גוזו (במלטית: Għawdex – "עוודש", באנגלית: Gozo) הוא האי השני בשטחו ובמספר תושביו בארכיפלג האיים של מלטה, השוכן במרכזו של הים התיכון. בשנת 2015 התגוררו בגוזו כ־31,000 תושבים, והוא מיושב בדלילות ביחס לאי מלטה. האי מחולק ל־14 רשויות מקומיות, והיישוב הגדול והחשוב בו הוא ויקטוריה, שבו מתגוררים יותר מחמישית מכלל תושביו.
שם האי בפי יושביו הפיניקים הקדומים נכתב 𐤂𐤅𐤋 (גול), כנראה עם חולם סופי, בהגייה "גַוְּלֹ". השם הזה עבר ללטינית כ־Gaulus, והשתבש במבטא ל־Gaudus ולבסוף ל־Gozzo.[1]
גוזו יושב בשנת 5000 לפנה"ס לערך, כאשר חקלאים מסיציליה, ככל הנראה מאזור אגריג'נטו, חצו את מצר הים המפריד בין שני האיים, והתיישבו במערות לאורך חופו המערבי. בסביבות 3600 לפנה"ס, הוקם מקדש ג'גנטייה ("מגדל הענק" מ-"ġgant" – "ענק") בגוזו, וזה נחשב למוקדם מבין המקדשים המגליתיים במלטה. המקדש הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1980, ובשנת 1992 נוספו להכרזה זו חמישה מקדשים נוספים באי מלטה הסמוך.
האי נשלט על ידי הפיניקים, שקראו לו "גול", והקימו מושבות בו ובמלטה. בין הממצאים שהותירו אחרים הפיניקים באי נמצאת כתובת גול, כתובת של הממשלה הפיניקית באי המנציחה את חידוש מקדשי האי.
האי זוהה על ידי היוונים כאי אוגיגיה (Ὠγυγία), מקום מגוריה של הנימפהקליפסו, שלפי האודיסאה, הצילה את אודיסאוס לאחר שספינותיו טבעו בסערה. היא החזיקה בו בניגוד לרצונו שהיה לחזור למשפחתו ביוון ובמשך שבע שנים שהה עמה. המקומיים מזהים מערה במפרץ רמלה שבצפון האי כמערתה של הנימפה.
היוונים והרומאים כינו את האי בשם גאולוס (Gaulus).[2]
בשנת 1551, פלשו כוחות עות'מאניים אל האי, שבו את רוב 5,000 תושביו ושלחו אותם לחופי לוב, שם היו לעבדים. לאחר המצור הגדול על מלטה ב-1565, בתמיכת האבירים ההוספיטלרים, יושב האי מחדש על ידי תושבים מהאי מלטה. טופל אדום (Cynomorium coccineus) ממשפחת הטופליים הוא צמח הגדל בסלע הפטריות שבמפרץ דוויירה במערב גוזו, והאבירים האמינו כי לתמצית שהופקה מהצמח היו איכויות רפואיות שכללו עצירת שטפי דם פתוחים ומניעת זיהומים בפצעים פתוחים. הם עשו בצמח שימוש גם כנגד כיב קיבה, דיזנטריה, ומחלות מין.
כשנפוליאון כבש את איי מלטה, גילו תושבי גוזו התנגדות והתבצרו במצודת העיר ויקטוריה שבמרכז האי. הצבא הצרפתי עזב את האי בשל מחסור במים ובמזון, וב-28 באוקטובר1798 הכריזו תושבי גוזו על מדינה עצמאית בשם "האומה הגוזית" (In-Nazzjon Għawdxi). מדינה זו התקיימה במשך שנתיים בלבד, ועם הכיבוש הבריטי ב-5 בספטמבר1800, חזר גוזו לשלטונו המלא של האי מלטה. ב-1987 הוענקה לגוזו מידה מסוימת של אוטונומיה, ויחד עם האי הקטן קומינו השוכן דרומית-מזרחית לו, מופקדים ענייניו בידיו של שר בממשלת מלטה. גם מבחינה כנסייתית מהווה גוזו דיוקסיה עצמאית מאז שנת 1864, ובראשה עומד הבישוף של גוזו.
Remove ads
גאוגרפיה
גוזו כפי שהוא נראה ממלטה. במצר נראות שתי מעבורות העושות את דרכן בין שני האיים
שטחו של גוזו הוא 67 קמ"ר והוא שוכן כחמישה קילומטרים צפונית-מערבית לאי מלטה. אורכו ממזרח למערב הוא 14 ק"מ ורוחבו מצפון לדרום מגיע ל-7.25 ק"מ. נופו של האי גבעי וחקלאי יותר בהשוואה לזה של האי מלטה, ושלוש הגבעות המופיעות על דגלו ועל סמלו מייצגות עובדה זו. הנקודה הגבוהה ביותר באי מתנשאת לרום של 176 מטרים מעל פני הים.
הקשר עם האי מלטה
בפרק זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב בה וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפרק באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפרק בצורת הערות שוליים. (29.9.2022)
אופיו השונה של גוזו והזהות המקומית החזקה של תושביו, מעניקים לו מעמד ייחודי במדינה. התושבים מדברים ניב ייחודי של השפה המלטית, והאוכלוסייה נחשבת לשמרנית ביחס לזו המתגוררת באי השכן. תושבי מלטה מפגינים פעמים רבות יחס מתנשא כלפי תושבי גוזו, ומתייחסים אליהם לעיתים כאל פרימיטיבים.
בין שני האיים מקשרים קו מעבורת נוסעים וכלי רכב וקו מעבורות מטען. בעבר קושרו שני האיים גם באמצעות שירות מסוקים, אך זה פסק ושירות מטוסים ימיים לנמל ולטה תפס את מקומו. הקמת גשר שיחבר בין שני האיים נדונה פעמים רבות, ובשנות ה-70 אף ננקטו צעדים מעשיים בעניין, אך הפרויקט נגנז בשל התנגדות תושבי גוזו.
Maxine Anastasi, Nicholas C. Vella,Malta and Gozo, The Oxford Handbook of the Phoenician and Punic Mediterranean, Oxford University Press, 2019-08-12, עמ' 552–568
.jpg)
אתר האינטרנט הרשמי של גוזו (באנגלית)
רותם בר כהן, טיול באי גוזו, מלטה: בין מצוקים, כנסיות ופיצה עם תפוחי אדמה, באתר הארץ, 24 בינואר 2023
