אמנת נחמיה

כריתת אמנת נחמיה היא מאורע מקראי המסופר בספר נחמיה, בו מתוארת התעוררות עממית בימי שיבת ציון לחידוש הברית בין שבי הגולה לה', שהתרחשה ביום כ"ד בתשרי. הרקע לחידוש הברית היה מעמד קריאת התורה על ידי עזרא הסופר, שהתרחש מספר שבועות קודם לכן, ביום א' בתשרי - ראש השנה, שהוביל להכרה בחטאי העם והצורך בתיקון. האירועים מתוארים בספר נחמיה, פרק ח' עד פרק י'.

עזרא הסופר קורא בתורה לפני העם במעמד קריאת התורה בראש השנה. קריאה זו היוותה את הרקע לכריתת האמנה.

לאמנת נחמיה ייחוד משלה מבחינת הצורה והמעמד. בכל הבריתות האחרון במקרא, עם ישראל רק מביע את הסכמתו ומקבל את תנאי הברית המוצגים בפניו. למשל, בספר דברים פרקים כ"ח - כ"ט, יהושע פרק כ"ד, דברי הימים ב' פרק ט"ו פסוקים ח–ט"ז. לעומת זאת, באמנת נחמיה יש לעם תפקיד פעיל: העם התוודה והשתחווה לה' והלויים זעקו והתפללו בקול גדול אל ה'. בנוסף על כך, בניגוד לבריתות אחרות, ראשי העם חתמו על כתב האמנה.

בפרשנות המקרא קיימת מחלוקת האם אירוע זה אירע בימי עליית זרובבל, לאחר הכרזת כורש, או בימי עליית נחמיה לארץ, עשרות שנים לאחר מכן.

ראש השנה

על פי המתואר בספר נחמיה, בל' באלול^[1], היום הראשון של ראש השנה באותו זמן, התכנסו כל ישראל אל שער המים, ולבקשת העם עזרא הסופר קרא בפניהם מספר התורה, כאשר הלווים מתרגמים את פסוקי התורה לארמית, שהייתה השפה הנפוצה באותה תקופה. לצורך הקריאה, הוכנה בימת עץ מיוחדת שעליה עמד עזרא (בדומה למעמד הקהל). לפני תחילת הקריאה, עזרא ערך מעין הגבהה לספר התורה, ובירך את ה'. בתגובה ענה העם "אמן אמן" (במועל יד) והשתחווה. הקריאה נמשכה כשש שעות, מהבוקר עד חצות היום.

במהלך הקריאה נחשפו השומעים למצוות רבות שאותן התרשלו מלקיים או אף לא ידעו על קיומן. בעקבות זאת החל בכי ואבל בקרב השומעים, ונחמיה, עזרא והלויים הִסו את העם לבל יבכו ויתאבלו ביום ראש השנה שהוא יום טוב. הם עודדו את השומעים לאכול מאכלים שמנים ומשקאות מתוקים לכבוד היום, ולשתף גם את מחוסרי האמצעים בשמחת היום.

היום השני

ביום השני של ראש השנה, א' בתשרי, נאספו ראשי העם, הכהנים והלויים, ללימוד התורה אצל עזרא. במהלך הקריאה נחשפו הנוכחים למצוות חג הסוכות, ובעקבות זאת שלחו להביא חומרים להכנת סוכות לקראת חג הסוכות שחל כשבועיים לאחר מכן.

סוכות

כשבועיים לאחר מכן ערכו שבי ציון את חג הסוכות בבניית סוכות על גגותיהם וחצרותיהם של שבי הגולה, וכן ב'חצרות בית האלוהים' וברחבה שלפני שער המים בה נערך מעמד קריאת התורה. הכתוב מציין את חג הסוכות שנערך באותה שנה כמאורע היסטורי ומשמח מאד:

וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד

— ספר נחמיה פרק ח' פסוק י"ז

לפי הדרשה המופיעה בתלמוד, הזכרת יהושע בן נון באה ללמד שכשם שבזמן יהושע נתקדשה ארץ ישראל והחלו למנות שמיטין ויובלות, כך בימי עזרא חזרו וקידשו את ארץ ישראל והחלו למנות שמיטין ויובלות מחדש, כיוון שבגלות בבל נתבטלה קדושת הארץ.^[2]

מעמד חתימת האמנה

על פי המסופר בספר נחמיה פרקים ט-י, מעמד חתימת האמנה התחלק לשני אירועים מרכזיים: תפילת הלויים, וכריתת האמנה עצמה.

עם בוא יום כ"ד בתשרי, נאספו העם ליום אבל על חטאיהם. הם צמו ועטו שקים על גופם, ולראשם אדמה. במעמד זה התוודו על חטאיהם והרחיקו את הנשים הנכריות שנשאו, ובכך הבדילו עצמם מן הגויים. הכתוב מתאר כי רבע מהיום הוקדש לקריאה בספר התורה, ורבעו לווידוי והשתחוויה לפני ה'. חלוקה זו של יום התענית מובאת בגמרא ובפוסקים כהלכה כיצד יש לנהוג בתענית ציבור.^[3]

תפילת הלויים

כחלק מהווידוי על חטאיהם, נשאו הלוויים יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל, בָּנִי, חֲשַׁבְנְיָה, שֵׁרֵבְיָה, הוֹדִיָּה, שְׁבַנְיָה, פְתַחְיָה, תפילה בה פירטו את חסדי ה' עם ישראל, ומנגד את כפיות הטובה שנהגו ישראל כלפי ה'.

כריתת האמנה

עם תום התפילה, החל מעמד כריתת האמנה. על האמנה חתמו עשרות מראשי הקהל, שהיו ראשי המשפחות שעלו בימי זרובבל. רבות מהן היו משפחות כהונה ולוייה.

האמנה כוללת התחייבות לשמירת שורה של מצוות בהן מספר רב של מצוות התלויות בארץ כשמיטה, ביכורים, תרומות ומעשרות, מצוות שמירת השבת, הישמרות מנישואי תערובת, ועוד. בנוסף קיבלו עליהם התחייבויות נוספות שאינן חלק מתרי"ג מצוות, כמו התנדבות להביא קורבן עצים ושלישית השקל^[4] לצורכי המקדש מדי שנה:

וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ:
וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד:
וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ:
לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: ס
וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה:
וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה':
וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ:
וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ:
וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר:
כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ:

— ספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"א–מ'

התיאור המופיע באמנה, לפיה הכהנים זוכים במעשר ראשון המיועד ללויים, הוא המקור לקנסו של עזרא.

מועד המעמד

מפשטות המקראות עולה לכאורה כי מועד המעמד היה בימי פעילותם של עזרא ונחמיה, לאחר חנוכת המקדש, וכך גם עולה ממספר מקומות בדברי חז"ל ובפרשנים. אולם, ממקורות שונים, הן במקרא עצמו והן בדברי חז"ל והפרשנים, עולה כי מעמד האמנה והאירועים הנלוים לו הם חלק מ'ספר היחש' המופיע קודם לכן (ספר נחמיה, פרק ז'), שהוא עצמו ציטוט של ספר מימי זרובבל. הגישה הנפוצה היא לראות מעמד זה כשייך לדור נחמיה, אולם יש שהציעו לשייכו לימי זרובבל.

כריתת האמנה הייתה בימי עליית נחמיה

האסכולה הראשונה סוברת שהמאורעות התרחשו בימי נחמיה, לאחר סיום בניית החומה, וכפי סדר הפרקים בספר נחמיה. לשיטה זו, לאחר עליית עזרא לארץ בשנה השישית לארתחשסתא, חלה הידרדרות רוחנית בקרב העם, בעיקר בתחום נישואי התערובת. עם בוא נחמיה לארץ, התחזקו עזרא ונחמיה לעורר את העם לתשובה, והובילו אותם לכריתת האמנה.^[5].

כריתת האמנה הייתה בימי עליית זרובבל

אסכולה שנייה סוברת שעל אף שסיפור קריאת התורה וכריתת האמנה מובא בספר נחמיה, לאחר תיאור בניית חומת ירושלים בהנהגת נחמיה לאחר עלייתו לארץ באשרת מלך פרס, בפועל היא התרחשה שנים רבות קודם לכן, בימי עליית זרובבל לאחר הכרזת כורש. הסיבה לכך שסיפור זה הובא לקראת סוף ספר נחמיה היא שסיפור זה הוא המשך ציטוטו של "ספר היחס" ממנו מצטט נחמיה בהקשר של סיום בניית חומת ירושלים והפלת הגורלות להתיישבות בה.^[6]

משמעות האמנה

הגמרא במסכת שבת אומרת, כי בימי אחשוורוש עם ישראל קיבל את התורה מחדש - ”אמר רבא: אף על פי כן, הדור (=חזרו) קבלוה בימי אחשורוש” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח, עמוד א'). הרמב"ן שם מסביר שכוונת הגמרא לקבלת התורה בימי עזרא, כלומר, לחתימת האמנה. לשיטתו, במעמד הר סיני עם ישראל לא קיבלו עליהם לשמור את המצוות גם בגלות, אף שהנביא יחזקאל הוקיע תפיסה זו. אך במעמד כריתת האמנה שהתרחש סמוך לעלייה לארץ בימי שיבת ציון, קיבלו על עצמם שנית את התורה באופן מוחלט, "שלא יטענו עוד שום תרעומות".^[7]

נחיצותם של המנהיגים באותה תקופה לחידוש האמנה

לפי יהודה קיל, הצורך לחידוש אמנה זו הוא שבאותה תקופה היה העם מפורד ולא מקורב ליהדות מספיק, ולא ידע מהם החגים החוקים והמצוות של התורה.

למשל, מסופר על ראש-השנה ועל חג הסוכות, דברים שבמצב בו העם היה קשור ויודע את החוקים והמצוות מדי שנה בשנה לא היה צורך להזכיר. יותר מכך, חלק מן הפרשנים החדשים סבורים שמצות סוכה נשכחה מאז ימי יהושע, דבר שאירע 892 שנה לפני כן, וחודשה שוב בימי עזרא ונחמיה באמנת נחמיה.

יהודה קיל מוסיף שאמנה זו, שלא כמו הבריתות שנחתמו לפני כן בין העם וה', התבססה ברובה על התורה שבעל-פה, שכן אין אזכור של מקורות הכתובים. הסיבה לשינוי זה היא כיוון שהעם היה צריך באמת לחזור להאמין בה' כדי לכרות ברית שוב, וכיוון שלמרות קיומה של התורה שבכתב העם לא הלך לפיה בתקופות מסוימות. אז כדי לוודא שעם ישראל באמת רוצים לכרות עם ה' ברית, היה עליהם ללכת לפי תורה לא כתובה, המבוססת על האמונה בה' בלבד.^[8]

השפעת האמנה על קבוצות שונות

השפעת האמנה על עם ישראל

• חידוש האמנה גרם לבני ישראל להתקרב אל היהדות - האמנה ברובה הייתה מבוססת על התורה שבעל פה. בני ישראל היו צריכים להסתמך על אמונת בה' בלבד, ללא התורה שבכתב.
• חידוש האמנה גרם לליכוד עם ישראל: כאשר עם חותם על אמנה ומאמין בה, המהלך מלכד אותו וגורם לו להרגיש שייך ולהיות חלק מקבוצה ששומרת על אותם מסורות ומקיימת את אותן מצוות.
• חידוש האמנה גרם להפחתת התבוללות: עצם האיסור על נישואי תערובת מונע מישראל להתבולל: "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ."
• חידוש האמנה גרם לשגשוג בית המקדש: העם התחייב לתרום שליש שקל מדי שנה לבדק הבית וכן לתרום עצים ללשכת העצים, ממנה לקחו עצים למזבח, ובכך האמנה תרמה להצלחת תחזוקת בית המקדש.^[8]

השפעתה של האמנה על מתנגדיו הנוכרים של נחמיה

לנחמיה היו מתנגדים נוכרים כמו סנבלט החורוני, טוביה עבד עמוני, גשם הערבי והאשדודים. כאמור, נחמיה היה השליט הבלעדי מטעם המלך על ירושלים וסביבתה. הוא ביצר את ירושלים וחיזק את יהודה. דבר זה ערער את מתנגדיו שחששו שמעמדם ייפגע. מתנגדיו פעלו בהתאם והם ניסו לחבל בפעולות נחמיה, בעיקר באלה שאיימו עליהם מבחינה מדינית. נחמיה הגיע מבבל, ולכן מטרותיו היו הרבה פעמים דומות למטרות יהדות בבל.

בנוסף, אמנת נחמיה גרמה לליכוד עם ישראל, ובכך גרמה לעליה בפחד של מתנגדיו של נחמיה והם נקטו בהתאם.^[8]

השפעתה של האמנה על האצולה היהודית

נחמיה קיבל סמכות מהשלטון הפרסי, תפקידו היה להיות פחה של האזור שהיה פעם יהודה. עם סמכות זו שקיבל, ירד הכוח של האצולה היהודית ובמיוחד מעמדו של אלישיב הכהן הגדול. בנוסף, נחמיה היה ביחסים רעים עם המנהיגים של האזורים הסובבים אותו, וכאשר הוא החל להנהיג את העם היהודי זה פגע גם בקשרים בין האצולה היהודית לבין אותם המנהיגים הנוכרים.

נחמיה פעל למען צמצום הפערים הרבים שהיו בין העשירים לעניים בכך שביטל את החובות שהעניים חבו לעשירים (לאצולה). הוא שחרר את העם היהודי מחובות ומיסים מסוימים מה שפגע בכיסם ומעמדם של האצולה היהודית. וכן, עקב ביטול החובות, נפגע כיסם של העשירים שהלוו לעניים כסף בשעת הצורך, ומעמדם החברתי נפגע. נחמיה תמך וחיזק את האיכרים שהיו עניים, וכך הם הפסיקו להיות תלויים בעשירים ובכספים שהלוו להם.

קישורים חיצוניים

• יהודה קיל, למשמעותה של האמנה בימי עזרא, באתר דעת
• הרב יאיר וייץ, אנחנו כורתים אמנה, מי ומתי, אסיף ד (תשע"ז), תנ"ך ומחשבה, עמ' 364–401.
• בנימין רוזנברג ואיתיאל דניס, אנחנו כורתים אמנה - מי ומתי, תגובה למאמרו של הרב יאיר וייץ, אסיף ה (תשע"ח), עמ' 124–163.
• ד"ר ליזבת פריד, חג הסוכות אצל עזרא ונחמיה ותאריך חתימת התורה, באתר "התורה"