גישות אבולוציוניות לדיכאון

גישות אבולוציוניות לדיכאון הן ניסיונות של פסיכולוגים אבולוציוניים להשתמש בתורת האבולוציה כדי לשפוך אור על בעיית הפרעות במצב הרוח מנקודת מבט של הפסיכיאטריה האבולוציונית. דיכאון נחשב בדרך כלל כחוסר תפקוד או הפרעה נפשית, אך השכיחות שלו אינה עולה עם הגיל כפי שקורה בדמנציה והפרעות אורגניות אחרות. מספר חוקרים שיערו שלהפרעה עשויים להיות שורשים אבולוציוניים, בדומה להשערות שעלו לגבי סכיזופרניה, אנמיה חרמשית, פסיכופתיה והפרעות אחרות. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה אינן מאמצות בדרך כלל הסברים אבולוציוניים להתנהגויות, וההסברים המוצעים לאבולוציה של דיכאון שנויים במחלוקת.

רקע

דיכאון מז'ורי (נקרא גם "הפרעת דיכאון מז'ורי", "דיכאון קליני" או לעיתים קרובות פשוט "דיכאון") הוא הגורם המוביל לנכות ברחבי העולם, ובשנת 2000 היה התורם הרביעי המוביל לנטל המחלות העולמי (נמדד ב-DALYs); הוא גם גורם מרכזי בהגדלת הסיכון להתאבדות.^[1] אפשר להבין, אם כן, שדיכאון קליני נחשב לפתולוגיה - חוסר תפקוד משמעותי של המוח.

ברוב המקרים, שיעורי הפרעות בתפקוד האיברים עולים עם הגיל, עם שיעורים נמוכים בקרב מתבגרים ומבוגרים צעירים, והשיעורים הגבוהים ביותר בקשישים.^[2] דפוסים אלה עולים בקנה אחד עם תיאוריות אבולוציוניות של הזדקנות, אשר טוענות כי הברירה נגד תכונות לא תפקודיות יורדת עם הגיל (מכיוון שיש ירידה בסבירות לשרוד בגיל מאוחר יותר).

בניגוד לדפוסים אלו, השכיחות של דיכאון קליני גבוהה בכל קטגוריות הגיל, כולל מתבגרים ומבוגרים צעירים. במחקר אחד על אוכלוסיית ארצות הברית, למשל, השכיחות של דיכאון מג'ורי במהלך 12 חודשים הייתה הגבוהה ביותר בקטגוריית הגיל הצעיר ביותר (בני 15 עד 24).^[3] גם השכיחות הגבוהה של דיכאון חד-קוטבי (בשונה מדיכאון אשר קשור להפרעה דו-קוטבית) היא חריגה בהשוואה לשכיחות של הפרעות נפשיות אחרות כגון: מוגבלות אינטלקטואלית, אוטיזם, סכיזופרניה ואפילו ההפרעה הדו-קוטבית שהוזכרה לעיל, כולן עם שכיחות קטנה פי 10 מזו של דיכאון, או פחות.^[4] נכון ל-2017, ההפרעות הנפשיות היחידות עם שכיחות גבוהה יותר מדיכאון הן הפרעות חרדה.^[5]

קשה להסביר את השכיחות והעקביות של הופעת דיכאון קליני עם השפעות שליליות כאלה בשלב מוקדם בחיים (שיעורי מחלות זיהומיות גבוהים אצל צעירים, אבל דיכאון קליני אינו נחשב כנגרם מזיהום). פסיכולוגיה אבולוציונית ויישומה ברפואה אבולוציונית מרמזים כיצד התנהגות ומצבים נפשיים, כולל מצבים מזיקים לכאורה כמו דיכאון, עשויים היו להיות תוצר של הסתגלות של אבותינו האנושיים ששיפר את הכשירות שלהם ושל צאצאיהם.^[6][7][8][9] נטען, למשל, שהדיכאון לאורך חייו של אברהם לינקולן היה מקור לתובנה וכוח.^[10] חלקם אפילו טוענים ש"לא נועדנו להיות מאושרים כברירת המחדל הטבעית שלנו" ולכן מצב של דיכאון הוא הנורמה האבולוציונית.^[11]

ההשערות הבאות מנסות לתאר את התועלת בדיכאון, אשר גוברת על החסרונות הברורים שלו.

השערות כאלה אינן בהכרח עומדות בקנה אחד זו עם זו ועשויות להסביר היבטים, גורמים ותסמינים שונים של דיכאון.^[12]

השערת הכאב הנפשי

אחת הסיבות לכך שדיכאון נחשב לפתולוגיה היא שהוא גורם לכאב ומצוקה נפשית רבים כל כך. אולם אף על פי שכאב פיזי יכול להיות מעיק ביותר, יש לו תפקיד חשוב: ליידע את האורגניזם שהוא ניזוק, להניע אותו לסגת ממקור הנזק, וללמד אותו להימנע בעתיד מנסיבות שגורמות נזק מסוג זה. גם עצב הוא מעיק, אך לפי האמונה הרווחת הוא תוצאה של הסתגלות. למעשה, אולי ההשקפה האבולוציונית המשפיעה ביותר היא שרוב המקרים של דיכאון הם פשוט מקרים פרטיים חזקים במיוחד של עצב בתגובה למצוקה, למשל: אובדן של אדם אהוב.^[13]

על פי השערת הכאב הנפשי, דיכאון מקביל לכאב פיזי בכך שהוא מודיע לאדם שהנסיבות הנוכחיות, כמו אובדן של חבר, מטילות איום על הכשירות שלו. הדבר מניע אותו להפסיק פעילויות שהובילו למצב המסוכן, אם אפשר, וגורם לו ללמוד להימנע מנסיבות דומות בעתיד. תומכי תפיסה זו נוטים להתמקד במצב רוח ירוד, ולהתייחס לדיכאון קליני כאל מצב קיצוני של מצב רוח ירוד ולא כמערכת ייחודית של מאפיינים השונים מבחינה פיזיולוגית ממצב רוח דיכאוני רגיל.

לצד מחסור בהנאה, שינויים בולטים נוספים כוללים פיגור פסיכומוטורי, שיבושים בדפוסי שינה והאכלה, אובדן החשק המיני ומוטיבציה - כולם מאפיינים גם את תגובת הגוף לכאב פיזי ממשי. אצל אנשים מדוכאים יש פעילות מוגברת באזורים של קליפת המוח המעורבים בתפיסת הכאב, כגון קליפת המוח הקדמית והקליפה הקדמית השמאלית. פעילות זו מאפשרת לקליפת המוח לתרגם מחשבה שלילית מופשטת לגורם לחץ פיזי אמיתי לשאר חלקי המוח.^{[14][15][16][17][18][19][20][21][22][23]}

מודל ההשבתה ההתנהגותית

מודל הכיבוי ההתנהגותי קובע שאם אורגניזם עומד בפני סיכון או הפסד יותר מאשר תגמול מפעילויות, האסטרטגיה האבולוציונית הטובה ביותר עשויה להיות לסגת מהן. מודל זה גורס שכאב רגשי, כמו כאב פיזי, משרת מטרה הסתגלותית שימושית. רגשות שליליים כמו אכזבה, עצב, אבל, פחד, חרדה, כעס ואשמה מתוארים כ"אסטרטגיות מפותחות המאפשרות זיהוי והימנעות מבעיות ספציפיות, במיוחד בתחום החברתי". דיכאון מקושר באופן אופייני לאנהדוניה וחוסר אנרגיה, ואלו שחווים אותו שונאים סיכונים ותופסים תוצאות כשליליות ופסימיות יותר מכיוון שהם מתמקדים במניעת אובדן נוסף. אף על פי שהמודל רואה בדיכאון תגובה הסתגלותית, הוא אינו מצביע על כך שהדיכאון מועיל בסטנדרטים של החברה הנוכחית; אבל הוא בהחלט מצביע על כך שגישות רבות לדיכאון מטפלות בסימפטומים ולא בגורמים, ויש לטפל בבעיות החברתיות שעומדות מאחורי הדיכאון.^[24]

תופעה הקשורה למודל ההשבתה ההתנהגותית היא חוסר אונים נרכש. במחקרים על בעלי חיים, אובדן שליטה או יכולת חיזוי גורמת לנבדק למצב הדומה לדיכאון קליני בבני אדם. כלומר, אם גורמי לחץ בלתי נשלטים ובלתי ניתנים לעצירה יחזרו על עצמם מספיק זמן, חולדה תפתח חוסר אונים נרכש, שיש לו מספר מאפיינים התנהגותיים ופסיכולוגיים אשר קיימים גם בדיכאון אנושי. הנבדק לא ינסה להתמודד עם בעיות, גם כאשר הוא ממוקם בסביבה חדשה נטולת מתחים. אם ניסיונות ההתמודדות הנדירים שלו יתבררו כמוצלחים בסביבה חדשה, חסימה קוגניטיבית מתמשכת מונעת ממנו לתפוס את פעולתם כמועילה ואסטרטגיית ההתמודדות שלו אינה נשמרת לאורך זמן. מנקודת מבט אבולוציונית, חוסר אונים נרכש מאפשר גם שימור אנרגיה לפרק זמן ממושך, במקרה שאנשים ימצאו את עצמם במצוקה שאינה בשליטתם, כגון מחלה או בצורת. עם זאת, עבור בני האדם בימינו, שדיכאון אצלם דומה לחוסר אונים נרכש, תופעה זו מתבטאת בדרך כלל כאובדן מוטיבציה ותפיסה מעוותת של היבט אחד בלתי נשלט בחייו של אדם, הנתפס כאילו הוא מייצג את כל ההיבטים בחייו - מה שמצביע על חוסר התאמה בין הסיבה המהותית והביטוי המודרני שלה.^[25]

השערת ההרהורים האנליטיים

השערה זו מציעה כי דיכאון הוא הסתגלות הגורמת לאדם המושפע לרכז את תשומת הלב שלו ולהתמקד בבעיה מורכבת על מנת לנתח ולפתור אותה.^[26]

אחת הדרכים שבהן דיכאון מגביר את המיקוד של האדם בבעיה היא על ידי גרימת הרהורים. דיכאון מפעיל את קליפת המוח הפרה-מצחית השמאלית, מה שמגביר את בקרת הקשב ושומר על מידע הקשור לבעיה ב"מצב פעיל, נגיש" המכונה " זיכרון עבודה ", או WM. כתוצאה מכך, הוכח שאנשים מדוכאים מהרהרים ומבצעים רפלקציה על הסיבות לבעיותיהם הנוכחיות. רגשות חרטה הקשורים לדיכאון גם גורמות לאנשים לשקף ולנתח אירועי עבר על מנת לקבוע מדוע הם קרו וכיצד ניתן היה למנוע אותם.^[26] השערת ההרהור ספגה ביקורת, משום שהכשירות האבולוציונית מוגברת על ידי הרהור לפני, ולא אחרי תוצאות רעות. מצב שהביא לכך שילד נמצא בסכנה אך יצא ללא פגע אמור להוביל את ההורה להרהר כיצד להימנע מהמצב המסוכן בעתיד. לחכות עד שהילד ימות ורק אז להרהר בכך במצב של דיכאון יהיה מאוחר מדי.^[27]

מספר פסיכולוגים קוגניטיביים טוענים, שעצם הנטייה להרהר מגדילה את הסבירות להופעת דיכאון.^[28]

דרך נוספת שדיכאון מגביר את יכולתו של אדם להתרכז בבעיה היא על ידי הפחתת הסחת הדעת מהבעיה. לדוגמה, אנהדוניה, אשר קשורה לעיתים קרובות לדיכאון, מפחיתה את הרצון של הפרט להשתתף בפעילויות המספקות תגמולים לטווח קצר, ובמקום זאת, מאפשרת לאדם להתרכז ביעדים ארוכי טווח. בנוסף, "שינויים פסיכומוטוריים", כמו בדידות, ירידה בתיאבון ונדודי שינה מפחיתים גם הם הסחות דעת. לדוגמה, נדודי שינה מאפשרים ניתוח מודע של הבעיה על ידי מניעת שינה המשבשת תהליכים אלה. כמו כן, בדידות, חוסר פעילות גופנית וחוסר תיאבון, כולם מבטלים מקורות להסחת דעת, כגון אינטראקציות חברתיות, ניווט בסביבה,^[26] ו"פעילות אוראלית", אשר משבשים עיבוד של גירויים אחרים.^[29]

הדיכאון כהסתגלות לא מווסתת

דיכאון, במיוחד בהקשר המודרני, אינו בהכרח הסתגלות. היכולת לחוש כאב ולחוות דיכאון, הם מנגנוני הגנה אדפטיביים,^[30] אך כאשר הם מופעלים "בקלות מדי, אינטנסיביים מדי או מתמשכים לאורך זמן", הם עלולים להפוך ל"חוסר ויסות".^[30] במקרה כזה, גם מנגנוני הגנה עלולים להפוך למחלות, כמו "כאב כרוני או התייבשות משלשולים". דיכאון, שעשוי להיות סוג דומה של מנגנון הגנה, עשוי להיות בעל וויסות לקוי.^[31]

לפיכך, בניגוד לתיאוריות אבולוציוניות אחרות, תאוריה זו רואה בדיכאון הסתגלות קיצונית של משהו שמועיל בכמויות קטנות יותר. בפרט, תיאוריה אחת מתמקדת בתכונת האישיות נוירוטיות. כמויות נמוכות של נוירוטיות עשויות להגביר את הכשירות של האדם באמצעות תהליכים שונים, אך יותר מדי עשוי להפחית את הכשירות על ידי, למשל, דיכאון חוזר. לפיכך, האבולוציה תבחר במינון האופטימלי ולרוב האנשים תהיה נוירוטיות במינון כזה. עם זאת, שונות גנטית מתרחשת ללא הרף, ולחלק מהאנשים תהיה נוירוטיות גבוהה יותר אשר מגבירה את הסיכון לדיכאון.^[12]

תאוריית המדרג החברתי

תאוריית הדירוג היא ההשערה שאם אדם מעורב במאבק ממושך על דומיננטיות בקבוצה חברתית וברור שהוא מפסיד, אזי הדיכאון גורם לפרט לסגת ולקבל את התפקיד הכנוע. בכך, הפרט מוגן מפני פגיעה מיותרת. בדרך זו, דיכאון עוזר לשמור על היררכיה חברתית. תיאוריה זו היא מקרה מיוחד של תיאוריה כללית יותר הנגזרת מהשערת הכאב הנפשי: שהתגובה הקוגניטיבית שמייצרת דיכאון מודרני התפתחה כמנגנון המאפשר לאנשים להעריך אם הם במרדף אחר מטרה בלתי ניתנת להשגה, ואם כך, לגרום להם להפסיק.^[16][32]

השערת סיכון חברתי

השערה זו דומה לתאוריית מדרג החברתי אך מתמקדת יותר בחשיבות הימנעות מהדרה מקבוצות חברתיות, במקום בתחרויות שליטה ישירות. ההשפעה החיובית של יצירת קשרים שיתופיים עם אחרים על הכשירות ידועה כבר - בתקופת הפלייסטוקן, למשל, קשרים חברתיים היו חיוניים לחיפוש מזון ולמציאת הגנה מפני טורפים.^[12]

לאור זאת, דיכאון נתפס כמייצג תגובה אדפטיבית, מונעת סיכונים, לאיום של הדרה ממערכות יחסים חברתיות שיש לה השפעה קריטית על ההישרדות והצלחת הרבייה של אבותינו. ראיות רבות לגבי המנגנונים והפנומנולוגיה של דיכאון מצביעים על כך שמצבי דיכאון קלים עד בינוניים (או "נורמטיביים") משמרים את הכללתו של הפרט בהקשרים חברתיים מרכזיים באמצעות שלושה מאפיינים מצטלבים: רגישות קוגניטיבית לסיכונים ומצבים חברתיים (למשל, "ריאליזם דיכאוני"); הוא מעכב התנהגויות בטוחות ותחרותיות שעלולות להעמיד את הפרט בסיכון נוסף לקונפליקט או הדרה (כפי שבא לידי ביטוי בסימפטומים כמו הערכה עצמית נמוכה ונסיגה חברתית); וזה מביא לנקיטת התנהגויות המכוונות כלפי אחרים משמעותיים כדי לעורר יותר מהתמיכה שלהם (למשל, מה שנקרא "זעקה לעזרה").^[12][33] לפי תפיסה זו, המקרים החמורים של דיכאון שנתפסו על ידי אבחנות קליניות משקפים את חוסר הוויסות של מנגנון התסגלות זה, אשר עשוי לנבוע בחלקו מחוסר הוודאות והתחרותיות של העולם המודרני והגלובליזציה.

תאוריית איתות כנה

סיבה נוספת שדיכאון נחשב לפתולוגיה היא שתסמיני מפתח, כגון אובדן עניין כמעט בכל הפעילויות, מזיקים מאוד. ביולוגים וכלכלנים הציעו, עם זאת, שאיתות בעל נזק ידוע מראש יכולים לאותת באופן אמין מידע כאשר יש ניגודי אינטרסים.^{[דרוש מקור]} בעקבות אירוע חיים שלילי חמור, כגון אלה שמקושרים לדיכאון (למשל, מוות, גירושין), ייתכן שלא יאמינו לאיתותים "זולים" של צורך לעזרה, כגון בכי, כאשר לשותפים חברתיים יש ניגוד עניינים. הסימפטומים של דיכאון מג'ורי, כגון אובדן עניין כמעט בכל הפעילויות ואובדנות, גובים מחיר יקר מטבעם, אבל, כפי שתאוריית האיתות מרמזת, המחיר שונה עבור אנשים במדינות שונות. עבור אנשים שאינם במצוקה באמת, המחיר של ירידת הכשירות בשל דיכאון מג'ורי הוא גבוה מאוד מכיוון שהוא מאיים על היתרונות שמתקבלים מהכשירות. עם זאת, עבור אנשים במצוקה אמיתית, מחיר אובדן הכשירות בגלל דיכאון מז'ורי נמוך, מכיוון שהם לא מפיקים הרבה מהכשירות שלהם. לפיכך, רק אדם במצוקה אמיתית יכול להרשות לעצמו ללקות בדיכאון מג'ורי. דיכאון מג'ורי משמש אפוא כסימן כנה, או אמין, לצורך אמיתי.

לדוגמה, אנשים הסובלים מאובדן חמור כגון מוות של בן/בת זוג זקוקים לרוב לעזרה וסיוע מאחרים. אנשים כאלה שאין להם קונפליקטים רבים עם השותפים החברתיים שלהם צפויים לחוות אבל - שהוא, בין השאר, דרך לאותת לאחרים על צורך שלהם. אנשים כאלה שיש להם קונפליקטים רבים עם השותפים החברתיים שלהם, לעומת זאת, צפויים לחוות דיכאון - שהוא, בין השאר, דרך לאותת "באופן אמין" על הצורך שלהם, כלפי אנשים אחרים שעשויים להיות סקפטיים שהצורך הוא אמיתי.^[34][35]

תורת המיקוח

דיכאון לא גובה מחיר יקר רק מהאדם הפגוע, הוא גם מטיל עומס משמעותי על המשפחה, החברים והחברה בכללה. זו סיבה נוספת שהוא נחשבת כפתולוגי. עם זאת, אם לאנשים עם דיכאון יש צרכים אמיתיים שאינם מסופקים, ייתכן שהם יצטרכו לספק תמריץ לאחרים לתת מענה לצרכים הללו.^{[דרוש מקור]}

תאוריית המיקוח של דיכאון דומה לתיאוריות האיתות הכנה, ולתאוריות שינוי הנישה והניווט החברתי של דיכאון המתוארות בהמשך. היא מסתמכת על תיאוריות לגבי שביתות עובדים שפותחו על ידי כלכלנים ומוסיפה אלמנט נוסף לתאוריית האיתות הכנה: כשירותם של שותפים חברתיים בדרך כלל מתואמת. כאשר אישה סובלת מדיכאון ומפחיתה את ההשקעה בצאצאים, למשל, גם כשירותו של הבעל נמצאת בסיכון. לפיכך, לא רק שהסימפטומים של דיכאון מג'ורי משמשים כאיתותים יקרים ולכן כנים, הם גם מאלצים שותפים חברתיים סרבנים להגיב לצורך זה כדי למנוע ירידה בכשירותם שלהם.^[21][34][36] ההסבר הזה לדיכאון ניתן לוויכוח: דיכאון מקטין את התוצר המשותף של המשפחה או הקבוצה שכן הבעל או העוזר מפצים רק באופן חלקי על אובדן התפוקה של האדם המדוכא. במקום להיות מדוכא, האדם יכול לשבור את רגלו ולזכות בעזרה מהקבוצה החברתית, אבל זו אסטרטגיה לא מועילה. וחוסר היצר המיני בהחלט לא משפר את היחסים הזוגיים או הכשירות.^[27]

ניווט חברתי או תאוריית שינוי נישה

תאוריית הניווט החברתי או שינוי הנישה^[35][37] טוענת שדיכאון הוא טקטיקה חברתית בלית ברירה שנועדה לעזור לאנשים להתגבר על מגבלות גדולות ומורכבות שקיימות בנישה החברתית שלהם. התיאוריה משלבת את תאוריית ההרהור ותאוריית המיקוח וטוענת שדיכאון, המוגדר מבחינה תפעולית כשילוב של אנהדוניה ממושכת ופיגור פסיכומוטורי או סערת נפש, מספק נקודת מבט מפוכחת ממוקדת על אילוצים חברתיים המונעים את העיסוק בפרויקטים גדולים לשיפור הכשירות. במקביל, סימפטומים המוצגים בפומבי, המפחיתים את יכולתו של הדיכאוני לנהל פעילויות חיים בסיסיות, משמשים אות חברתי לצורך; עלות האיתות עבור הדיכאוני מאשרת את האמינות של האיתות. לבסוף, עבור שותפים חברתיים שלדעתם זה לא משתלם להגיב בצורה חיובית לאות כנה של צורך, לאותם תסמיני דיכאון יש גם פוטנציאל לסחוט ויתורים ופשרות רלוונטיים. כוחו הסחטני של הדיכאון נובע מהעובדה שהוא מאט את מתן השירותים ששותפים כאלה מצפים להם מהדיכאוני תחת הסדרים סוציו-אקונומיים בסטטוס קוו.

לפיכך, דיכאון עשוי להיות הסתגלות חברתית שימושית במיוחד בהנעת מגוון שותפים חברתיים, בבת אחת, לעזור לדיכאוני ליזום שינויים גדולים לשיפור הכשירות בחייו החברתיים-כלכליים. ישנן נסיבות מגוונות שבהן זה עשוי להיות הכרחי בחיים החברתיים האנושיים: החל מאובדן דרג או אובדן בעל ברית חברתי אשר הופכים את הנישה החברתית הנוכחית ללא משתלמת ועד לרעיונות יצירתיים חדשים לגבי איך להתפרנס אשר דורשים נישה חברתית חדשה. השערת הניווט החברתי מדגישה שאדם יכול להיות כבול ברשת של חוזי חליפין חברתיים, ומצב זה מצריך לפעמים מהפך חוזי רדיקלי שהוא מעבר לשיטות המשא ומתן המקובלות. לגבי הטיפול בדיכאון, השערה זו מעמידה בספק הנחות רפואיות לפיהן הגורם הטיפוסי לדיכאון קשור לתהליכי חשיבה מעוותים ולא מסתגלים או למקורות אנדוגניים גרידא. השערת הניווט החברתי קוראת במקום זאת לניתוח הכישרונות והחלומות של הדיכאוני, זיהוי אילוצים חברתיים רלוונטיים (במיוחד אלו עם מקור לא נקודתי מפוזר יחסית ברשת החברתית של הדיכאוני), וטיפול מעשי בפתרון בעיות חברתיות שנועד להחליש את האילציום הללו בצורה מספקת כדי לאפשר לדיכאוני להתקדם בחייו תחת מערכת משופרת של חוזים חברתיים.^[35][37] תיאוריה זו זכתה לביקורת.^[22]

דיכאון כאמצעי תמריץ

גישה זו טוענת כי להיות במצב דיכאון אינו פעולה אדפטיבית, אולם הסכנה של דיכאון לגרום לתוצאות שליליות והסיכוי ליהנות מתוצאות טובות מעודדים התנהגות אדפטיבית מכיוון שהם מניעים את הפרט לביצוע מאמץ שמגביר את הכשירות.^[27] הנאה לבדה אינה נחשבת לתמריץ מספק משום שהאושר גובה מחיר יקר במונחים של כשירות כאשר האדם אינו נוהג בזהירות. קל לראות זאת אצל אדם שהוא מאני ומבצע התנהגות מסוכנת מאוד. הביטוי הפיזיולוגי של התמריצים בולט ביותר כאשר אדם הוא דו קוטבי עם התקפי התרוממות רוח קיצוניים ודיכאון קיצוני, שכן חרדה העוסקת בעתיד (אולי המיידי) נמצאת בקורלציה גבוהה עם היותו דו קוטבי.^[27] כפי שצוין קודם לכן, הפרעה דו קוטבית ודיכאון קליני, בניגוד לדיכאון עקב אירועי חיים, נתפסים כחוסר ויסות בדיוק כפי שלחץ דם גבוה (או נמוך) מתמשך נתפס כחוסר ויסות אף על פי שלעיתים לחץ דם גבוה או נמוך משפר את הכשירות.

מניעת זיהום

עלתה השערה שדיכאון הוא הסתגלות אבולוציונית מכיוון שהוא מסייע במניעת זיהום הן באדם הפגוע והן אצל בני משפחתו.^[38][39]

ראשית, התסמינים הקשורים לדיכאון, כגון חוסר פעילות ותרדמה, מעודדים את הפרט המושפע לנוח. אנרגיה שנשמרת באמצעות שיטות כאלה היא חיונית ביותר, שכן הפעלה חיסונית נגד זיהומים היא יקרה יחסית; חייבת להיות, למשל, עלייה של 10% בפעילות המטבולית אפילו לשינוי של 1°C בטמפרטורת הגוף.^[40] לכן, דיכאון מאפשר לשמר ולהקצות אנרגיה למערכת החיסון בצורה יעילה יותר.

בנוסף, דיכאון מונע זיהום על ידי מניעת אינטראקציות חברתיות ופעילויות שעלולות לגרום לחילופי זיהומים. לדוגמה, אובדן העניין מרתיע אדם מלעסוק בפעילות מינית וזה מונע חילופי מחלות המועברות במגע מיני. באופן דומה, אמהות מדוכאות עשויות ליצור פחות אינטראקציה עם ילדיהן, מה שמפחית את ההסתברות שהאם תדביק את צאצאיה.^[38] לבסוף, חוסר התיאבון הקשור לדיכאון עשוי גם להפחית את החשיפה לטפילים הנישאים במזון.^[38]

עם זאת, גם שמחלה כרונית עצמה עשויה להיות מעורבת בגרימת דיכאון. במודלים של בעלי חיים, תגובת היתר הממושכת של מערכת החיסון בתגובה למחלה כרונית, גורמת לייצור מוגבר של ציטוקינים (קבוצה מגוונת של מווסתים הורמונליים ומולקולות איתות). ציטוקינים מקיימים אינטראקציה עם מערכות נוירוטרנסמיטורים - בעיקר נוראדרנלין, דופמין וסרוטונין, ומעוררים מאפיינים דיכאוניים. תחילתו של דיכאון עשויה לסייע לאדם להתאושש ממחלתו בכך שהיא מאפשרת לו אורח חיים מתון, בטוח ויעיל יותר מבחינה אנרגטית. ייצור יתר של ציטוקינים אלו מעבר לרמות אופטימליות, עקב הדרישות החוזרות ונשנות של התמודדות עם מחלה כרונית, עלול לגרום לדיכאון קליני ולביטויים ההתנהגותיים הנלווים אליו המקדמים שמירת אנרגיה קיצונית.^[41]

השערת החדר השלישי

חדר שלישי

השערת החדר השלישי של דיכאון מציעה כי מקבץ ההתנהגויות הקשורות לדיכאון (יציבה כפופה, הימנעות ממגע עין, הפחתת התיאבון לאוכל ולמין בתוספת נסיגה חברתית והפרעות שינה) משמש להפחתת גירויים מעודדי תוקפנות של הפרט בתוך סביבה חברתית שהיא עוינת באופן כרוני.^[42][43][44] ההשערה טוענת שתגובה זו מתווכת על ידי שחרור חריף של גורם דלקתי לא ידוע (כנראה ציטוקין ) לחלל החדר השלישי. לתמיכה בהצעה זו, מחקרי הדמיה מגלים שהחדר השלישי מוגדל במצבי דיכאון.^[45][46]

קבלה

הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה היו באופן היסטורי מבודדות יחסית מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית.^[47] חלק מהפסיכיאטרים מעלים את החשש שפסיכולוגים אבולוציוניים מבקשים להסביר יתרונות סמויים של הסתגלות מבלי לבצע את הבדיקות האמפיריות הקפדניות הנדרשות כדי לגבות טענות כאלה.^[47][48] בעוד שקיימים מחקרים רבים המצביעים על גורמים גנטיים להפרעה דו קוטבית וסכיזופרניה, קיים ויכוח משמעותי בתוך הפסיכולוגיה הקלינית על ההשפעה והתפקיד המתווך של גורמים תרבותיים או סביבתיים.^[49] לדוגמה, מחקר אפידמיולוגי מצביע על כך שקיימים הבדלים בין קבוצות תרבותיות שונות מבחינת שיעורי אבחון, סימפטומטולוגיה וביטוי של מחלות נפש שונות.^[50] ישנה גם הכרה גוברת בהפרעות הקשורות לתרבות,^[50][51] שניתן לראות בהן ראיה להסתגלות פסיכולוגית סביבתית לעומת גנטית.^[52] אף על פי שלהפרעות נפשיות מסוימות יש מאפיינים פסיכולוגיים שניתן להסבירם כ'הסתגלות' בקנה מידה אבולוציוני, הפרעות אלו גורמות לאנשים למצוקה רגשית ופסיכולוגית משמעותית ומשפיעות לרעה על יציבות היחסים הבין אישיים והתפקוד ההסתגלותי היומיומי.^[53]

ראו גם

• גישות אבולוציוניות לדיכאון לאחר הלידה
• פסיכולוגיה אבולוציונית
• אבולוציה של סכיזופרניה

סרטונים

• הרצאת TED: האם דיכאון יכול להיות טוב עבורך?