ביכורים - Wikiwand

בִּכּוּרִים הם הגידולים הבשלים הראשונים בכל שנה משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל. מצווה מהתורה להביא את הביכורים לבית המקדש ולהעניקם במתנה לכהנים. על פי המסורת היהודית, היו מעלים את הביכורים אל הכהנים בירושלים מחג הקציר עד חג האסיף.

ערך זה עוסק בביכורי פרי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ביכורים (פירושונים).

עובדות מהירות מקרא, משנה ...

ביכורים
(מקורות עיקריים)
מקרא	ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'–י"א שמות, כ"ג, י"ט
משנה	מסכת בכורים, פרק א'-פרק ג'
תלמוד ירושלמי	מסכת ביכורים, פרק א'-פרק ג'
משנה תורה	ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ב'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קכ"ה, לאו קמ"ט ספר החינוך, מצווה צ"א, מצווה תמ"ט

Remove ads

מקור המצווה

סכם

פרספקטיבה

מקור המצווה במקרא הוא בפסוק ”רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיך” (שמות, כ"ג, י"ט).^[1] בפרשת כי תבוא, בספר דברים, מופיע תיאור מפורט של טקס הבאת הביכורים, בצירוף מצוות מקרא ביכורים. על פי המתואר במקרא, יש שלושה חלקים בהבאת הביכורים: הנחה, הנפה, וקריאה. האדם היה מביא את הביכורים ומניחם לפני המזבח, אחר כך היה מניף את הביכורים ואומר לפני הכהן את מקרא ביכורים:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה [...] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים [...] וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ [...] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם [...] וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'", וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.
וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

— ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'–י"א

טעם הבאת הביכורים מפורש בתורה כהודיה לאל על רוב הטוב שהשפיע. הסמיכות שבין מצוות הביכורים לבין איסור בישול גדי בחלב אימו, מורה שהיה בו פולמוס מסוים עם מנהגי האלילים, שבהם בושל גדי בחלב אימו כמנחת הודיה לאחת מאלות הפריון, והתורה מורה לא לנהוג באופן הזה, אלא להביא את ראשית התבואה לה'^[^{דרוש מקור]}.

Remove ads

תנאים להבאת ביכורים

סכם

פרספקטיבה

בעלות על האדמה

כדי להביא ביכורים נדרשת בראש ובראשונה בעלות משפטית מלאה על האדמה שבה ניטע העץ. המשנה קובעת, כי אם אדם נטע עץ בגינתו, אבל הבריך ענף ממנו לאדמה שאינה שלו, של יחיד או לתוך של רבים וממנו גדל עץ חדש, או ההפך – המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו, אינו מביא ביכורים ”משום שנאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא"^[2] – עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. האריסין והֶחָכוֹרוֹת והסיקָּריקון והגזלן – אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר "ראשית ביכורי אדמתך".”

קיימת מחלוקת בין החכמים בדין אדם הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע. לפי תנא קמא גם במקרה כזה אינו מביא ביכורים, אך רבי יהודה סובר שבמקרה כזה ניתן להביא ביכורים.^[3] בתלמוד ירושלמי נפסק, כי אם אדם הבריך לתוך קרקע אחרת באישורו של בעל הקרקע, ניתן להביא ביכורים, וכן נפסק ברמב"ם.^[4] ובביאור הגר"א מבואר שנחלקו באיזה אופן די ברשות כדי להביא ביכורים, לפי רבי יוחנן ורבי יונה בשם רבי אימי די ברשות לשעה, ומוכיח את שיטתו מהאמור ש"כולם מתורת גזלן ירדו להן", ומכיוון שנתן לו רשות להבריך אפילו לפי שעה אין הוא גזלן, ולפי רבי יוסי דווקא רשות לעולם מועילה לעניין זה, כדי לפתור את בעיית הבעלות הגמורה כדי שתקרא ה"אדמתך".

שבעת המינים

מדברי נחמיה, עולה כי המנהג היה להעלות את ביכורי כל מיני פירות העץ לבית המקדש: ”וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'.”.^[5] אך לפי חז"ל אין מתקיימת מצוות ביכורים בפירות אחרים שאינם משבעת המינים; וגם שבעת המינים אינם כשרים תמיד להבאת בכורים: ”אין מביאין לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן, שאינן מן המובחר.”^[6] החיסרון במינים אלו הוא שלא אלו הם המצוינים כשבעת המינים, שכן התמרים מוזכרים כ"דבש", כלומר תמרים שיש בהם הרבה דבש,^[7] ומ"זית שמן" לומדים כי מדובר בזית מסוג "אגורי".

”אמר רבי חנינה: כל הזיתים הגשמים יורדין עליהן והן פולטין את שמנן, וזה – הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו.”^[8] נחלקו החכמים בהלכה זו: לפי רבי יוחנן המקור לכך הוא פסוק ”וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ”,^[9] ומכאן מלמדת התורה שהתנאי לביכורים הוא לא רק "מראשית" למעט פירות שאינם שבעת המינים, אלא גם "מארצך" - פירות שבעת המינים – אינם כשרים כולם אלא רק "מ", כלומר חלק מהם. מכיוון שכך, פוסק רבי יוחנן שאם הביא פירות כאלו, לא חלה עליהם קדושת ביכורים. לעומת זאת ריש לקיש סבור שהפסוק "מארצך" הוא היקש לפסוק "ארץ חיטה ושעורה", ובא ללמד דורש רק שהפירות יהיו משובחים ויהיו כאלו שהם שבחה של ארץ ישראל, אך לא משנה אם התמרים גדלו, למשל, בהרים או בבקעה.^[10]

Remove ads

זמן הבאת הביכורים

זמן הבאת הביכורים מתחיל בחג השבועות (עצרת). מקורו של דין זה במשנה המתארת כי אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב בתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה",^[11] וכך כותב גם הרמב"ם:

אין מביאין ביכורים קודם עצרת, שנאמר: "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ".^[12] ואם הביא – אין מקבלין ממנו, אלא יניחֵן שם עד שתבוא עצרת, ויקרא עליהן.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ב', הלכה ו'

יש שהסבירו (רבי עובדיה מברטנורא) כי קורבן שתי הלחם הקרב בשבועות הוא המאפשר את תחילת הבאת הביכורים, באופן דומה לכך שקורבן זה מתיר את התבואה מאיסור חדש בבית המקדש, ומתיר להקריב קורבן מנחה שנעשה מהתבואה החדשה.

זמן הבאת הביכורים העיקרי הוא עד סיום חג הסוכות, אך ניתן להביא ביכורים גם לאחר חג הסוכות, עד חנוכה. ישנה מחלוקת במשנה האם ההבאה נעשית עם קריאת מקרא ביכורים, או בלעדיה.

דרך הפרשת הביכורים

כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכּרה, אשכול שביכֵּר, רימון שביכֵּר,^[א] קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים.
ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים^[ב] מאחר שיתלשו מן הקרקע.

— משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה א'

לאחר שגדלו הפירות ובשלו כל צרכם היה תולש את אלו המסומנות בגמי ושם אותם בסל:

העשירים מביאים ביכוריהם בִּקְלָתוֹת^[ג] של כסף ושל זהב. והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והביכורים ניתנין לכהנים.

— משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה ח'

Remove ads

דרך העלאת הביכורים

בכל עיר ואזור היו מתאספים בעלי פירות ביכורים רבים יחדיו ויוצאים בשיירות עליזות^[13] לעבר ירושלים, שור שקרניו מצופות זהב וכלי נגינה (חליל) היו צועדים לפניהם, ובכול מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים בכבוד את פני מביאי הביכורים, כשהיו מתקרבים לירושלים היו שולחים שליח לפניהם להודיע על בואם והכוהנים היו יוצאים לקראתם ומכניסים אותם לירושלים בכבוד רב, כך הייתה השיירה ממשיכה עד שהגיעו להר הבית ולבית המקדש.

במשנה ובתלמוד מסופר על קבלת ביכוריו של אריסטון מאפמיה שבצפון סוריה: ”מפני שאמרו הקונה בסוריה כקונה בפרוור של ירושלים”.^[14]

ביד החזקה לרמב"ם (הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק ב'-ד'). נעשות אבחנות רבות מי ראוי להביא ביכורים, ממה ומתי. וכתוב עוד שארץ ישראל הייתה מחולקת ל-24 מחוזות, וכל מחוז היה מביא בקהל רב את הביכורים בזמן שהבשילו באותו אזור, כך שהיו 24 הבאות ביכורים בתקופה של כמה חודשים בכל שנה.

Remove ads

במגילות ים המלח

במגילת המקדש ובלוח השנה במגילות קומראן ישנם ארבעה מועדי ביכורים, החלים כולם ביום ראשון, בהפרש של 7 שבועות. בכל אחד מקריבים קורבנות מיוחדים וכל אחד מהם מתיר לאכול מן הפרי המוקרב בו:

מועד השעורים ב-26 בחודש הראשון – מתיר לאכול שעורים.
מועד החיטים ב-15 בחודש השלישי – מתיר לאכול חיטים.
מועד התירוש ב-3 בחודש החמישי – מתיר לאכול ענבים ולשתות יין.
מועד היצהר ב-22 בחודש השישי – מתיר לאכול זיתים ולשתות שמן.

כל שנה בהגיע מועד הביכורים המתאים, אסור לצרוך את המעשר השני שנשאר משנה שעברה וחייבים לשורפו.^[15] לדעת כנה ורמן, הסדרה נחתמת במועד העצים, שחל בשבוע שאחרי מועד היצהר, וממנו ואילך אסור להעלות למזבח עצים ישנים.^[16]

Remove ads

כיום

טקסי ביכורים מודרניים, מארכיון חברת החדשות

על פי ההלכה ביכורים מותר להפריש אך ורק כשבית המקדש קיים.^[17] וכשהפריש בזמן הזה לדעת הראב"ן^[18] ירקבו, ולדעת רבי עובדיה מברטנורא בכלל לא חל על זה שם ביכורים.^[19]

אולם החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים לערוך, בעיקר ביישובים החקלאיים (מושבים, קיבוצים וכפרים), טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו הנערכים על פי רוב בעיצומו של חג השבועות מועלים מופעים ססגוניים של שירים וריקודים, בלווית תהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים ועוד.

בעת שהחל נוהג זה בתחילת המאה ה-20, שלח הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, איגרת מחאה אל היישובים נהלל, עין חרוד ואחרים, על חילולו של חג השבועות בפרהסיה. בהדגישו כי רואה הוא ברכה ביישובה של הארץ ובשמחה על הצלחת היבולים, אולם אל לה לשמחה בביכורי הארץ המתחדשת לחבל בקדושתו של יום טוב.

Remove ads

"ביכורים" כביטוי מושאל

כיום מקובל בשפה העברית להשתמש בביטוי "ביכורים": ככינוי לספר, מחזה או סרט קולנוע, ראשון של סופר, מחזאי, במאי או שחקן. כך יאמר למשל: "'צוואה' הוא ספר הביכורים של הסופר חיים גרינבוים".