טרייסי צ'פמן

טרייסי צ'פמן (באנגלית: Tracy Chapman, נולדה ב-30 במרץ 1964) היא זמרת-יוצרת אמריקנית, הידועה בייחוד בשל השירים: "Fast Car", "Talkin' 'bout a Revolution", "Baby Can I Hold You" ו-"Give Me One Reason", זוכת פרסי גראמי.

טרייסי צ'פמן
Tracy Chapman

טרייסי צ'פמן בהופעה חיה, 2009
לידה	30 במרץ 1964 (בת 61) קליבלנד, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מוקד פעילות	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת טאפטס
תקופת פעילות	מ-1988
סוגה	רוק אלטרנטיבי, מוזיקת נשמה, מוזיקת פופ, בלוז, מוזיקת פולק אמריקאית, פולק רוק
סוג קול	קונטרה אלט
שפה מועדפת	אנגלית אמריקאית
כלי נגינה	גיטרה
חברת תקליטים	אלקטרה רקורדס, אטלנטיק רקורדס, פסט פולק
פרסים והוקרה	פרס גראמי לתגלית השנה (1989) היכל התהילה של נשות אוהיו (1989) פרס המוזיקה הבריטית לאמנית סולו בין-לאומית (1989) מסדר ידידי אוליבר טמבו (2023)
פרופיל ב-IMDb
www.tracychapman.com

ביוגרפיה

טרייסי צ'פמן נולדה בקליבלנד שבאוהיו. ילדותה של צ'פמן עברה עליה במצוקה, אמה גידלה אותה ואת אחותה לבדה מכספי קצבת סעד. היא החלה לנגן בגיטרה ולכתוב שירים כשהייתה ילדה^[1]. היא זכתה במלגה לפנימייה פרטית בקונטיקט. זו, לדבריה, הייתה נקודת המפנה בחייה, וזו אחת הסיבות לכך שהמודעות הפוליטית שלה גבוהה כל כך. אחר כך קיבלה מלגה לאוניברסיטת טאפטס, שם למדה אנתרופולוגיה^[1].

במאי 2004 הוענק לצ'פמן תואר כבוד על פעילותה האומנותית והיצירתית, נוסף על תרומתה החברתית כאמנית. לעיתים הופיעה בקמפיינים נגד מחלת האיידס בניסיון לקידום תרומות, העלאת הנושא בקרב הציבור ולמציאת תרופות מונעות למחלה. בנוסף תמכה במשך השנים בהתנועה האנטי-מלחמתית, בארגון לשחרור טיבט וארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל^[1].

צ'פמן נמנעת מלדבר על חייה הפרטיים. בראיון שנערך בשנת 2006 דיברה חברתה לחיים, אליס ווקר, ופירטה אודות החברות בין השתיים משנות ה-90 של המאה ה-20 ועד היום.

באפריל 2025 צ'פמן שיתפה בריאיון עם הניו יורק טיימס שהיא לא משתמשת בשירותי סטרימינג וכי היא מאזינה למוזיקה רק בפורמט פיזי, כמו דיסקים ותקליטים^[2].

קריירה

בתקופת לימודיה באוניברסיטה ביצעה צ'פמן הופעות רחוב ונגינה בגיטרה בבתי קפה בקיימברידג', מסצ'וסטס. לאחר שסיימה את לימודיה, חתמה צ'פמן על חוזה הקלטות עם חברת Elektra Records והוציאה דרכה את אלבומה הראשון "Tracy Chapman" ב-1988^[3]. הביקורות שיבחו את צ'פמן והיא החלה בסיבובי הופעות ובבנייה של קהל מעריצים. זמן קצר לאחר ההצלחה הגדולה של אלבומה הראשון, הופיעה במופע הצדעה לכבוד יום הולדתו ה-70 של נלסון מנדלה שנערך ביולי, 1988. השיר "Fast Car" הגיע במהרה לדירוגים גבוהים ושהה זמן רב מאוד במצעדי השירים בארצות הברית, ולבסוף הגיע לפסגת עשרת שירי הפופ במצעדי "Billboard Hot 100" הנחשבים.

"Talkin' 'Bout A Revolution", הסינגל שיצא לאחר מכן, הגיע למקום 75, ולאחר מכן הסינגל השלישי "Baby Can I Hold You" הגיע למקום ה-48. האלבום היה להצלחה מסחרית הפך למולטי-פלטינום וזכה בארבעה פרסי גראמי, נוסף על זכייתה של צ'פמן לאמנית המתחילה הטובה ביותר. מאוחר יותר בשנת 1988 הציגה צ'פמן הופעות כלל עולמיות בהופעות הומניטריות, ה"!Human- Rights Now".

ב-1989 יצא לאור אלבומה השני "Crossroads"^[4], וזכה לפחות הצלחה מקודמו. צ'פמן המשיכה לשיר בהופעות וקונצרטים של קהל מסור ואוהד. למרות זאת, הפתעה הייתה כאשר יצא אלבומה הרביעי ("New Beginning") בשנת 1995 שנמכר ביותר משלושה מיליון עותקים רק בארצות הברית. האלבום כלל את הסינגל "Give Me One Reason", שזכה בגראמי בשנת 1997 בקטגוריית שיר הרוק הטוב ביותר, והפך ללהיט של צ'פמן עד היום. האלבום שהגיע לאחר מכן ויצא בשנת 2000 ושמו "Telling Stories", אשר היה יותר בסגנון רוק מאשר פולק. שנה אחר כך הוציאה לאור אלבום אוסף - "Collection"^[5].

בשנת 2002 יצא לאור אלבומה "Let it Rain", בהפקה מוזיקלית של ג'ון פאריש שעבד גם עם הזמרת פי ג'יי הארווי^[6]. בשנת 2005 יצא לאור אלבומה " Where You Live"^[7][8]. לאחר מכן נסעה צ'פמן לסיבוב הופעות עולמי שהתמקד באירופה ובמזרח ארצות הברית.

האלבום האחרון שהוציאה טרייסי צ'פמן נקרא " Our Bright Future" ויצא לאור בנובמבר 2008.

באוקטובר 2018 תבעה צ'פמן את הזמרת ניקי מינאז' על שסימפלה שיר שלה ללא אישור^[9]. בתום שנתיים של דיונים הסכימה צ'פמן לבטל את התביעה תמורת פיצוי של 450 אלף דולר^[10].

בנובמבר 2020 הופיעה לראשונה לאחר שנים רבות, בתוכנית הלייט-נייט של סת' מאיירס, כדי לעודד הצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020^[11].

בשנת 2023 הקליט לוק קומבס גרסת כיסוי בסגנון קאנטרי לשירה "Fast Car" שהפכה ללהיט, והגיעה למקום השני במצעד הבילבורד הוט 100.^[2] ביוני 2023 דווח כי השיר הניב חצי מיליון דולר מתמלוגים גלובליים בשלושה חודשים.^[2] ביולי 2023 הגיע השיר בביצועו למקום הראשון במצעד הקאנטרי איירפליי, ובכך הפכה צ'פמן לאשה השחורה הראשונה שחיברה לבדה שיר במקום ראשון במצעד קאנטרי. בעקבות זאת ביצעו צ'פמן וקומבס את השיר יחד בטקס פרסי גראמי ה-66. השיר גם זכה בתארים "שיר השנה" ו"סינגל השנה" בטקס פרסי איגוד מוזיקת הקאנטרי, מה שהפך את צ'פמן לאישה האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס זה.^[2]

דיסקוגרפיה

• Tracy Chapman‏ (1988)
• Crossroads‏ (1989)
• Matters of the Heart‏ (1992)
• New Beginning‏ (1995)
• Telling Stories‏ (2000)
• Collection‏ (2001)
• Let It Rain‏ (2002)
• Where You Live‏ (2005)
• Our Bright Future ‏ (2008)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טרייסי צ'פמן

• אתר האינטרנט הרשמי של טרייסי צ'פמן

• טרייסי צ'פמן, ברשת החברתית פייסבוק
• טרייסי צ'פמן, ברשת החברתית אינסטגרם
• טרייסי צ'פמן, סרטונים בערוץ היוטיוב
• טרייסי צ'פמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר אפל מיוזיק (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר ספוטיפיי
• טרייסי צ'פמן, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר Last.fm (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר AllMusic (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר דיזר
• טרייסי צ'פמן, באתר Yandex.Music (ברוסית)
• טרייסי צ'פמן, באתר Discogs (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר Songkick (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר Genius
• טרייסי צ'פמן, באתר SecondHandSongs
• טרייסי צ'פמן, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
• טרייסי צ'פמן, באתר בילבורד (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר טיידל (באנגלית)
• טרייסי צ'פמן, באתר אמזון מיוזיק
• מני אבירם‏, ילדת המהפכה: 30 שנה לאלבום הבכורה פורץ הדרך של טרייסי צ'פמן, באתר וואלה, 4 באפריל 2018
• לינדזי סולאדס, ניו יורק טיימס, טרייסי צ'פמן: "מתייגים אותי כזמרת מחאה. אני לא", באתר הארץ, 27 באפריל 2025