את והב בסופה

את וָהֵב בסופה הוא ניב מקראי-חז"לי המשמש כהצהרה כי למרות חילוקי דעות חריפים בלימוד התורה, ניתן להישאר בידידות.

ערך זה עוסק בביטוי מקראי. אם התכוונתם לספר מאת עמוס קינן, ראו את והב בסופה (ספר).

מקור הביטוי

אזור נחל ארנון, על פי חלק מהפרשנים, זהו מיקומן של הערים והב וסופה המקראיות.

בעת תיאור מלחמת שבטי ישראל נגד סיחון מלך האמורי, בנחל ארנון, נכתב בתורה:

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה'; אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן.

— ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק י"ד

לפשוטו של מקרא^[1], מדובר בציון העובדה כי בספר בו כתבו בני ישראל את ניצחונותיהם, הוזכר כיצד נכבשה העיר והב או יהב^[2] והעיר סופה^[3]. פרשנים אחרים^[4] גורסים, כי מדובר בתיאור מליצי על כיבוש העיר והב, בסופה ובסערה.

בהתחשב בסגנון הלמידה הישיבתי, המבוסס על לימוד בחברותא ומתאפיין בוויכוח ומחלוקות כחלק בלתי נפרד מחוויית הלימוד, טבעו חז"ל את הביטוי: "מלחמתה של תורה", כמושג חיובי לוויכוח בעל אופי בונה, המוביל בסופו של דבר להסקת מסקנות ופסיקת ההלכה. לשם הבהרת הדברים דרשו חז"ל בתלמוד בבלי את הפסוק, על מנת להסביר את מהותה של המלחמה התורנית בין הלומדים:

אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד ב'

הסביר זאת רש"י בפירושו: ”מתוך שמקשים זה על זה, ואין זה מקבל דברי זה, נראין כאויבים, והכי דריש לה (כלומר הדרוש על הפסוק הוא): 'ספר מלחמות' - מלחמה שעל ידי ספר, 'והב בסופה' - אהבה יש בסופה”.

משמעות הניב והשימוש בו

הניב בא לתאר מצב של מחלוקת בין ידידים קרובים, אפילו אב עם בן ורב עם תלמיד, המתווכחים על נקודה מהותית. זאת שלא מתוך כוונה או רצון להתנצח, אלא על מנת להגיע לאמיתות הדברים ולהסיק מסקנות ברורות, כשבסופו של ויכוח לא יוותרו הצדדים אויבים, אלא יישארו בידידות ובהסכמה.

כבר בתקופת הראשונים ניתן למצוא את הניב בספרי השו"ת^[5], כהבעת התנצלות וידידות, לאחר כתיבת דעה החולקת על הזולת. בעיקרו משמש הניב בספרות התורנית כחתימה לוויכוח, וכהצגת עמדה, כי על אף חילוקי הדעות, אין בהבעת דעה מנוגדת, משום שינוי לרעה באופי היחסים בין המתווכחים וכי הסכסוך הוא ענייני ולא ירד לפסים אישיים.

לעיתים משמש הניב כהודעה על קבלת דברי הזולת לאחר ויכוח סוער, תוך הסכמה כי בסופו של דבר הוכרעה "המלחמה" ושני המתווכחים נותרו אוהבים זה לזה והגיעו לעמק השווה.

השפעה

משמעותו של הניב השפיעה אף על הפסיקה ההלכתית האוסרת על הוראת הלכה בפני רבו, אך מתירה ויכוח עמו לצורך פסיקת ההלכה, כפי שאנו רואים בספרי הפוסקים:

דווקא להורות במקום רבו אסור, אבל להתווכח עם רבו באיזה פסק או הוראה, שלא נראה לו כמו שרבו אומר, ויש לו ראיות והוכחות, וודאי שרי (מותר), שהרי כל הש"ס מלא מזה שהתלמידים התווכחו עם רבותיהם. ואמרו חז"ל; אפילו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה לזה בהלכה, ואת והב בסופה, שאחר כך נעשו אוהבים זה לזה וכן אב ובנו, וכך דרכה של תורה. ואמרו חז"ל "ומתלמידי יותר מכולם" ואסור להחניף בדברי תורה, והתורה נקראת אמת. ומכל מקום, אם רבו עומד על דעתו, אסור לו להורות עד שרבו יודה לדבריו.

— ערוך השולחן, יורה דעה רמ"ב, כ"ג

בספרות

בספרו מ-1984, "הדרך לעין חרוד", הסופר עמוס קינן הרבה להשתמש בניב, וב-1988 פרסם ספר בעל אלמנטים אוטוביוגרפיים בשם "את והב בסופה".

ראו גם

• האמת והשלום אהבו

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: את והב בסופה

• חקירה מקיפה על את והב בסופה, אלי אשד, "היקום של אלי אשד"
• נ.ה. טור-סיני, "כלום היה "ספר מלחמות ה'" בידי כותב התורה?", ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה 1960. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)