אמנות נאו-מושגית

אמנות נאו-מושגית או נאו-קונספטואלית הוא מונח בתולדות האמנות, המתאר גישה אמנותית משנות השמונים ובעיקר משנות התשעים, שנפוצה עד היום. זרם האמנות הנאו-מושגית נובע מתוך האמנות המושגית, תנועה משנות השישים ומשנות השבעים. האמנות הנאו-מושגית כוללת, למשל, את תנועת ה-Moscow Conceptualists (אנ'), אמנים נאו-מושגיים אמריקאיים כגון שרי לוין ואת הקבוצה האנגלית המכונה אמנים בריטים צעירים, וביניהם במיוחד דמיאן הירסט וטרייסי אמין. בבריטניה מתקיימת גם תנועת נגד בשם Stuckism (אנ') שמעודדת חזרה לציור פיגורטיבי, וכן מושמעת ביקורת כלפי האמנות הנאו-מושגית מפי קבוצת האמנות הקונספטואלית של שנות ה-70, אמנות ושפה.

אלן מקולום, The Shapes" "Project, שנת 2006

ג'ון לקאי "ללא שם", 1991, סולם וכיסא גלגלים

היסטוריה

מאז הגל הראשון של האמנות המושגית, אמנים עכשוויים המשיכו לעסוק ברעיונות שעניינו את התנועה החלוצית בימי פעילותה. על אף שרבים מהאמנים העכשוויים הללו לא יכנו את עצמם "ניאו מושגיים", הם ממשיכים לעסוק ביצירתם ברעיונות שהעסיקו את האמנות המושגית, עם דגש מיוחד על נושאים כגון התנגדות למסחריות של האמנות, ביקורת חברתית ופוליטית, אמנות דיגיטלית ושימוש ברעיונות או מידע כמדיום; זאת במיוחד בקרב אמנים העובדים באמצעות אמנות דיגיטלית, אמנות מיצב, אמנות מיצג (פרפורמנס), נט. ארט ואמנות אלקטרונית. מבקרים ואמנים רבים העוסקים בזרם זה עשויים להתמקד דרך כך בהיבטים מושגיים המתבטאים אצל אמן או ביצירה מסוימים, המשקפים את ההשפעה המתמשכת שיש לאמני האמנות המושגית המקוריים על עולם האמנות שהתפתח לאחר מכן.

ניו יורק

מי שניסחו את הרעיון העומד מאחורי האמנות הנאו-מושגית (שלעיתים מכונה גם אמנות פוסט-מושגית) הם טרישיה קולינס וריצ'רד מילאצו. השניים עברו כחלק מצוות בשם קולינס&מילאצו בתחילת שנות השמונים בניו יורק.^[1] באמצעות כתביהם ופעילותם האוצרותית, הם הביאו למרכז הבמה דור חדש לגמרי של אמנים ועיצבו במקור את ההקשר התאורטי של האמנות המושגית החדשה.^[2] בהקשרים אלה גם כונסו יחד לראשונה יצירותיהם של רבים מהאמנים השייכים לתנועת האמנות הנאו-מושגית (או כפי שחלק מהמבקרים כינו אותה: סימולאציוניזם או נאו-גיאו), כמו: רוס בלקנר, ג'יימס וולינג, סטיבן פארינו, ריצ'רד פרינס, פיטר נגי, ג'וזף נצ'ווטל, שרה צ'ארלסוורת', מארק אינרסט, אלן מקולום,, פיטר האלי, ג'ונתן לסקר, חיים שטיינבך, פיליפ טאפה, רוברט גובר וסנט קלייר צ'מין.^{[3] [4]}

מוסקבה

במהלך שנות השבעים והשמונים במוסקבה פעלה תנועה בשם ה-Moscow Conceptualists, שביקשה לערער על האידאולוגיה הסוציאליסטית תוך שימוש באסטרטגיות מתוך האמנות המושגית או מתוך אמנות הניכוס (אנ'). הדמויות המרכזיות בתנועה זו היו איליה קבקוב והצמד ויטאלי קומר ואלכסנדר מלאמיד. הקבוצה כללה גם את אריק בולאטוב ואת ויקטור פיבוברוב.

לונדון

הקבוצה האנגלית המכונה אמנים בריטים צעירים (YBAs), ובראשה דמיאן הירסט, התפרסמו בשנות התשעים ויצירתם תוארה בעת ההיא כנאו-קונספטואלית,^[5] למרות הסתמכותה המשמעותית על האובייקט האמנותי. השימוש במינוח של אמנות נאו-מושגית ביחס אליהם נסמך על כך שהאובייקט אינו יצירת האמנות עצמה, או שלעיתים קרובות מדובר באובייקט המשמש כרדי מייד, קרי, אובייקט מן המוכן שהאמן לא נזקק למיומנות אמנותית בייצורו. טרייסי אמין נתפסת כאמנית מובילה נוספת במסגרת הקבוצה האנגלית וכאמנית נאו-מושגית, אף על פי שהכחישה את שייכותה לזרם והדגישה את הביטוי הרגשי והאישי שבעבודתה. צ'ארלס האריסון, חבר בקבוצת אמנות ושפה בשנות השבעים, ביקר את האמנות הנאו-מושגית של שנות התשעים וכינה אותה אמנות מושגית "ללא תחושת איום או אי נוחות"^[6] וכ"ריקה".^[7] אמנים בולטים נוספים הקשורים לאמנות הנאו-מושגית בבריטניה הם מרטין קריד, ליאם ג'ילק, בת'אן הווס, סיימון פטרסון, סיימון סטארלינג ודאגלס גורדון.

אירועים משמעותיים

• 1991: צ'ארלס סאצ'י מממן את האמן הבריטי דמיאן הירסט ומציג בשנה שלאחר מכן בגלריה סאצ'י את יצירתו "חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי", המציגה כריש טיגריסי מת בוויטרינת זכוכית.
• 1993: ונסה ביקרופט, אמנית אמריקאית ילידת איטליה, מקיימת את הפרופרמנס הראשון שלה בעיר מילאנו שבאיטליה, תחת השם "יומן האוכל". הפרפוסמנס מציג את יומן האוכל שלה, בו מתועד כל מה שאכלה משנת 1985 עד 1993 ודרך כך מובאים גם הרגלי האכילה הבולמיים של ביקרופט.
• 1999: האמנית הבריטית טרייסי אמין מועמדת לפרס טרנר. היא לא זוכה, אך מקבלת תשומת לב תקשורתית על רקע המיצג שלה, "המיטה שלי", במסגרתו מוצגת מיטה זוגית לא פרועה, עם סדינים מוכתמים מוקפת אשפה וחפצים שונים, וביניהם גם קונדומים, תחתונים מוכתמים בדם, בקבוקים ונעלי הבית שלה.
• 2001: מרטין קריד זוכה בפרס טרנר עבור יצירתו "עבודה מס 227: האורות דולקים ונכבים". מדובר במיצב של חדר ריק שבו האורות נדלקים ונכבים.^[8]
• 2005: סיימון סטארלינג זוכה בפרס טרנר על יצירתו "Shedboatshed". המדובר במחסן עץ שהופך בידי האמן לסירה ומושט בנהר הריין, ולאחר מכן הופך שוב למחסן עץ.^[9]

מחלוקות בבריטניה

בבריטניה העלייה לגדולה של האמנים הבריטים הצעירים לאחר תערוכת האמנות "הקפאה" משנת 1988, שאצר דמיאן הירסט, והקידום לו זכתה הקבוצה לאחר מכן על ידי גלריית סאצ'י במהלך שנות התשעים, גרמו לתגובות תקשורתיות שבהן המונחים "אמנות מושגית" ו"נאו מושגית" נאמרו אגב גיחוך ולעג וביחס לאגפים שונים בתוך האמנות העכשווית. גישה זו התעצמה לאור רשימת המועמדים לפרס טרנר שבה האמנים ה"רדיקליים" יותר, ובעיקר הסרט ואמין, עוררו מחלוקת שנתית.

ארון הקבורה המחאתי שהונח מחוץ לגלריית הקוביה הלבנה על ידי אמני ה-Stuckist

קבוצת האמנים Stuckist, שנוסדה בשנת 1999, הכריזה על עצמה כ"בעד ציור פיגורטיבי עכשווי עם רעיונות ונגד אמנות מושגית, בעיקר לאור היעדר המושגים שבה". הם גם כינו את האמנות המושגית יומרנית ו"חסרת חשיבות ומשעממת"; ב-25 ביולי 2002 הניחו ארון קבורה מחוץ לגלריית הקוביה הלבנה בלונדון, כסמל ל"מות האמנות המושגית".^{[10] [11]} כמו כן, חברי הקבוצה ערכו הפגנות שנתיות כגד פרס טרנר.

בשנת 2002, איבן מאסו, יו"ר המכון לאמנויות עכשוויות בלונדון, מיתג את האמנות המושגית כ"יומרנית, מפונקת, נטולת מלאכה" וכאמנות ש"מובלת על ידי צארים תרבותיים כמו אדון הטייט, ניקולס סרוטה".^[12] בעקבות זאת נאלץ מאסו להתפטר. בסוף אותה שנה שרת התרבות הבריטית, קים האוולס (בוגרת בית ספר לאמנות), גינתה את פרס טרנר במילים "בולשיט קר, מכני וקונספטואלי".^[13]

באוקטובר 2004 שחררה גלריית סאצ'י הצהרה לתקשורת לפיה "הציור ממשיך להיות הדרך הרלוונטית והחיונית ביותר בה בוחרים אמנים לתקשר".^[14] בעקבות זאת, אספן האמנות צ'ארלס סאצ'י החל למכור יצירות בולטות מאוסף האמנים הבריטיים הצעירים שברשותו.