שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
חוף כיאט
חוף בדרום מערב חיפה, בו נבנו מגדלי חוף הכרמל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
חוף כיאט (נכתב גם כ-"ח'יאט" והיה ידועה גם בשם "אל עזיזיה") היא רצועת חוף באורך של כ-2 קילומטרים מבין רצועת החוף של חיפה המשתרעת בין תל שקמונה בצפון ועד לחוף דדו בדרום. החוף קרוי של שם משפחת כיאט שהייתה בעלת רצועת הקרקע לאורך החוף והקימה בו חוף מוסדר, בו חדרי הלבשה, מסעדה ומתקנים שונים בתקופת המנדט הבריטי. לאחר גלגולים רבים עבר החוף לבעלות איש העסקים יצחק תשובה, שהקים בו את פרויקט "פרויקט מגדלי חוף הכרמל". בדצמבר 2022, מכר תשובה את המתחם לאיש העסקים עדי צים[1].
Khayat beach (Al Aziziya )
Remove ads
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
בתקופת המנדט
ב-1931 יזם עזיז כיאט את הקמתו של חוף רחצה מוסדר על קרקע שבבעלותו סמוך לכפר סמיר[2]. התשתית שנבנתה על ידו כללה מבני רחצה מסודרים ומסעדה, הסופר עבד א-לטיף כנאפני הגדיר אותה בזיכרונותיו כמסעדה איכותית ומהודרת במיוחד שהיו מגיעים אליה מכל הארץ ותזמורת ג'אז ניגנה בה בקביעות מוזיקה לריקודים[3].
החוף החדש התקבל בהתלהבות על ידי הציבור היהודי והערבי ומשך אליו אלפי מתרחצים מחיפה ומסביבתה, בעיקר בשבתות ובימי ראשון. ההצלחה הגדולה של החוף החדש יצרה עומסי תחבורה קשים בנסיעה חזרה לעיר בסוף ימי הרחצה, וכדי להתמודד אתם הוסדרו קווי נסיעה מיוחדים של הרכבת[4]. עונת הרחצה השנייה של החוף נפתחה באירוע חגיגי. בסיקור האירוע תואר הקהל העצום שהגיע ונהנה מנגינת תזמורת הצבא הבריטי, והוזכרה גם התוכנית לערוך בחוף מסיבת ריקודים בכל שבת בערב וקונצרט של התזמורת הבריטית בכל יום ראשון אחר הצהריים. כיאט המשיך בעבודות הפיתוח של החוף, ונוספו לו תאורת חשמל מלאה לשעות הערב ודרך שנסללה לאורכו כדי למנוע אבק[5]. עזיז כיאט גם החל להפעיל קווי אוטובוסים שהסיעו את המתרחצים מהעיר אל החוף ובחזרה, והם המשיכו לפעול בשנות השלושים והארבעים[6]. הקווים הפסיקו לפעול במלחמת העצמאות ובשנת 1960 המשפחה העבירה את הזיכיון לידי אגד, תמורת פיצוי, לאחר מאבק ממושך להכרה בזיכיון שניתן להם בתקופת המנדט[7][8].
בשנת 1934 הופקע ממשפחת כיאט שטח רחב היקף סמוך לחוף, על ידי ממשלת המנדט, לטובת הקמת מתחם בתי הקברות של חיפה. משפחת כיאט תכננה לבנות במקום מתחם תיירות ונופש שישתרע מנחל שיח, שם הקימו את בוסתן כיאט, ועד חוף כיאט. השטח היה בזמנו "מחוץ לעיר" ונועד להחליף את בתי הקברות הישנים שגם הם נבנו מחוץ לעיר בזמנם אך בינתיים בנייני העיר סבבו אותם. המדובר בבתי הקברות של העדות יוונית-אורתודוקסית והיוונית-קתולית המצויים בין רחוב יפו לבין דרך העצמאות, בית הקברות היהודי בדרך יפו ובית הקברות הצבאי הבריטי השוכן לידו[9].
ב-7 בנובמבר 1939, נתפסו כ-300 מעפילים שירדו לחוף בסירות[10][11].
בזמן מלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים סמוך לחוף בית קברות צבאי ומחנה שימש את חיל החימוש המלכותי (אנ')(The Royal Army Ordnance Corps), שקיבל את השם Khayat Beach R.A.O.C. לקראת סיום המנדט הבריטי, במרץ 1948 הוצע המחנה והציוד בו למכירה[12].
ב-9 באוקטובר 1943 נפטר עזיז כיאט והחוף עבר לבעלות ילדיו[13]. באוקטובר 1944 הכריזו בני משפחת כיאט על תוכנית פיתוח הכוללת הקמת חנויות, אמפיתיאטרון ובית קולנוע בחוף[14].
לאחר הקמת מדינת ישראל
במהלך מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, נבזזו ונהרסו המתקנים בחוף, אולם האירועים והמסעדה. בני המשפחה ניסו לשקם את החוף, אך בשנת 1949 הציעו בנותיו של עזיז כיאט את חלקם בקרקעות לאורך החוף למכירה[15]. בפברואר 1950 נמכרו 38 דונם לקבוצת משקיעים יהודים שהקימו חברה בשם "חברת חוף הכרמל בע"מ" במטרה להקים בחוף, קזינו בית מלון, טיילת ופארק שעשועים[16][17]. "חברת חוף הכרמל" החלה לתפעל את החוף, הקימה בו חדרי הלבשה, וסיפקה שירותי הצלה[18][19]. החברה גבתה דמי כניסה לחוף, דבר שעורר מחלוקת, אך ראש העירייה אבא חושי תמך בגבייה כדי שתכסה את עלות התחזוקה, הניקיון ושירותי ההצלה[20]. טקס הפתיחה הרשמי של החוף המחודש נערך ב-16 ביוני 1951[21].
בשנת 1966, הקימה חברת חוף הכרמל גדר מסביב לחוף וחסמה את המעבר לאורך הטיילת ולחופים הסמוכים, כך שהפך למתחם סגור מכל צדדיו[22]. בקיץ 1979 נפתח בהמשך לחוף מדרום "חוף דדו", חוף עירוני שהוקם במימון עיריית חיפה[23][24].
פרויקט מגדלי חוף הכרמל
כבר בשנת 1944 יזמה עיריית חיפה תוכנית לפיתוח חוף הים בין שכונת בת גלים ועד חוף כיאט, שכללה פיתוח האזור כמתחם תיירות, ייבוש שטח בים, הקמת טיילת, מרכז כנסים ותערוכות, קזינו, מסעדות ומתקני נופש[25]. ב-1961 אף הוכרז על תחילת עבודות הייבוש באזור בת גלים[26] אך בפועל לא נעשה דבר וגם "חברת חוף הכרמל" לא הקימה את המלון והקזינו שתכננה.
בשנת 1976, החלה עיריית חיפה במשא ומתן עם משקיעים מארצות הברית על הקמת פרויקט של 7 בתי מלון ובתי דירות בחוף כיאט, על שטח הקרקע שבבעלות "חברת חוף הכרמל"[27]. ביוני 1976 אישר משרד התיירות את הקמתו של המלון הראשון[28]. בשנת 1977, פרץ סכסוך בין בעלי המניות ב"חברת חוף הכרמל", בעלי מניות המיעוט, שהחזיקו ב-27% מהמניות, התנגדו להשקעת העתק הדרושה להקמת הפרויקט, שהוערכה בכחצי מיליארד ל"י. באותה עת החזיקה החברה ב-75 דונם והתוכנית כללה ייבוש של 25 דונם נוספים בים. בשלב הראשון תוכנן לקום מלון בעלות של 40 מיליון דולר, מתוכם 10 מיליון שיתקבלו כמענק ממשלתי. בנוסף היה על החברה להוציא כ־10 מיליון ל"י באופן מידי על עבודות התכנון. לאחר פנייה לבית המשפט, בית המשפט המחוזי בחיפה הוציא צו מניעה, האוסר על כל בעלי העניין בפרויקט לערוך הסכמים כלשהם ללא הסכמת בעלי מניות המיעוט[29].
ב-8 באוקטובר 1978 פורסמה למתן תוקף תוכנית בנין עיר - תוכנית מתאר מקומית חפ 864/א' "תוכנית פיתוח חוף הכרמל, חיפה", שטח התוכנית היה כ-110 דונם. מטרת התוכנית, "הקמת 5 מלונות דירות ובית מלון באזור מלונאות, משולבים בטיילת ובענפי רחצה לרבות מכלול השירותים הכרוכים בכך כגון: מסעדות, בתי- קפה, אולמות אירועים, מגרשי ספורט, בריכות שחיה, מבנים מסחריים ועוד. שימושים המותרים באתרי מלונאות - בית מלון, מלונות דירות, בריכות שחיה, חנויות, מסעדות ובתי-קפה, בארים, אולמות אירועים, מועדון בריאות, משרדים אדמיניסטרטיביים למלון". התוכנית הוכנה על ידי האדריכלים מאיר בוכמן וספי גולדנברג[30].
בנובמבר 1980, הוכרז על תחילת העבודות להקמת מלון בו 426 חדרים ובית דירות בעלות של 40 מיליון דולר. את בית המלון הייתה אמורה לנהל רשת המלונות "הייאט" והוא היה אמור לפעול בשם "הייאט חוף הכרמל"[31]. כל המתקנים שהיו על החוף נהרסו כחלק מהכשרת השטח לבניית המלון. אך היזמים לא הצליחו לגייס את הכספים הדרושים והפרויקט הופסק. בקיץ 1981 נפתח החוף מחדש בניהול העירייה וללא תשלום[32]. בשנת 1986, עקב חוב של 3 מיליון דולר ביקשו מספר בנקים למנות כונס נכסים לחברה[33].
בשנת 1988 נמכרו נכסי חברת חוף הכרמל לאנשי העסקים, אורי פינקלשטיין ומשה בן-נר, שהקימו חברה חדשה בשם "חוף הכרמל 88 בע"מ" וחברת בת בשם "חוף הכרמל נופש ותיירות (89) בע"מ". בשנת 1993, מכרו 65% מהפרויקט, תמורת 35 מיליון שקל, לחברת הבנייה "י. מושקוביץ לבנין" (שהייתה חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסת תל אביב), לחברת "תשלו"ז נכסים" (שרכשה 33% מהפרויקט) חברה בבעלות חברת "תשלו"ז השקעות" שבשליטת איש העסקים יצחק תשובה ולעו"ד יוסי שגב יחד עם אשתו מאירה שרכשו כ-7%[34]. ב-2001 מכרה חברת מושקוביץ את חלקה בפרויקט לאיש העסקים אסף ברזני[35]. היזמים החדשים פעלו להגדלת היקף התוכנית, שטח הקרקע הכולל של הפרויקט גדל לכ-360 דונם. וכלל שטחים נוספים שלא היו בבעלות חברת חוף הכרמל המקורית, אלא התקבלו בחכירה ממינהל מקרקעי ישראל. בנוסף אושר ייבוש שטח ים לעומק של 40–60 מטר מהחוף ולאורך של 550 מטר[36].
הקמת הפרויקט החלה לבסוף בשנת 1993, בתכננו של האדריכל רם כרמי. כרמי תכנן מקבץ של שישה מגדלים, בהם 1,200 דירות נופש ו-800 חדרי מלון, כמו גם מרכז כנסים וחנויות כולם על קו החוף.
בשנת 1995 תושב חיפה פעיל איכות הסביבה בעמותת אדם טבע ודין, עורך דין אלי בן ארי, ראה את הבנייה המאסיבית בחוף ובדק את תוכניות הבנייה. בן ארי מצא סתירות עצומות בין מה שמצא בתוכניות הבניינים ובין היתרי הבנייה של העירייה. המבנה הראשון שאושר היה אמור להיות בן 9 קומות, וברוחב 56 מטרים. במקום זה, היזמים בנו בניין של 18 קומות, שכיסה 134 מטרים מחזית החוף. באמצעות עמותת אדם טבע ודין, נעשתה פנייה לבית המשפט להפסיק את הבנייה בטענה שאם הבנייה תימשך, תוקם למעשה חומה של מגדלים רבי קומות שתחסום את החוף והנוף אליו[37].
עמותת אדם טבע ודין הגישה בשנת 1996 עתירה כנגד תוכנית הפרויקט. בזמן הגשתה היה בניין "אלמוג" בשלבי הבניה האחרונים ובנין "פנינה" היה בשלב היסודות. העתירה התייחסה ל-3 נושאים מרכזיים: א. צורת הבניה של הבניינים עצמם ובמיוחד גודלם הפיזי. ב. בניה בקרבה לחוף בניגוד לתוכנית המתאר תמ"א 13. ג. השימוש בבניינים - שאמור להיות רק לצורכי תיירות ונופש ולא מגורים לאנשים פרטים[38]. בית המשפט המחוזי בחיפה הוציא צו מניעה זמני להפסקת העבודות וקבע שהחוזים למכירת הדירות בפרויקט כ"דירות מגורים" ולא כ"דירות נופש" לא היו חוקיים[39][40], אך דחה את הבקשה להרוס את הבניין שכבר נבנה[41]. בעקבות העתירה עיצוב בנין "פנינה" שונה כך שיהיה גובה וצר יותר ולא יחסום את הנוף. הבניין הושלם בשנת 2001 ונפתח בשם "מלון מרידיאן" בניהול חברת מלונות פתאל (אחר כך שונה שמו ל"לאונרדו פלאזה חיפה")[42]. יסודותיו של המגדל השלישי הונחו, אך הבנייה שלו נעצרה ומאז מתנהל מאבק ברשות יצחק תשובה וחברת דלק נדל"ן שבבעלותו, במטרה להשלים את הפרויקט, לבנות את 4 המגדלים שהקמתם אושרה בתוכנית המקורית ולהגדיל את שטח הים שייבוש במקום[43].
בשנת 2008, ניזום מהלך של ניוד זכויות הבנייה בין השטח שמיועד לפרויקט לבין המחנה הצבאי הסמוך (מרכז שיקום ואחזקה - מש"א רכב 7200) העתיד להתפנות. היוזמה הייתה אמורה הייתה לטפל גם בבעיה של גריעת חול מחוף דדו שמדרום, בעקבות בניית שובר הגלים של מגדלי חוף הכרמל[44]. אך מינהל מקרקעי ישראל התנגד למהלך[45].
בפברואר 2019, ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, דחתה סופית את התוכנית של "חברת חוף הכרמל נופש ותיירות 89 בע"מ" לייבוש שטחי ים לצורך השלמת הפרויקט. בהחלטתה כתבה הוועדה: "לאחר שבחנו את הדברים ושמענו את הצדדים, לא מצאנו מה התכלית המצדיקה את ייבוש הים. אמנם אם ייובש הים ייווצר חוף רחצה רחב יותר, אלא שלא הוצג בפנינו צורך כזה". ההחלטה ניתנה במסגרת הדיונים בערר שהגישה החברה על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מספטמבר 2013 לדחות את התוכנית[46]. למרות הדחייה, הודיעה החברה שתמשיך במאבק למימוש הפרויקט[47].
ב-30 בינואר 2020, בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את העתירה המינהלית לקידום התוכנית להשלמת הפרויקט שהגישה החברה. הנימוק המרכזי לקבלת העתירה הוא ששלוש התוכניות המתאריות שאושרו בשנים האחרונות בשטחה של התוכנית להשלמת הפרויקט אפשרו למעשה לקדם אותה[48][49]. ב-16 באוגוסט 2020 בית המשפט העליון קיבל את עתירתן של המשרד להגנת הסביבה והפרקליטות וקבע כי יזמי התוכנית לא היו רשאים לתכנן אותה על הקרקע בהיעדר זיקה לשטח שבבעלות המדינה.
Remove ads
ראו גם
לקריאה נוספת
- בועז לב טוב, "נפגשים בים : יהודים ופלסטינים בחופי הרחצה של שלהי התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט", בתוך: דפנה הירש (עורכת), מפגשים: היסטוריה ואנתרופולוגיה של המרחב הישראלי-פלסטיני, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019, עמ' 76–114
- Manar Hasan, Ami Ayalon, "Arabs and Jews, Leisure and Gender, in Mandatory Haifa's Public Spaces", in: Mahmud Yazbakd and Yifaaא Weiss (eds.), Haifa Before & After 1948: Narratives of a Mixed City, Amsterdam: Republic of Letters, 2011, pp. 69–98
- Maayan Hilel, "Making Waves: Arabs and Jews on the Beaches of Mandatory Haifa", Revue d'histoire culturelle XVIIIe-XXIe siècles 2, 2021, pp. 1–21
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads