מאסרו של ישו

מאסרו של ישו הוא אירוע מכריע בחיי ישו, המתואר בכתבי הבשורות. האירוע מוביל לצליבת ישו ולכן הוא נחשב לתחילת הפסיון של ישו. על פי המתואר בברית החדשה, לאחר הסעודה האחרונה יצא ישו להתפלל בגן המכונה "גת שמנים", ושם הסגיר אותו יהודה איש קריות לידי שליחי הכהנים והחיילים הרומאים. על פי אות מוסכם מראש, נישק אותו יהודה איש קריות וכך ידעו החיילים את מי לאסור. המאסר הוא אחד מחמשת האירועים המפורטים ביותר בכתבי הבשורות, יחד עם משפטו של ישו, הצליבה, הקבורה, והתחייה.

המאסר במאסטה מהמאה ה-14

המאסר בציורו של ג'וטו די בונדונה

מאסרו של ישו (קאראווג'ו)

על פי המסורת הנוצרית, המאסר התרחש במערת הבגידה.

המאסר בבשורות

על פי ארבע הבשורות, לאחר הסעודה האחרונה פנה ישו להתפלל בגת שמנים עם שלושה מתלמידיו. לאחר הייסורים בגן, אמר ישו לתלמידיו שהנה עומדים למסור אותו בידי החוטאים^[1]. מיד התקיימו דבריו ויהודה איש קריות הגיע בראש המון רב לתפוס אותו. על פי מתי^[2] ומרקוס^[3] ניגש אליו יהודה ובאמרו "רבי רבי" נשק לו על מנת לסמן שהוא ישו. על פי מתי, ישו גם ענה לו "רעי, על מה באת?" ואז אחז בו ההמון. על פי לוקאס הוא קרב אליו לנשקו, אולם ישו עצר אותו ואמר לו "הֲבִנְשִׁיקָה אַתָּה מוֹסֵר אֶת־בֶּן־הָאָדָם?"^[4]. בבשורה על-פי יוחנן לא מוזכר עניין הנשיקה, אולם מתואר דו-שיח קצר בין ישו לבין ההמון, שבו הוא שואל אותם שוב ושוב את מי הם מחפשים, והם נרתעים ממנו. כמו כן, יוחנן הוא היחיד המזכיר במפורש שבראש האוסרים עמדו חיילים רומאים: "אָז תָּפְשׂוֹּ הַגְּדוּד וְשַׂר הָאֶלֶף וּמְשָׁרֲתֵי הַיְּהוּדִים אֶת־יֵשׁוּעַ וַיַּאַסְרֻהוּ"^[5]. בבשורות האחרות מוזכרים רק יהודים: ראשי הכהנים, שרי המקדש, הזקנים ופרושים.

לאחר מכן פנה ישו אל העם ושאלם מדוע באו אליו במקלות ובחרבות משל היה שודד, הלוא הוא ישב במקדש מדי יום והם יכלו לתפסו שם. אז לקחו אותו משם אל המשפט בבית קיפא הכהן הגדול, או, על פי יוחנן, לבית חותנו חנן ומשם לבית קיפא. שם נחקר בפני ראשי הכהנים, הזקנים והסופרים, ומשם נשלח למשפט בפני פונטיוס פילאטוס.

קיצוץ אוזנו של עבד הכהן הגדול

בארבע הבשורות מסופר שאחד מתלמידיו (על פי יוחנן זהו פטרוס) שלף את חרבו וקיצץ את אוזנו של עבד הכהן הגדול, ושמו מלכוס (מלכות', Malchus) (על פי דברי יוחנן). ישו גער בו, וציווה עליו להניח את חרבו ולאפשר לו להיאסר בתואנה כי "כל אוחזי חרב, בחרב יאבדו"^[6] (אולי על בסיס הברכה לעשו–”על חרבך תחיה” (בראשית, כ"ז, מ')) וכי עליו לסבול את מלוא ייסוריו^[7]. על פי לוקס, הוא ריפא את אוזנו של העבד^[8], וזה היה הנס האחרון שביצע ישו בחייו הארציים.

הנמלט העירום

בבשורה על פי מרקוס מופיעים הפסוקים^[9]:

51 וְנַעַר אֶחָד הָלַךְ אַחֲרָיו מְעֻטָּף בְּסָדִין לְכַסּוֹת אֶת־עֶרְוָתוֹ וַיֹּאחֲזֻהוּ הַנְּעָרִים׃ 52 וַיַּעֲזֹב אֶת־הַסָּדִין בְּיָדָם וַיָּנָס מִפְּנֵיהֶם עָרֹם׃

חוקרים רבים נחלקו בשאלה מי הוא אותו הנער ומדוע מופיע הקטע בבשורה כלל^[10]. כמה הצעות שונות הועלו בדבר זהות הנער הבורח, ביניהן: מרקוס עצמו (שסיפר על החוויה האישית שעבר), ישו, יוחנן בן זבדי, יעקב אחי ישו, לזרוס ודמויות נוספות^[10].

אמנות

ככל האירועים הבולטים בחיי ישו, המאסר תואר בצורה נרחבת בציורים, בפסלים ובויטראז'ים. בין האמנים הבולטים שעסקו בנושא ניתן למנות את דירק בוטס, פרה אנג'ליקו, אלברכט אלטדורפר, הירונימוס בוש וקאראווג'ו. בכנסיית כל העמים שבגת שמנים, המקום שבו לפי המסורת אירע האירוע, קבועים שני פסיפסים המתארים את נשיקת יהודה איש קריות משמאל למזבח, ואת מעמד המאסר מימין לו.

לקריאה נוספת

• אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 164 - 168, מסת"ב 978-965-566-137-8

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מאסרו של ישו בוויקישיתוף