שושלת צ'ין
ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית
שושלת צִ'ין (בסינית: 秦朝, בפין-יין: Qín Cháo) היא שושלת הקיסרים הסינית הראשונה, ששלטה בין השנים 221 לפנה"ס ל-207 לפנה"ס; היא החליפה את שושלת ג'ואו והוחלפה בתורה על ידי שושלת האן. מקורה של השושלת הוא במדינת צ'ין, אחת מהישויות המדיניות האוטונומיות שהתקיימו בתקופת המדינות הלוחמות; באמצע וסוף המאה השלישית לפנה"ס, צ'ין כבשה את נחלתם של קיסרי ג'ואו ואת שאר שבע המדינות אליהן התפרקה שושלת ג'ואו המערבית. איחוד סין ב-221 לפנה"ס על ידי הקיסר הראשון בשושלת, צִ'ין שְׁה חְוָאנְג, נחשב כתאריך הקמתה של קיסרות סין, קיסרות שהתקיימה עד נפילתה של שושלת צ'ינג והקמת הרפובליקה הסינית ב-1912. שמה של סין, הן בעברית והן ברבות מהשפות הלועזיות, נגזר משמה של שושלת צ'ין. למרות ששלטה בסין בסך הכל 14 שנים, השושלת הטביעה את חותמה על סין.
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה אבסולוטית |
| שפה נפוצה | סינית עתיקה |
| עיר בירה | שייניאנג |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| איחוד סין | 221 לפנה"ס |
| פירוק | |
| הכניעה לליו באנג | 206 לפנה"ס |
| ישות קודמת | שושלת ג'ואו |
| ישות יורשת | שושלת האן המערבית |
| שליטים בולטים | צ'ין שה-חואנג, קיסר סין |
| דמוגרפיה | |
| דת | לגליזם, הדת הסינית העממית |
  | |
שושלת צ'ין שאפה להקים מדינה בעלת שלטון ריכוזי, שבו המדיניות נקבעת ישירות בידי הקיסר ("חואנג-די"), שמעמדו היה גבוה בהרבה מאשר מלכי השושלות הקודמות (שאנג וג'ואו), ונחשב לדמות אלוהית כמעט. מדיניותה הכלכלית של השושלת הייתה פעלתנית מאוד, ואופייניים לה מיזמים ראוותניים כמו קברו של הקיסר הראשון (אנ') (בו נמצאו צבא הטרקוטה ומרכבות הברונזה) שהיקף חלקו החיצוני היה כ-6.5 ק"מ, איחוד החומות מימי המדינות הלוחמות לחומה הגדולה של סין, בניית תעלה המחברת בין היאנגצה לבין נהר הפנינה וסלילת דרכים בכל רחבי הקיסרות באמצעות כוח עבודה שמנה מאות אלפי איכרים. כמו כן, בימי צ'ין נכבשו חלקים מהערבה שמצפון לסין מהשיונגנו וחלקים מצפון וייטנאם של היום. בימיה של השושלת אוחדו המידות, המשקולות, המטבעות והכתב. בירתה של שושלת צ'ין, שׂייֵנְיָאנְג, הייתה ממוקמת בסמוך לשיאן של ימינו.
השיטה הפילוסופית שהנחתה את השושלת הייתה הלגליזם (אנ'), "אסכולת החוק", מיסודו של שאנג יאנג (אנ'). אסכולה זו העלתה על נס את חשיבותם של השלטון המרכזי היציב, הכבוד לקיסר, החקלאות והמלחמה (שנחשבו ל"עיסוקים המועילים" לעומת העיסוקים ה"לא מועילים" כגון הטקסים, הלמדנות והמוזיקה), ואת ה"חוק" האחיד, הקשוח והבלתי-מתפשר, לפיו תתנהל המדינה. מדיניות זו התבטאה, כביכול, בשריפת הספרים וקבירת המלומדים (אנ') הקונפוציאניים, שאמנם ספק אם התקיימה, אך היא בכל זאת מייצגת במידה מסוימת את הקו שנקטה השושלת.
מותו של הקיסר הראשון היה נקודת המפנה של השושלת; הקיסר השני, שעלה לכס בזכות תככיו של כמה מיועצי הקיסר, והסכסוכים ביניהם הובילו בסופו של דבר למותם, למות הקיסר ולקריסת השושלת. המרד שפרץ כנגד השושלת הצליח, והמצביא ליו באנג תפס את השלטון בשנת 207 לפנה"ס וייסד את שושלת האן המערבית.