שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
דלקת גיד אכילס
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
דלקת גיד אכילס (באנגלית: Achilles tendinitis), הידועה גם בשם גידולי אכילס, היא כאשר גיד אכילס, שנמצא בחלק האחורי של הקרסול, הופך להיות מגורה.[1] התסמינים השכיחים ביותר של הדלקת הם כאב ונפיחוּת סביב אותו הגיד המושפע.[3] הכאב הוא בדרך כלל הגרוע ביותר בתחילת אימון וחלה ירידה בכאב לאחר מכן.[2] נוקשות הקרסול עשויה להיות נוכחת.[1] ההתפתחות היא בדרך כלל הדרגתית.[3]
זה קורה בדרך כלל כתוצאה משימוש יתר של הגיד במהלך אימונים, כגון ריצה.[1][2] גורמי סיכון אחרים כוללים טראומה גופנית, אורח חיים הכולל מספר אימונים מצומצם, הליכה עם נעלי עקב, דלקת מפרקים שיגרונית, ושימוש בתרופות של קינולון או סטרואידים.[3] האבחנה מבוססת בדרך כלל על תסמינים ובדיקות גופניות.[2]
בעוד מתיחה ותרגילים באימונים על מנת לחזק את שריר הסובך, מומלץ לעיתים קרובות כדי לעזור במניעה, ראיות בתמיכת צעדים אלה טוענות שלא כך הדבר.[4][5][6] הטיפול בדרך כלל כולל מנוחה, קרח, שימוש בנוגדי דלקת שאינם סטרואידים ופיזיותרפיה.[3][1] הגבהת העקב או שימוש במדרסים גם כן עשויה להיות יעילה ושימושית בטיפול.[1][2] כאשר הסימפטומים נמשכים יותר משישה חודשים למרות טיפולים אחרים, ניתן לשקול ניתוח.[1] דלקת גיד אכילס היא מצב רפואי שכיח יחסית.[1]
Remove ads
סימנים ותסמינים
הסימפטומים יכולים מגוונים ולהשתנות, מכאב או נפיחות לאזור המקומי של הקרסוליים, או צריבה המקיפה את כל המפרק. במצב זה, הכאב הוא בדרך כלל הגרוע ביותר במהלך ואחרי הפעילות, והגיד והמפרק עלולים להיות נוקשים יותר למחרת, כמו גם נפיחות שיכולה להתפתח ולפגוע בתנועה של הגיד. חולים רבים מדווחים על מצבים מלחיצים בחייהם בקורלציה עם התחלות הכאב העלולות לתרום לתסמינים.
סיבה
סכם
פרספקטיבה
דלקת גיד אכילס היא פגיעה נפוצה, במיוחד בספורט הכרוך בכריעות וקפיצות. זוהי גם תופעת לוואי ידועה של קינולון כמו ציפרופלוקסצין, כמו גם עבור סוגים אחרים של דלקת גידים.[7]
נפיחות באזור שבו נזק זעיר או קרע חלקי ניתן לזהות חזותית או על ידי מגע. תכולת מים מוגברת וקולגן מטריקס לא מאורגן בגידים נגועים עשויים להיות מזוהים על ידי בדיקת אולטרה סאונד רפואית או דימות תהודה מגנטית (MRI).
ניתן לומר כי לדלקת גיד אכילס יש סיבות פיזיולוגיות, מכניות, או חיצוניות (כמו: נעליים או פעילות גופנית). מבחינה פיזיולוגית, גיד אכילס כפוף לאספקת דם ירודה באמצעות נרתיקים סינוביאליים המקיפים אותו. חוסר אספקת דם זו יכולה להוביל הגרעה של סיבי קולגן ודלקת.[8] מתיחות (קשיחות) בשריר הסובך השלש ראשי ("שריר התאומים") ידועה גם כבעלת מעורבות בתהליך התפתחות של דלקת גיד אכילס.[9]
במהלך שלב הדריכה של כף הרגל על הרצפה במחזור הריצה וההליכה, הקרסול והרגליים מבצעות סיבוב טבעי כלפי פנים וחוץ בקירוב ב-5 מעלות.[10] הטיה מופרזת של הרגל (מעל 5 מעלות) הוא סוג של מנגנון מכני שיכול להוביל לדלקת.[9][10]
פציעה משימוש יתר מתייחסת ללחץ חוזר ומתח, אשר סביר להניח שכיח במקרה של אצני סיבולת.[11][12] שימוש יתר הכוונה להגברה של ריצה, קפיצות או התעמלות פליאומטרית (תרגילי התעמלות הכוללים מתיחות וכיווצים מהירים וחוזרים של השרירים לשם חיזוקם) ובכך נוצר מצב של אינטנסיביות בשלב מוקדם מידי. שיקול נוסף יהיה השימוש בנעליים לא הולמות או שחוקות יתר על המידה, אשר חסר בהן התמיכה הנדרשת כדי לשמור על כף הרגל בפרונציה (הטיה) הטבעית/הנורמלית.[12]
Remove ads
פתופיזיולוגיה
גיד אכילס הוא שלוחה של שריר הסובך השלש ראשי(״שריר התאומים״) ומתחבר לעצם העקב. הגיד מאפשר לכף הרגל להתארך (כיפוף) כשהשריר מתכווץ. לגיד אכילס אין אספקת דם טובה או פעילות תאית ולכן ההחלמה עלולה להיות איטית. הגיד מקבל חומרי יסוד ממעטה הגיד או מהרקמה העוטפת אותו. כשהגיד נפגע, תאים ממבנים סמוכים עוברים לגיד על מנת לסייע בריפויו. חלק מהתאים האלו מגיעים מכלי דם הנכנסים לגיד על מנת לספק זרם דם ישיר להגברת ההחלמה. עם כלי הדם מגיעים סיבי עצב. חוקרים שעימם נמנה אלפרדסון וצוותו בשוודיה,[13] מאמינים כי הכאב נובע מסיבי העצב הללו-הם הזריקו אלחוש מקומי מסביב לכלי הדם, וכתוצאה מכך ישנה ירידה משמעותית בכאב הנובע מגיד אכילס.
אבחון
דלקת בגיד אכילס בדרך כלל מאובחנת מהיסטוריה רפואית או בחינה פיזית של הגיד. דימות רפואי (כדוגמת צילום רנטגן) מראה משקעי הסתיידות בגיד באחז לעצם העקב, בשיעור של 60 אחוזים מהמקרים לערך.[14] דימות תהודה מגנטית יכול לאבחן את מידת הניוון בגיד ועשויים להראות אבחונים שונים כגון ברוסיטיס.[14]
.jpg)
Remove ads
מניעה
ביצוע פעילות גופנית עקבית ישפר את הגמישות והחוזק של הגיד, שיסייעו בהתנגדות לכוחות המוחלים עליו.[16] בעוד שמתיחות שרירים לפני תחילת האימון לעיתים קרובות מומלצות, ישנן מעט ראיות התומכות בכך בפועל.[4][5]מניעת הישנות כוללת הרגלי התעמלות מתאימים ונעילת נעליים בעלות עקב נמוך. במקרה של יישור רגל שגוי, ניתן להשתמש במדרסים על מנת למקם את כפות הרגליים כראוי.[16] ניתן להשתמש בהנעלה ייחודית הסופגת זעזועים על מנת להגן על אריכות ימי הגיד.[17] פציעות גיד אכילס יכולות להיות תוצאה של חריגה מיכולת הנשיאה של הגיד, ולכן חשוב להסתגל בהדרגה לאימון, כדוגמת, אדם שבדרך כלל יושב ואינו בכושר או ספורטאי שאינו מתקדם בקצב קבוע.[17] ביצוע תרגילי חיזוק אקסצנטריים של שריר הסובך ושריר הסוליה משפרים את מאמץ המתיחה של הגיד ומאריך את צומת הגיד-שריר, ובכך מופחת כמות המתח שחווה הגיד בזמן תנועות מפרקי הקרסול.[18] שיטת אימון אקסצנטרי זו חשובה במיוחד עבור אנשים עם דלקת גיד אכילס כרונית אשר מסווגת כניוון של סיבי קולגן.[17]
Remove ads
טיפול
הטיפול בדרך כלל כולל מנוחה, קרח, שימוש בנוגדי דלקת שאינם סטרואידים ופיזיותרפיה.[1][3] הגבהת העקב או שימוש במדרסים גם כן עשויה להיות יעילה ושימושית בטיפול.[3][2]
- שגרת אימונים אקסצנטריים תגרום לחיזוק הגיד.
הזרקות
ישנן מעט סימוכין התומכים בהזרקות כטיפול.
פרוצדורות
עדויות מהוססות תומכות בשימוש בטיפול בגלי הלם חוץ גופי.[22]
Remove ads
אפידמיולוגיה
השכיחות של דלקת גיד אכילס משתנה בין גילאים וקבוצות שונים של אנשים. דלקת גיד אכילס נפוצה ביותר בקרב אנשים בגילאי 30-40.[23] רצים בעלי רגישות נוספת,[23] כמו גם משתתפים בספורט וגברים בגילאי 30-39.[24]
גורמי הסיכון כוללים השתתפות בספורט או בפעילות הכוללת ריצה, קפיצה ושינוי מהירות. אף על פי שדלקת גיד אכילס מתבטאת בעיקר אצל רצים, היא יכולה להתבטא גם כן אצל משתתפים בענפי ספורט כדוגמת כדורעף, ריקודים, התעמלות ופעילויות אתלטיות אחרות.[23] גורמי סיכון אחרים כוללים מין, גיל, מתיחות לא תקינות ושימוש יתר.[25] גורם סיכון נוסף הוא כל מצב מולד שבו רגליו של אדם מסתובבות בצורה לא נורמלית, אשר בסיבוב גורם לגפיים התחתונות למתיחת יתר. מצב זה מטיל את הלחץ על גיד אכילס ובסופו של דבר גורם לדלקת בגיד אכילס.[25]
Remove ads
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads