתב ב-1796, נכתב בעקבות ספרו של גילפין, שאותו הוא מצוטט, כשהוא מעיר על השיעור העגום שנלמד מהעבר.[13] שתי פואמות שנכתבו באותו זמן הפיקו לקחים גם הם מביקור בחורבות. אדמונד גרדנר (Edmund Gardner) ב"סונטה שנכתבה במנזר טינטרן" (Sonnet written in Tintern Abbey) מסכם בשורה ש"האדם אינו אלא מקדש של תקופה קצרה",[14] בעוד שלוק בוקר (Luke Booker) בסונטה "סונטה מקורית שחוברה בעת העזיבה של מנזר טינטרן והמשך עם חבורת ידידים במורד הנהר ויי לצ'פסטו" (Original sonnet composed on leaving Tintern Abbey and proceeding with a party of friends down the River Wye to Chepstow), מייחל שבמותו יפליג באותה שלווה אל "האוקיינוס הנצחי".[15] הסונטה "מנזר טינטרן" של ריצ'רד מונקטון מילנס (Richard Monckton Milnes) מתוארכת ל-1840.[16]ידוע גם שהפואמה "דמעות, דמעות בטלות" (Tears, Idle Tears, 1847) של המשורר אלפרד טניסון חוברה בביקור במקום, אבל המנזר אינו מוזכר בשיר והפואמה מתייחסת לרגשות אישיים.[17]
ב-1816 היה מנזר הרקע לרומן האימה הגותי בן שלושת הכרכים "היתום של מנזר טינטרן" (The Orphan of Tintern Abbey) מאת סופיה זיגנהירט (Sophia F. Ziegenhirt),[18] שכתב העת "The Monthly Review" התייחס אליו בביטול כ"הסוג הרגיל ביותר, שבו בניית המשפטים ובניית הסיפור מבולבלים באותה מידה".[19] ברומן מצליח הרבה יותר שפורסם שנתיים קודם לכן תיארה ג'יין אוסטן את הקישוטים של חדר ההסבה של פאני פרייס במנספילד פארק הכוללים שלושה שקפים אופנתיים, שאחד מהם מציג את המנזר.[20]
הספר של גילפין על נהר הוויי לא עסק רק בציוריות כאיכות ציורית אלא עם התוספת המושכת של ההקשרים הגותיים, כמו במקרה של מנזר טינטרן.[21] הציירים שביקרו במקום פרנסיס טאון (Francis Towne, 1777),[22] תומאס גיינסבורו (1782),[23] תומאס גירטין (Thomas Girtin, 1793),[24] וויליאם טרנר בסדרה שצייר בשנים 1794–1795, כיום בגלריית טייט[25] והמוזיאון הבריטי, תיארו פרטים של תחרת חלונות של המנזר.[26][27] כך גם עשו סמיואל פלמר (Samuel Palmer) (ראו בפסקת הגלריה) ותומאס קרסיק (Thomas Creswick) במאה ה-19.[28][29]
צ'ארלס הית במדריך הטיולים שכתב ב-1793, ציין את האיכות הציורית של האור והאפקט "המיוחד במינו" של "ירח הקציר" (כינוי לירח המלא בחודשים ספטמבר אוקטובר) הזורח דרך החלון המרכזי.[30] ברגע שהרכבת הגיעה ב-1876, אורגנו סיורים לאתר בשנות ה-80 של המאה ה-19 עד לתחנת הרכבת של טינטרן בעונה זו על מנת לצפות בירח דרך חלון הרוזטה.[31] עשרות שנים אחר-כך הציור של פיטר ואן לרברח (Peter van Lerberghe) של פנים המנזר ב-1812, יחד עם מדריכי התיירים הנושאים לפידים בוערים, הראה את המנזר מואר באמצעות הלפידים ואור הירח (ראו בפסקת הגלריה).[32] ציורים של המנזר במרחק כוללים את הציור של ג'ון וורוויק סמית (John Warwick Smith, 1779) המתאר את החורבות המוארות באור הירח,[33] שקיעות מאת סמיואל פלמר[34] ובנג'מין ויליאמס לידר (Benjamin Williams Leader),[35] וכתמי הצבע המאוחרים יותר של טרנר שבו הבניין נראה כמו שמתיו אימס מתאר כ"צורה האפלה במרכז" מתחת לקרני השמש המשופעות (ראו בפסקת הגלריה).[36]
השטח הסמוך למנזר עבר תיעוש החל מאמצע המאה ה-16 עם הקמת מפעלי התיילים הראשונים של חברת עיבוד המתכת Company of Mineral and Battery Works, והרחבה מאוחרת יותר של מפעלים וכבשנים במעלה עמק אנג'ידי (Angidy valley). פחם עץ הוכן ביערות כדי להזין את המפעלים האלה. בנוסף, בגבעות מעל המנזר היו מחצבות להכנת סיד בכבשן שפעלו ברצף במשך כמאתיים שנה, ובחורבות עצמן גרו עובדים במפעלים. הסופר והצייר ג'ון תומאס ברבר (John Thomas Barber Beaumont) ציין למשל ש"עברנו ליד מפעלי יציקת הברזל ושרשרת הבקתות העלובות שהוקמו בתחומי המנזר".[37]
עד המאה ה-19, הדרכים המקומיות היו משובשות ומסוכנות, והגישה הקלה ביותר לאתר הייתה בסירה. המשורר סמואל טיילור קולרידג' כמעט שנפל לתהום בעת שרכב על סוסו לאחר שהלך לאיבוד בחושך בעת שניסה להגיע לטינטרן מצ'פסטו לסיור עם חברים ב-1795.[38] רק ב-1829 הושלם כביש האגרה החדש (Wye Valley turnpike) שעבר דרך חצרות המנזר.[39] ב-1876 התחילה לפעול תחנת רכבת בטינטרן על מסילת הברזל של עמק ויי (Wye Valley Railway). אף שמסילת הברזל חצתה את הנהר לפני שהגיעה לכפר נבנתה שלוחה שהובילה אל מפעלי המתכת, החוסמת את הנוף של המנזר מכביש הגישה מצפון.
עם זאת, לא כל התיירים היו מזועזעים מפלישת התעשייה. בעת סיורם באזור ב-1795 יצאו המו"ל ג'וזף קוטל (Joseph Cottle) והמשורר רוברט סותי (Robert Southey) לצפות במפעלי עיבוד הברזל בשעת חצות, כשאחרים ציירו או איירו אותם במהלך השנים אחר-כך.[40] הדפס של המנזר מ-1799 מאת הצייר אדוארד דאייס (Edward Dayes) כולל את המזח לסירות בסמוך לחורבות וחלק מבקתות המגורים שפלשו לתחומי המנזר. ברקע מעל מופיעים הצוקים של מחצבת הסיד והעשן המיתמר מהכבשן (ראו בפסקת הגלריה). אף שציורו של פיליפ ג'יימס דה לאותרבורג (Philip James de Loutherbourg) של החורבות מ-1805 אינו כולל את הבקתות שפלשו למנזר שתוארו על ידי אחרים, הוא מעמיד במרכז הציור את יושביהם ובעלי החיים שלהם. אפילו בפנורמה שצייר ויליאם האוול (William Havell) של העמק מדרום מצויר עשן מיתמר במרחק, בדומה למה שציין וורדסוורת' חמש שנים קודם לכן בתיאורו את הסצנה: "עלעלי עשן מיתמרים בדומיה בינות לעצים" (שורות 18–19).
במאה ה-20 הפכו חורבות מנזרים למוקד עניין לחוקרים, ונערכו בהם מחקרים אדריכליים וארכאולוגיים. ב-1901 קנתה הממשלה את חורבות מנזר טינטרן מדוכס בופורט (Duke of Beaufort) במחיר של 15,000 ליש"ט. החורבות הוכרו כמונומנט בעל חשיבות לאומית והחלו להתבצע עבודות שיפוצים ותחזוקה. ב-1914 הועברה האחריות על החורבות למשרד העבודות (Office of Works), והתבצעו תיקוני מבנה גדולים ושחזור חלקי. הקיסוס, שהתיירים הראשונים כה העריכו כרומנטי, הוסר. האחריות הועברה מאוחר יותר ל"משרד העבודות והבניינים הציבוריים" (Ministry of Public Buildings and Works), ואז ב-1971 למחלקת הסביבה (Department of the Environment), ולבסוף ב-1984 נטל ה-Cadw[hebrew 1] אחריות על האתר שמ-29 בספטמבר 2000 הוא בניין רשום מדרגה ראשונה.[41] קשת ווטרגייט (Watergate, "שער המים") של המנזר, שהובילה מהמנזר לנהר ויי, עדיין קיימת כחלק מפונדק העוגן (Anchor Inn) הסמוך.[42][43] גם קשת ווטרגייט היא בניין רשום מדרגה II מ-29 בספטמבר 2000.[44] ב-2021 גילו פועלים באקראי מנהרה שנבנתה כנראה במאה ה-14 המובילה מהנהר אל המנזר.[45]
המשורר האמריקני אלן גינסברג היה בטריפ של LSD שעה ששהה במנזר טינטרן ב-18 ביולי 1967, וכתב בעקבות החוויה את הפואמה "ביקור בוויילס" (Wales Visitation).[46]
...על מורדות הגבעות בינות לעצים פועות כבשים ביום זה
כפי שנשמעו באוזנו של בלייק הזקן ובמחשבתו האילמת של וורדסוורת' בעידן הדומייה
עבים חולפים דרך שלדי הקשתות של מנזר טינטרן
משורר עלום שם כשהנרחב מבעבע לענק!
הרומן ההיסטורי "הסודות של מנזר טינטרן" (The Secrets of Tintern Abbey) מאת גורדון מסטרס (Gordon Masters) שיצא לאור ב-2008 ממחיז את ההיסטוריה הסוערת בת 400 שנים של קהיליית הנזירים הציסטרציאניים במנזר.[47]
"חלון דרומי", פרדריק קלוורט (Frederick Calvert), 1815
"פנים הכנסייה לאור הירח", פטר ואן לרברח (Peter van Lerberghe), 1812
המנזר בשלג
מבט מהגבעה
"המנזר בעיקול הוויי", ויליאם האוול (William Havell), 1804
מבט מדרום-מזרח, 1815
"מזח הנהר ויי", אדוארד דאייס (Edward Dayes), 1799
ויליאם טרנר, אפקט התאורה, 1828
"חורבות מול צלע הגבעה", סמואל פלמר (Samuel Palmer), 1835
שימוש של המקומיים בחורבות, פיליפ ג'יימס דה לאותרבורג (Philip James de Loutherbourg), 1805
מבט מצפון-מזרח מאת סמיואל ונתניאל באק (Samuel and Nathaniel Buck), 1732
.jpg)
אתר האינטרנט הרשמי של מנזר טינטרן (באנגלית)
- מנזר טינטרן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הארגון השייך לממשלת ויילס האחראי על אתרים היסטוריים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
