תיאטרון רויאל קורט

תיאטרון רויאל קורט
Royal Court Theatre
מידע כללי
סוג	אולם תיאטרון
כתובת	צ'לסי, לונדון
מיקום	הרובע המלכותי קנזינגטון וצ'לסי
מדינה	הממלכה המאוחדת
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1870
תאריך פתיחה רשמי	1870
אדריכל	ברטי קרו, וולטר אמדן
קואורדינטות	51°29′33″N 0°09′24″W
	royalcourttheatre.com
	(למפת לונדון רגילה) קנט סארי בר. בקי. הרטפורדשייר אסקס תיאטרון רויאל קורט

תיאטרון רויאל קורט (באנגלית: Royal Court Theatre) הוא תיאטרון לא-מסחרי בכיכר סלואן, ברובע המלכותי קנזינגטון וצ'לסי. הוא ידוע בשל תרומתו לתיאטרון המודרני. ב-1956 הוא נרכש כמשכן קבע ללהקת הבמה האנגלית (English Stage Company).

עובדות מהירות מידע כללי, סוג ...

סגירה

התיאטרון הראשון

התיאטרון הראשון ב-Lower George Street, מחוץ לכיכר סלואן, הוקם בקפלת רנלאג שהוסבה למבנה ממשלתי, נפתח ב-1870 בשם "תיאטרון צ'לסי החדש" (The New Chelsea Theatre). מארי ליטון התמנתה למנהלת שלו ב-1871, היא שכרה את וולטר אמדן לעצב מחדש את פנים הבניין, והעניקה לו את הכינוי "תיאטרון קורט" (Court Theatre).^[1]

אחדים ממחזותיו המוקדמים של ויליאם שוונק גילברט, בכללם Randall's Thumb, Creatures of Impulse (עם מוזיקה של אלברטו רנדגאר), "תקוות גדולות" (עיבוד לרומן פרי עטו של דיקנס ו- On Guard (כולם ב-1871); "הארץ השמחה" (1873, עם גילברט אבוט א-בקט, מחזהו השנוי ביותר במחלוקת של גילברט), "מארש החתונה", תרגום של "כובע הקש האיטלקי", מאת אז'ן לביש (1873); "האישה כחולת הרגל", תרגום מ La Dame aux Jambes d'Azur- מאת לביש ומארק-מישל (1874) ו"לבבות שבורים" (1875). ב-1878 התיאטרון נוהל במשותף בידי ג'ון הייר וו.ה. קנדל.^[2]

שינויים נוספים עשה ב-1882 אלכסנדר פיבלס, שהעלתה את תכולת התיאטרון ל-728 מקומות ישיבה (בכללם בתאים, ביציע, במרפסת ובאמפיתיאטרון).^[3] אחר-כך, ארתור ססיל (שהצטרף ללהקת התיאטרון ב-1881) התמנה למנהל שותף של התיאטרון ביחד עם ג'ון קלייטון. בין עבודותיהם, הם הפיקו סדרת פארסות של ארתור וינג פינרו, בכללן "הרקטור", "השופט" (1885), "המורה" (1886) ו"הגנדרן" (1887). דיוקן של התיאטרון ותיאטראות ויקטוריאניים אחרים, באתר victorianweb.org התיאטרון נסגר ב-22 ביולי 1887 ונהרס.^[4]

התיאטרון הנוכחי

מבנהו הנוכחי של התיאטרון נבנה בצידה המזרחי של כיכר סלואן, מחליף את המבנה הישן, ונפתח ב-24 בספטמבר 1888 בשם "תיאטרון קורט החדש" (New Court Theatre). הוא תוכנן בידי וולטר אמדן וברטי קרו, הוא נבנה בלבנים אדומות משובחות, לבנים מעוצבות, וחזית אבן בסגנון איטלקי חופשי. במקור הייתה לתיאטרון תכולה של 841 מקומות, בתאים, ביציעים ובאמפיתיאטרון.

ססיל וקלייטון העבירו את ניהול התיאטרון לגברת ג'ון ווד וארתור צ'אדלי ב-1887, למרות שססיל המשיך לשחק בלהקה (ובמקומות נוספים) עד לשנת 1895. ההפקה הראשונה בבניין החדש הייתה "מאמה", מחזהו של סידני גרנדי, בכיכובם של גברת ג'ון ווד וג'ון הייר, בו שיחקו גם ארתור ססיל ואריק לואיס.^[5]

הארלי גרנוויל-בארקר ניהל את התיאטרון בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, תקופה בה הופקו מחזותיו של ג'ורג' ברנרד שו ברויאל קורט. המבנה חדל לשמש כתיאטרון ב-1932, אולם השתמשו בו כקולנוע בשנים 1940 עד 1935, עד שנזק שנגרם לבניין כתוצאה מהפצצה במלחמת העולם השנייה, גרם לסגירת הבניין.^[6]

פנים הבניין נבנה מחדש בידי רוברט קרומי ומספר המושבים צומצם ל-500. התיאטרון נפתח מחדש ב-1952.^[7] ג'ורג' דיוויין נעשה המנהל האמנותי וייסד את להקת הבמה האנגלית (English Stage Company) ברויאל קורט ב-1956. כתיאטרון מסובסד הפיק מחזות בריטים וזרים חדשים, בד בבד עם קלאסיים.^[8] דיוויין ניסה להפוך את התיאטרון לחממה לכותבים, בחפשו מחזאים חדשים שמיצירותיהם יפיק הצגות מודרניות איכותיות. הוא הפיק את "הבט אחורה בזעם" מאת ג'ון אוסבורן ב-1956, המחזה הראשון שזוהה עם קבוצת "גברים צעירים זועמים".^[9]

במהלכה של תקופה זו, התיאטרון נתקל בעימות עם הצנזורה. הצגות הבכורה שלהם של "פטריוט שלי" ו"הצילו" של אדוארד בונד (שניהם ב-1965), אילצו את התיאטרון להפוך את ההפקות הללו לסגורות ל"מועדון חברים פרטי", על מנת לעמוד בדרישותיו של לורד צ'מברלין (הצנזור). תוצאות עימות הביאו לביטול הצנזורה בבריטניה, צעד שיושם בחוק התיאטרון של 1968. במהלך תקופת ניהולו של דיוויין, פרט לאוסבורן ובונד, הרויאל קורט הציג לראשונה גם את עבודותיהם של ארנולד וסקר, ג'ון ארדן, אן ג'ליקוז ונ.פ. סימפסון. מנהלים שבאו אחריו העלו לראשונה את יצירותיהם של כריסטופר המפטון, את'ול פיוגארד, הווארד ברנטון, קריל צ'רצ'יל, חניף קוריישי, שרה דניאלס, טימברלייק וורטנבייקר, מרטין קרימפ, שרה קיין, מארק ראבנהיל, מרטין מק'דונה, סיימון סטיבנס ולאו באטלר. העונות הראשונות כללו מחזות בינלאומיים חדשים פרי עטם של ברטולט ברכט, אז'ן יונסקו, סמואל בקט, ז'אן-פול סארטר ומרגריט דיראס. בנוסף לאולם התיאטרון התחתון פרוסניום המכיל ארבע מאות מקומות, נפתח גם אולם התיאטרון העליון ב-1969, שבאותה עת הכיל 63 מקומות ישיבה.^[10] בו הועלה ב-1973 "מופע האימים של רוקי".^[11]

אמנם האולם הראשי והחזית היו נאים ונוחים, אולם יתר הבניין סיפק מתקנים עלובים, גם לקהל וגם למבצעים, והמושבים ואחורי הקלעים סבלו מהצפה לעיתים קרובות במהלך המאה העשרים. בראשית שנות התשעים, מצב בניין התיאטרון החמיר עד כדי סכנה שאיימה על סגירתו ב-1995. הרויאל קורט קיבל מענק של 16.2 מיליון פאונד מהלוטו הלאומי הבריטי וממועצת האמנויות של בריטניה לצורך שיקומו, והחל ב-1996, בהדרכתו האמנותית של סטיבן דלדרי, הוא נבנה מחדש מהיסוד, פרט לחזיתו ולאודיטוריום הקטן. האדריכל היה הוורת' טומפקינס. התיאטרון נפתח מחדש בפברואר 2000, עם אולם תחתון "ג'רווד" (Jerwood Theatre Downstairs) בן ה-380 מקומות ישיבה, ואולם בן 85 מקומות ישיבה, כיום הוא תיאטרון "ג'רווד" העליון (Jerwood Theatre Upstairs). מאז 1994, דור חדש של מחזאים הציג את מחזותיו לראשונה, בהם ג'ו פנהול, שרה קיין, מארק ראבנהיל ורוי ויליאמס.

התיאטרון הוכרז כבניין רשום דרגה II ביוני 1972.^[12]

במרוצת העשור האחרון, רויאל קורט שם דגש חזק על פיתוחה והפקתה של יצירה בינלאומית. ב-1993, המועצה הבריטית החלה לתמוך בתוכנית לאירוח יוצרים זרים (שהחלה ב-1989 עם הקמתו של בית הספר קיץ הבינלאומי של רויאל קורט) ובראשית 1996 הוקמה מחלקה מיוחדת שהוקדשה לעבודה בינלאומית. דיאלוג יצירתי מתרחש כיום בין כותבי ויוצרי תיאטרון חדשנים מרחבי תבל שמגיעים מארצות שונות, בכללם: ברזיל, קובה, צרפת, גרמניה, הודו, מקסיקו, ניגריה, רומניה, רוסיה, ספרד, סוריה ואוגנדה. ברבים מפרויקטים אלה תומכת המועצה הבריטית ולאחרונה תומכת בהם קרן גנסיס, שתומכת גם בהפקת מחזות בינלאומיים. המחלקה הבינלאומית זכתה במספר פרסים, בכללם פרס מוסד התיאטרון הבינלאומי (International Theatre Institute award) לשנת 1999.

להקת הבמה האנגלית השתתפה בפסטיבלים בינלאומיים, בהם, במאי 2008 הציגה את "המכוער" מאת מריוס פון מיינבורג בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי בפולין.

דומיניק קוק היה מנהלו האמנותי של התיאטרון בשנים 2012-2007; המנהל שותף היה סשה וורס וסגן המנהל האמנותי היה ג'רמי הרין. ויקי פיצ'רסטון, האישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד המנהלת האמנותית, בעבר ניהלה את התיאטרון הלאומי של סקוטלנד, החליפה אותו בתפקיד באפריל 2013. בין המנהלים האמנותיים הקודמים היו איאן ריקסון (2006-1998), מקס סטאפורד-קלארק, סטיוארט ברג', רוברט קיד, ניקולס רייט, לינדזי אנדרסון, אנתוני פייג', ויליאם גסקיל.^[13] כותבים צעירים (בגילאי 18 עד 25) יכולים להגיש מועמדות לתוכנית הכותבים הצעירים, שמעוניינת לקדם את עבודתם.

המחזה "שבעה ילדים יהודים", פרי עטה של קריל צ'רצ'יל, פתח את עונת התיאטרון בפברואר 2009. הרבה מנהיגים יהודים ועיתונאים מתחו ביקורת על ההצגה והוקיעו אותה כאנטישמית.^[14]^[15]^[16] בטענם שהוא מפר את הכלל ש"מחזה ביקורתי ושבו כל הדמויות הן בנות לאום אחד, ניתן להגן עליו רק אם הוא נכתב בידי חבר אותה קהילה",^[17] יתרה מכך, המנהל האמנותי השותף, רמין גריי, הואשם בצביעות, מכיוון שנמסר שהוא הצהיר שהוא יסרב להעלות מחזה המותח ביקורת על האסלאם.^[18]^[19]

מייקל בילינגטון מעיתון "הגארדיאן", מתאר את ההצגה כ"קינה נוגעת ללב עבור הדורות הבאים".^[20] במאמר אחר ב"גארדיאן" נטען שההצגה שנויה במחלוקת, אבל לא אנטישמית,^[21] מבקר אחר בגארדיאן כתב שההצגה אינה מדויקת היסטורית ומותחת ביקורת קשה על היהודים.^[22] ג'ונתן הופמן, סגן יושב ראש שותף של "הפדרציה הציונית של בריטניה הגדולה ואירלנד", כינה את ההצגה: "דמוניזציה משמיצה ונבזית של הורים וסבים ישראלים" והביע חשש מכך שהיא "תחולל גלים של אנטישמיות". הוא הוסיף שההצגה היא עלילת דם מודרנית הנשענת על מיתוסים אנטישמיים עתיקים.^[23] ג'פרי גולדברג מ-"The Atlantic" כינה אף הוא את ההצגה בשם עלילת דם.^[24] בעלת הטור מלאני פיליפס כתבה ש"ההצגה היא הכפשה גלויה של העם היהודי... הנשענת על גבי שנאה מושרשת של היהודים" וכינתה אותה "הסתה גלויה לשנאה".^[25] "הניו יורק טיימס" כתב שההצגה היא "מתארת את הישראלים כאכזרים".^[26]

בתגובה, תיאטרון הרויאל קורט מסר את ההצהרה הבאה:

"היו טענות כנגד הפקת הרויאל קורט של "שבעה ילדים יהודים" מאת קריל צ'רצ'יל שהיא אנטישמית. אנחנו דוחים לחלוטין האשמה זו... אמנם אין ספק ש"שבעה ילדים יהודים" מותח ביקורת על מדיניותה של מדינת ישראל, אך אין לראות זאת כביקורת על העם היהודי... הרויאל קורט, בהתאם לפילוסופיה שלו, מציג השקפות עולם מגוונות. "האבן", שרץ כעת... מעלה שאלות קשות מאוד לגבי סירובם של גרמנים מודרניים להודות בכך שאבותיהם לקחו חלק בזוועות הנאצים. "צללים", שמציג כיום באולמנו הקטן... חוקר סוגיות של סובלנות בקהילה המוסלמית (של לונדון)"

— מרטין בקפורד, מנהיגים יהודים מאשימים את ההצגה של הרויאל קורט בכך שהיא עושה דמוניזציה לישראלים, בעיתון דיילי טלגרף, 18 בפברואר 2009

הרויאל קורט היה אחד מהארגונים הראשונים שנכנס לעידן התיאטרון הדיגיטלי, משימה שהופכת את הפקות התיאטרון לזמינות לצפייה בווידאו. ההצגה הראשונה שצולמה והופצה בצורה זו הייתה Over There.^[27]

Ainger, Michael (2002). Gilbert and Sullivan – A Dual Biography. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0-19-514769-3.
Bergan, Ronald (1992). The Great Theatres of London: An Illustrated Companion. London: Trafalgar Square Publishing. ISBN 1-85375-057-3.
Earl, John; Michael Sell (2000). Guide to British Theatres 1750-1950. Theatres Trust. pp. 135–36. ISBN 0-7136-5688-3.
MacCarthy, Desmond (1907). The Court Theatre 1904-1907 A Commentary and Criticism. London: A. H. Bullen.
Roberts, Philip (1999). The Royal Court Theatre and the modern stage. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 0-521-47962-2.
Napoleon, Davi (1991). Chelsea on the Edge: The Adventures of an American Theater. Iowa State University Press. ISBN 0-8138-1713-7. (כולל השוואה מפורטת בין הרויאל קורט לתיאטרון בעיר ניו יורק שהושפע ממנו; הוא כולל גם דיון על הפקות הרויאל קורט שהוצגו בצ'לסי, בכללם, "הצילו",ו-The Contractor) Total Eclipse

מדיה וקבצים בנושא תיאטרון רויאל קורט בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של תיאטרון רויאל קורט
ההיסטוריה של התיאטרון
עוד על ההיסטוריה של התיאטרון
להקת הבמה האנגלית/ארכיב תיאטרון רויאל קורט, הנמצא במחלקת התיאטרון והמופע של מוזיאון ויקטוריה ואלברט
דיוקן של הרויאל קורט ותיאטראות ויקטוריאניים אחרים
מייקל בילינגטון ומאדי קוסטה, אולם הרויאל קורט אפסטיירס חוגג ארבעים שנה מעפיל לגבהים חדשים, באתר הגארדיאן, 21 ביולי 2009

[1]
ישנם מקורות הטוענים שהוא נקרא תיאטרון "בלגראביה" (Belgravia), אולם מתוך עיון בכתביו של ויליאם שוונק גילברט ניתן לראות שבפרסומים הוא הופיע כמי שמציג את יצירותיו ב"תיאטרון קורט".
[2]
Ainger, p. 168
[3]
רויאל קורט במסגרת פעילויות חברתיות ותרבותיות, מתוך הספר Social history: Social and cultural activities, A History of the County of Middlesex: Volume 12: Chelsea (2004), pp. 166-76 באתר היסטוריה בריטית מקוונת
[4]
Howard, London Theatres, p. 54.
[5]
"New Court Theatre", The Times, 25 September 1888, p.9
[6]
Social history
[7]
Mackintosh and Sell, Curtains!!!, p.155. See Plate 15.
[8]
אודותינו, באתר הרויאל קורט
[9]
"גברים צעירים זועמים" (Angry young men) כינוי לקבוצת מחזאים וסופרים בריטיים בני המעמד הבינוני בעיקר, שבלטו בשנות החמישים. העיתונות הבריטית השתמשה במונח כדי לתאר כותבים בריטיים צעירים שכתיבתם התאפיינה בהתפכחות מאשליות החברה האנגלית המסורתית.
[10]
Social history
[11]
על הפקת "מופע האימים של רוקי" ברויאל קורט
[12]
רויאל קורט כבניין רשום
[13]
המנהלים האמנותיים של התיאטרון מאז 1956, באתר תיאטרון הרויאל קורט
[14]
לאון סיימונס, זעם על הצגה דמונית על עזה, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009
[15]
ג'פרי גולדברג, עלילת הדם של תיאטרון הרויאל קורט , בעיתון The Atlantic, ‏9 בפברואר 2009
[16]
סדנת מאי מציגה מחזה המותח ביקורת על ישראל, בעיתון הניו יורק טיימס, 17 בפברואר 2009
[17]
נתן ג'ונס, ביקורת: שבעה ילדים יהודים, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009
[18]
פיטר וויטל, האסלאם: שתיקת האמנויות, באתר הפורום התרבותי החדש, 18 בספטמבר 2007
[19]
Martin Beckford, Religious Affairs Correspondent, ‏Prominent Jews accuse Royal Court play of demonising Israelis, The Telegraph, 19 February 2009
[20]
מייקל בילינגטון, שבעה ילדים יהודים – רויאל קורט, לונדון, בעיתון הגארדיאן, 11 בפברואר 2009
[21]
שרלוט היגינס, האם המחזה של קריל צ'רצ'יל, "שבעה ילדים יהודים" הוא אנטישמי?, בעיתון הגארדיאן, 18 בפברואר 2009
[22]
ג'ונתן רומיין, גבורה סלקטיבית אינה באמת גבורה, בעיתון הגארדיאן, 20 בפברואר 2009
[23]
לאון סיימונס, זעם על הצגה דמונית על עזה, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009
[24]
ג'פרי גולדברג, עלילת הדם של תיאטרון הרויאל קורט, בעיתון The Atlantic, ‏9 בפברואר 2009
[25]
לאון סיימונס, זעם על הצגה דמונית על עזה, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009
[26]
פטריק הילי, סדנת מאי מציגה מחזה המבקר את ישראל, בעיתון הניו יורק טיימס, 17 בפברואר 2009
[27]
מתיו עמר, תיאטראות מובילים משיקים הפקות ניתנות להורדה, באתר officiallondontheatre.co.uk, ‏26 באוקטובר 2009

[1] [1]
ישנם מקורות הטוענים שהוא נקרא תיאטרון "בלגראביה" (Belgravia), אולם מתוך עיון בכתביו של ויליאם שוונק גילברט ניתן לראות שבפרסומים הוא הופיע כמי שמציג את יצירותיו ב"תיאטרון קורט".

[2] [2]
Ainger, p. 168

[3] [3]
רויאל קורט במסגרת פעילויות חברתיות ותרבותיות, מתוך הספר Social history: Social and cultural activities, A History of the County of Middlesex: Volume 12: Chelsea (2004), pp. 166-76 באתר היסטוריה בריטית מקוונת

[4] [4]
Howard, London Theatres, p. 54.

[5] [5]
"New Court Theatre", The Times, 25 September 1888, p.9

[6] [6]
Social history

[7] [7]
Mackintosh and Sell, Curtains!!!, p.155. See Plate 15.

[8] [8]
אודותינו, באתר הרויאל קורט

[9] [9]
"גברים צעירים זועמים" (Angry young men) כינוי לקבוצת מחזאים וסופרים בריטיים בני המעמד הבינוני בעיקר, שבלטו בשנות החמישים. העיתונות הבריטית השתמשה במונח כדי לתאר כותבים בריטיים צעירים שכתיבתם התאפיינה בהתפכחות מאשליות החברה האנגלית המסורתית.

[10] [10]
Social history

[11] [11]
על הפקת "מופע האימים של רוקי" ברויאל קורט

[12] [12]
רויאל קורט כבניין רשום

[13] [13]
המנהלים האמנותיים של התיאטרון מאז 1956, באתר תיאטרון הרויאל קורט

[14] [14]
לאון סיימונס, זעם על הצגה דמונית על עזה, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009

[15] [15]
ג'פרי גולדברג, עלילת הדם של תיאטרון הרויאל קורט , בעיתון The Atlantic, ‏9 בפברואר 2009

[16] [16]
סדנת מאי מציגה מחזה המותח ביקורת על ישראל, בעיתון הניו יורק טיימס, 17 בפברואר 2009

[17] [17]
נתן ג'ונס, ביקורת: שבעה ילדים יהודים, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009

[18] [18]
פיטר וויטל, האסלאם: שתיקת האמנויות, באתר הפורום התרבותי החדש, 18 בספטמבר 2007

[19] [19]
Martin Beckford, Religious Affairs Correspondent, ‏Prominent Jews accuse Royal Court play of demonising Israelis, The Telegraph, 19 February 2009

[20] [20]
מייקל בילינגטון, שבעה ילדים יהודים – רויאל קורט, לונדון, בעיתון הגארדיאן, 11 בפברואר 2009

[21] [21]
שרלוט היגינס, האם המחזה של קריל צ'רצ'יל, "שבעה ילדים יהודים" הוא אנטישמי?, בעיתון הגארדיאן, 18 בפברואר 2009

[22] [22]
ג'ונתן רומיין, גבורה סלקטיבית אינה באמת גבורה, בעיתון הגארדיאן, 20 בפברואר 2009

[23] [23]
לאון סיימונס, זעם על הצגה דמונית על עזה, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009

[24] [24]
ג'פרי גולדברג, עלילת הדם של תיאטרון הרויאל קורט, בעיתון The Atlantic, ‏9 בפברואר 2009

[25] [25]
לאון סיימונס, זעם על הצגה דמונית על עזה, בעיתון ג'ואיש כרוניקל, 12 בפברואר 2009

[26] [26]
פטריק הילי, סדנת מאי מציגה מחזה המבקר את ישראל, בעיתון הניו יורק טיימס, 17 בפברואר 2009

[27] [27]
מתיו עמר, תיאטראות מובילים משיקים הפקות ניתנות להורדה, באתר officiallondontheatre.co.uk, ‏26 באוקטובר 2009

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

תיאטרון רויאל קורט

התיאטרון הראשון

התיאטרון הנוכחי

Wikiwand in your browser!

התיאטרון הראשון

התיאטרון הנוכחי

Wikiwand in your browser!

היסטוריה

המחלוקת לגבי הפקת "שבעה ילדים יהודים"

התיאטרון הדיגיטלי

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים