קרב טראסימנוס
קרב (217 לפנה"ס) בין צבאות רומא וקרתגו במלחמה הפונית השנייה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב טראסימנוס (21 ביוני 217 לפנה"ס) היה אחד הקרבות הגדולים, שנערכו בשלבים הראשונים של המלחמה הפונית השנייה. הקרב שניטש בין כוח צבא רומאי בהנהגת הקונסול גאיוס פלאמיניוס לבין צבא קרתגני בפיקוד חניבעל ברקא, נערך בחוף הצפוני של אגם טראסימנו סמוך לאזור בו שוכנת כיום העיירה טואורו סול טראסימנו (Tuoro sul Trasimeno)[3]. הוא נחשב לאחד המארבים המוצלחים והגדולים בהיסטוריה הצבאית, והסתיים בהשמדה כמעט מוחלטת של הצבא הרומאי שהשתתף בקרב.
 | |||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | |||||||||||||||||
| תאריכים |
21 ביוני 217 לפני הספירה  | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב טרביה | ||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב קאנאי | ||||||||||||||||
| מקום | אגם טראסימנו | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
43°08′22″N 12°06′27″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון קרתגי מכריע | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
התבוסה הקשה, שנחל הצבא הרומי בפיקוד הקונסול טיבריוס סמפרוניוס לונגוס בקרב טרביה, עוררה את הרומאים לפעול מיידית נגד האיום החדש מצפון, שיצר הצבא הקרתגני בפיקוד חניבעל. הקונסולים החדשים, שנבחרו לשנת 217 לפנה"ס, היו גנאיוס סרוויליוס גמינוס וגאיוס פלאמיניוס. הסנאט הרומאי קבע כי סרוויליוס יתפוס את מקומו של פובליוס קורנליוס סקיפיו וייקח פיקוד[4] על צבאו, בעוד פלאמיניוס מונה להוביל את שארית צבאו של סמפרוניוס. מאחר ששני הצבאות נחלשו מאוד בעקבות התבוסה בטרביה, גויסו ארבעה לגיונות חדשים לתגבר אותם. כוחות חדשים אלו, יחד עם שרידי הצבא לשעבר, חולקו בין שני הקונסולים.[5] המשימה של שני הצבאות הרומיים הייתה למנוע מחניבעל לצעוד דרומה לכיוון רומא מעמק נהר הפו, וללכוד את צבאו ביניהם במקרה שינסה לעקוף או לחצות את האפנינים הצפוניים. לשם כך, הוצב צבאו של סרוויליוס בארמיניום (כיום רימיני), ששלטה על הדרך שעברה סמוך לחוף הים האדריאטי, ואילו צבאו של פלאמיניוס חנה בארטיום (כיום ארצו), וחסם את אחד המעברים המרכזיים מעמק הפו לאטרוריה.
חניבעל פעל במהירות, כדי לא להניח לרומאים לחסום את דרכו דרומה, ובראשית האביב של שנת 217 לפנה"ס חצה את רכס האפנינים מאזור בולוניה של ימינו לפיסטויה, או לפייזולה. לאחר מכן חצה עם צבאו את נהר ארנו, שמימיו גאו בעקבות הפשרת השלגים, מדרום למקום בו שוכנת כיום העיר פירנצה, וחדר לאטרוריה. האזור בו חצה חניבעל את הארנו היה מוצף וביצתי, והמעבר דרך הביצות היה מבצע קשה, שארך שלושה ימים, וגבה מחיר יקר מצבאו של חניבעל, כולל כל הפילים שנותרו לצבאו. אולם חציית הנהר איפשרה לו לחדור לשטח אטרוריה מבלי להתקל בהתנגדות מצד הצבא הרומי. לאחר חציית הנהר המשיך צבאו של חניבעל לצעוד דרומה, תוך שהוא בוזז ומחריב בדרכו את אזורי הכפר. נתיב התנועה של חניבעל איגף ממערב את צבאו של פלאמיניוס, שחנה בארטיום, והציב אותו בין צבאו של האחרון לבין רומא, שנותרה ללא הגנה. האיום שיצר צבאו של חניבעל על רומא, וזעמו של פלאמיניוס על ההרס הרב שגרם הצבא הקרתגני לאזורים דרכם צעד, גרמו לאחרון להחליט לעזוב את מעוזו בארטיום ולצאת למרדף אחרי חניבעל, מבלי להמתין שהקונסול השני (סרוויליוס) יחבור אליו עם צבאו. לפי תיאורו של ליוויוס, במועצת המלחמה שכינס פלאמיניוס לפני קבלת ההחלטה, יעצו לו רוב המפקדים הבכירים בצבאו לבחור בדרך הבטוחה, ולהמתין לצבאו של סרוויליוס, אך הוא היה פזיז ורודף תהילה, ולכן החליט לפעול לבד. אולם למעשה התימרונים של חניבעל לא הותירו לפלאמיניוס הרבה ברירות, שכן צבאו של סרוויליוס נמצא במרחק רב מצבאו, והוא לא יכול היה לאפשר לחניבעל לצעוד אל רומא ללא הפרעה. פלאמיניוס נע עם צבאו, שכלל 40-30 אלף חיילים, דרומה, דרך קורטונה, במאמץ להדביק את צבאו של חניבעל ולכפות עליו קרב. תימרון האיגוף של חניבעל איפשר לו למשוך את צבאו של פלאמיניוס ממחנהו המבוצר, שמוקם בשטח שולט, ולבחור את המקום ואת הזמן של העימות עם הצבא הרומאי.
הצדדים היריבים
המקורות הראשוניים בני הזמן לא מוסרים מידע מדויק ביחס לגודלם והרכבם של הצבאות היריבים, שלחמו בקרב טראסימנוס.
לפי ליוויוס, הצבא הרומי בפיקוד גאיוס פלאמיניוס, כלל שני לגיונות מצבאו של הקונסול לשעבר סימפרוניוס, ושני לגיונות נוספים, שגויסו על ידי הפראיטור גאיוס אטיליוס סאראנוס. סך הכל ארבעה לגיונות, שאמורים היו לכלול בסדר כוחות מלא כ-20 אלף רגלים ו-1200 פרשים. אולם מספר זה אינו תואם את המספרים, שמוסרים הוא עצמו ופוליביוס, ביחס לאבדות צבאו של פלאמיניוס בקרב טראסימנוס. הסבר אפשרי לכך הוא, שליוויוס הזכיר רק את הלגיונות שהורכבו מאזרחים רומאים ולא את הלגיונות של בעלות הברית של רומא שנכללו גם הם בצבאו. בדרך כלל, צבא קונסולרי רומאי כלל מספר שווה של לגיונות רומיים ולגיונות של בעלות הברית. בנוסף יחידות הרגלים הקלים, הקשתים והפרשים שנכללו בלגיונות, הורכבו ברובם מקרב בעלות הברית של רומא באיטליה. לפי ההיסטוריון אפיאנוס מאלכסנדריה, צבאו של פלאמיניוס כלל 30 אלף רגלים ו-3000 פרשים. ספרו על המלחמה נגד חניבעל הוא המקור הראשוני היחיד, שמוסר נתונים מספריים ביחס לגודלו של הצבא הרומאי. אם להסתמך על מספר האבדות שספגו הרומאים במהלך הקרב, המופיע במקורות העתיקים, ועל הנתונים שמוסר אפיאנוס, הרי שהצבא הרומאי כלל 40-30 אלף חיילים. כלומר, לפחות שישה לגיונות בתקן מלא.
המקורות העתיקים לא מוסרים גם פרטים ביחס לסדר הכוחות של צבאו של חניבעל, ולכן החוקרים המודרניים נוקבים בהערכות שונות לגבי גודלו של הצבא הקרתגני ערב קרב טראסימנוס, שנעות בין 30 אלף ליותר מ-50 אלף לוחמים. לפי ליוויוס ופוליביוס, בקרב טרביה, כחצי שנה קודם לכן, צבאו של חניבעל כלל 30-28 אלף רגלים ולמעלה מעשרת אלפים פרשים. במהלך הקרב ספג הצבא הקרתגני לפחות כמה אלפי הרוגים ופצועים, רובם הגדול מבני השבטים הגאליים, שחברו לחניבעל אחרי חציית האלפים. אולם בעקבות ניצחונו בקרב הצטרפו לצבאו של חניבעל מספר גדול של מגויסים חדשים מהשבטים הגאליים, שישבו בעמק נהר הפו. שני ההיסטוריונים מספרים שצבאו של חניבעל סבל קשות ואיבד מספר רב של חיילים כתוצאה מתנאי האקלים הקשים בחורף 218/217 לפנה"ס, ששכירי החרב מצפון אפריקה לא היו מורגלים להם. לפי ליוויוס, חניבעל אף ביצע ניסיון כושל לחצות את הרי האפנינים במהלך החורף, ונאלץ לחזור לעמק הפו לאחר שצבאו ספג אבדות כבדות. גם במהלך חציית הביצות של נהר הארנו באביב שנת 217 לפנה"ס, ספג הצבא הקרתגני אבדות ניכרות. מכאן ניתן להעריך, שכוחו של הצבא הקרתגני ערב קרב טראסימנוס בקיץ אותה שנה, היה דומה לכוחו לפני קרב טרביה, כ-40 אלף לוחמים.
ההכנות למארב הקרתגני
חניבעל איתר שטח מתאים להצבת מארב לצבאו של פלאמיניוס על הדרך, שעברה סמוך לחוף הצפוני של אגם טראסימנו. מצפון-מערב לאגם, הדרך עברה דרך מעבר צר, בין השטח הגבוה שמצפון לאגם לבין חופי האגם, אותו ניתן היה לחסום בקלות, והמשיכה מזרחה אל תוך מישור דמוי אמפיתיאטרון, מוקף שורת גבעות מיוערות, שאיפשרו לחניבעל להסתיר את צבאו. חניבעל העביר את הלילה בהכנת צבאו לקראת המארב המתוכנן. ממערב למחנה של צבאו, סמוך לחופי האגם, הוא הציב את יחידות הרגלים הכבדים של צבאו (איברים, קלטים, ואפריקאים) בעמדת חסימה, ממנה הם יכלו להסתער כלפי מטה על ראש הטור הרומאי. הפרשים שלו והרגלים בני השבטים הגאליים, שהצטרפו לצבאו, הוסתרו על הגבעות ששלטו על המעבר ההררי, דרכו היה על הצבא הרומאי לצעוד. הם נועדו לחסום את נתיב הנסיגה הרומי לאחר שכל הצבא הרומאי ייכנס לשטח ההשמדה. שארית כוחותיו (בעיקר רגלים קלי חימוש וקלעים) מוקמו במרווחים לאורך הגבעות המשקיפות על המישור שנבחר למארב, עם הוראות להישאר מוסתרים היטב עד שיקבלו סימן לתקוף. כדי להטעות את הרומאים ביחס למיקום צבאו, ולהפחית את הדריכות שלהם, הורה חניבעל להצית מדורות בגבעות של טאורו, במרחק ניכר מחופי האגם, בלילה שקדם לקרב.
מהלך הקרב
הצבא הרומאי הגיע סמוך לאגם טראסמינו בשעות הערב של 20 ביולי, והקים שם את מחנהו. למחרת עם שחר החל צבאו של פלאמיניוס לנוע דרך המעבר הצר, שהוליך לחופי האגם, מבלי לשלוח סיירים לפניו, ביום בו שרר ערפל סמיך בשעות הבוקר. התנועה דרך המעבר הצר אילצה את הכוח הרומאי לנוע בשדרת מסע ארוכה, ולא אפשרה לו להתפרס כהלכה. כאשר כל הצבא הרומאי נכנס לתוך המישור הצר, בו טמן חניבעל את המלכודת שלו, הוא הורה לצבאו להסתער על הטור הרומאי. הרומאים, שהופתעו לחלוטין, ושהיו מוקפים בערפל סמיך שהיקשה מאוד על הראות, לא הספיקו להתארגן ולהיערך במבנה קרבי לפני שהותקפו על ידי צבאו של חניבעל משלושה עברים. האגפים וראש הטור הרומאי הותקפו ראשונים. הקונסול פלאמיניוס ניסה נואשות לארגן מחדש את כוחותיו, אך בבלבול ובהמולה של שדה הקרב, פקודותיו לא הגיעו לחייליו, ורבים מהם נטבחו עוד לפני שהצליחו לשלוף את נשקם, או איבדו את דרכם ואת יחידותיהם בערפל ובכאוס ששרר בשדה הקרב. לפי ליוויוס, הערפל שעלה מהאגם היה סמיך יותר בגובה נמוך, והפריע פחות לכוחותיו של חניבעל, שמוקמו בשטח הגבוה, על הגבעות שמצפון לאגם, ולכן היחידות השונות של צבאו יכלו לראות זה את זה, ולתאם את פעולותיהם ביתר יעילות, בעוד הרומאים לא יכלו לראות את הכוחות התוקפים אותם, ולכן התקשו להתגונן מפניהם.
תוך זמן קצר פוצל הצבא הרומאי לשלושה חלקים, החלק המערבי ביותר, כוח המאסף הרומי, הותקף על ידי הפרשים של חניבעל, שניתקו את נתיב נסיגתו ודחקו אותו אל תוך מימי אגם טראסימנו, שם טבעו חיילים רבים עקב משקל הציוד שנשאו עליהם. הכוח המרכזי, תחת פיקודו של פלאמיניוס, הצליח להציב התנגדות לכוחות שתקפו אותו, אך התקשה להילחם ביעילות בצפיפות ובכאוס של שדה הקרב. לפי המקורות הרומיים, שתיארו את הקרב, נדרשו לקרתגנים כשלוש שעות של לחימה קשה להשלים את השמדת כוח זה. הקונסול פלאמיניוס נהרג על ידי פרש אינסוברי בשם דוקאריס[6]. לאחר מותו נשברה התנגדות חייליו ורבים מהם ניסו להימלט משדה הקרב, אך טבעו למוות או נפלו קורבן לפרשים הקרתגיים.
כוח החלוץ הרומי ספג אבדות קלות יחסית במהלך הקרב. כ-6000 ליגיונרים הצליחו לפרוץ דרך כוח החסימה הקרתגני ולהחלץ משדה הקרב. לפי המקורות הראשוניים, עקב הערפל הסמיך, כוח החלוץ לא היה מודע לגורלו של שאר הצבא הרומאי, ולכן לא ניסה לשוב על עקבותיו ולבוא לעזרתו. רק כשהגיעו לשטח הגבוה, המשקיף על האגם, והערפל החל להתפזר, הם הבינו את גודל התבוסה, אך בשלב זה כבר היה מאוחר מכדי להתערב בקרב. כוח החלוץ ניסה להתרחק ככל הניתן מזירת התבוסה הרומית, אך הוא נע ברגל והפרשים הקרתגנים בפיקוד מהרבעל, שניהלו מרדף אחריו, הצליחו להדביק אותו לקראת רדת הלילה, ולכתר אותו. לפי טיטוס ליוויוס ופוליביוס, מהרבעל הבטיח לחיילים המכותרים מעבר בטוח אם יכנעו וימסרו את נשקם, אך חניבעל לקח בשבי את החיילים לאחר שנכנעו, בטענה שמהרבעל לא היה מוסמך להבטיח להם את חירותם.
צבאו של פלאמיניוס הושמד כמעט לחלוטין, ולפי ליוויוס רק כעשרת אלפים חיילים הצליחו להימלט משדה הקרב, והשאר נהרגו, או נפלו בשבי. ליוויוס ופוליביוס מסכימים, שבמהלך הקרב נהרגו כ-15 אלף חיילים רומים, ולפי פוליביוס למעלה מ-15 אלף חיילים נפלו בשבי הקרתגנים. אפיאנוס נוקב במספרים שונים מעט, 20 אלף הרוגים ועשרת אלפים שבויים. חניבעל התייחס לשבויים בהתאם למדיניותו הקבועה. הוא שחרר את השבויים מקרב בעלות הברית האיטלקיות (במסגרת ניסיונו ליצור נתק בינן לבין רומא), ומכר לעבדות את השבויים אזרחי רומא.
הקונסול השני גנאיוס סרוויליוס גמינוס שלא ידע על התבוסה שיגר 4,000 פרשים לעזרת עמיתו. בהתנגשות עם הצבא הקרתגי כותר הכוח הרומי ונלקח בשבי.
חניבעל, זכה בניצחון גדול נוסף על הצבא הרומי, לאחר שתכנן וביצע בהצלחה את המארב הגדול ביותר בהיסטוריה העתיקה[7]. החדשות בדבר התבוסה המכריעה (לאחר שורת התבוסות שנחלו הצבאות הרומיים בצפון איטליה בשנה הקודמת) גרמו לפאניקה ברומא. קוינטוס פאביוס מאקסימוס נבחר למשרת הדיקטאטור על ידי הסנאט הרומאי, ואימץ אסטרטגיה, שכונתה על שמו "האסטרטגיה הפביאנית", שעיקרה הימנעות מעימות צבאי ישיר עם צבאו של חניבעל, וניהול מלחמת התשה והטרדה כנגדו, עד אשר רומא תוכל לבנות מחדש את כוחה הצבאי. חניבעל קיבל חופש תנועה ופעולה רחב, וצבאו החריב את אזור פוליה במהלך שנת 217 לפנה"ס, עד אשר הרומאים החליטו לבטל את סמכויות החרום שניתנו לפאביוס, ובחרו את פאולוס ווארו כקונסולים של השנה הבאה. התוצאה הייתה קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס, התבוסה הגדולה ביותר שספגו הרומאים במהלך המלחמה הפונית השנייה.
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. הקדים מבוא דוד אשרי והוסיף הערות ישראל שצמן. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- תאודור מומזן, דברי ימי רומא. תרגמו צ’ ויסלבסקי, דוד קלעי, צ’ רודי. עורכים: פ. לחובר, צ’ וויסלבסקי. תל אביב, הוצאת מסדה, 1952. 4 כרכים.
- קרב טראסימנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
