עיבוי בוז-איינשטיין

עיבוי בוז איינשטיין (נקרא לעיתים עיבוי בוזה-איינשטיין) היא תופעה המתרחשת בבוזונים (כלומר חלקיקים עם ספין שלם) ובה מספר רב של חלקיקים נדחס ברמת היסוד (הרמה בעלת האנרגיה הנמוכה ביותר) של מערכת קוונטית, כאשר הטמפרטורה קרובה מאוד לאפס המוחלט. התופעה קרויה על שם הפיזיקאים סאטינדרה נאת בוז ואלברט איינשטיין שתיארו אותה מבחינה מתמטית (התפלגות בוז-איינשטיין) עשרות שנים לפני שנצפתה בפועל. לתופעה זו ישנה חשיבות ניסיונית ביצירת מצבים קוונטים קוהרנטיים ובפיזיקה של חומר מעובה. עיבוי בוז-איינשטיין הופק ונצפה לראשונה במעבדה בניסוי שביצעו אריק קורנל וקארל וימן ב-1995. הם השתמשו בגז של אטומי רובידיום, שקורר לטמפרטורה של 170 ננו-קלווין (אחד חלקי מיליארד של קלווין), ובמצב זה חלק רב מהאטומים אכן קרס לרמת היסוד.

המצב שבו נמצאים חלקיקים שעברו עיבוי נקרא תַּעְבִּית (או: קוֹנְדֶנְסָאט) בוז איינשטיין , ויש המחשיבים אותו כמצב צבירה בפני עצמו.