מטוס תובלה צבאי, או מטוס מטען צבאי, הוא מטוס תובלה הנמצא בבעלות צבאית. הוא המשמש לתמיכה בפעולות צבאיות על ידי תובלה אווירית של חיילים וציוד צבאי. מטוסי תובלה צבאיים חיוניים לתחזוקת קווי אספקה לבסיסים קדמיים שקשה להגיע אליהם בגישה קרקעית או באמצעות ספינות בדרך הים או נהרות. הם יכולים לשמש למשימות אסטרטגיות וטקטיות כאחד. הם משמשים לעיתים קרובות גם למשימות סיוע חירום אזרחיות בהובלת סיוע הומניטרי.
מטוס מטוס איליושין Il-76 משנות ה-70 שנועד לפעולות צבאיות אסטרטגיות וטקטיות כאחד
מטוסי תובלה צבאיים מוגדרים במונחים של יכולת טווח הטיסה שלהם להעברה אווירית אסטרטגית או רכבת אווירית טקטית כדי לתמוך בצרכים של כוחות היבשה שבהם הם תומכים. בהתאמה להבחנות אורך הטיסה המסחרית: יורוקונטרול מגדירה מסלולי טיסה לטווח קצר כקצרים מ-1,500 קילומטרים, מסלולי טיסה ארוכי טווח הארוכים מ-4,000 קילומטרים ולטווח בינוני בין הטווחים הקצרים לארוכים.[1]
הדאון הוא כלי טיס שאינו ממונע (ללא מנוע), המשמש להעברת חיילים או ציוד לשדה הקרב. דאונים צבאיים שימשו במספר קרבות היסטוריים, בעיקר במלחמת העולם השנייה, כגון: במבצעי פלישה כמו הפלישה לנורמנדי (מבצע אוברלורד), הפלישה לארנהם (הקרב על הולנד), בשל יכולתם לשאת מטענים כבדים באזורים שבהם טיסות ממונעות עלולות להתגלות.[2][3]
מסוקי תובלה צבאיים משמשים במקומות שבהם השימוש במטוסים קונבנציונליים בלתי אפשרי. לדוגמה, מסוק התובלה הצבאי הוא נכס התובלה העיקרי של חיילי הנחתים האמריקאים. אפשרויות הנחיתה של מסוקים הן כמעט בלתי מוגבלות, ובמקומות שבהם הנחיתה של מטוסים רגילים בלתי אפשרית, כגון, ג'ונגל דחוס בצפיפות, היכולת של המסוק לרחף מאפשרת לכוחות לפרוס באמצעות סנפלינג וחבלים.
מסוקי תובלה מתחלקים לקטגוריות: תקיפה, בינוניים וכבדים. מסוקי תקיפה אווירית (Air Assault) הם לרוב הקטנים ביותר מבין מסוקי התובלה, הם מסייעים בדרך כלל לתקיפת באיגוף אנכי ותוכננו לשנע כיתת חיל רגלים או מחלקה קטנה על הציוד שלהם.[4] מסוקים בתפקיד תקיפה אווירית מצוידים בדרך כלל בחימוש לצורך הגנה עצמית במהלך התנועה ליעד ולדיכוי האויב באזור הנחיתה. חימוש זה יכול לכלול מקלעים בגחון המסוק או התאמת המסוק עם כנפיים קצרות ומסילות חיצוניות לנשיאת טילים או רקטות. לדוגמה, מסוק Sikorsky S-70 המצויד במערכת ESSM (מערכת תמיכה למטענים חיצוניים) וגרסת Hip E של מסוק המיל מי-8 הסובייטי[5] המסוגל לשאת חימוש חד-פעמי בכמות המשתווה לעיתים לזו של מסוקי תקיפה ייעודיים.
מסוקי תובלה בינוניים מסוגלים להטיס מחלקת חיל רגלים, או להעביר ארטילריה נגררת או כלי רכב קלים בין אם בתוך תא המטען או תלויים על גבי מתלים או מנוף הגחון התחתון. בניגוד למסוקי התקיפה הם בדרך כלל לא צפויים לנחות ישירות באזורי נחיתה עוינים, אלא שהם משמשים לחיזוק והספקה מחדש של הכוחות באזורי הנחיתה שנכבשו על ידי גלי התקיפה הראשונים. דוגמאות למסוקי תובלה בנוניים בלתי חמושים כוללות את Mil Mi-8, יורוקופטר AS-332 סופר פומה, בואינג ורטול CH-46 אביר הים ו־NH90.[6][7]
מסוקי תובלה כבדה הם הגדולים והחזקים ביותר מבין סוגי מסוקי התובלה. המשרתים נכון לשנת 2024, הם כוללים את הדגמים סיקורסקי CH-53 סי סטליון ו־CH-53E Super Stallion, בואינג CH-47 צ'ינוק, Mil Mi-26 ואיירוספסיאל SA 321 סופר פרלון.[8][9] מסוקים אלה מסוגלים לשאת עד 80 חיילים או כלי רכב קרביים משוריינים קטנים (לרוב כמטען תלוי, אך לעיתים גם בתוך תא המטען). הם ממלאים תפקיד דומה למטוסי תובלה טקטיים קטנים בעלי מנוע טורבו-פרופ. אמנם הם איטיים יותר, בעלי טווח קצר יותר וצריכת דלק גבוהה יותר בהשוואה למטוסי תובלה, אך יתרונם המשמעותי הוא בכך שאינם דורשים מסלול המראה או נחיתה.
Remove ads
מטוסי תובלה בחיל האוויר הישראלי בעבר ובהווה
סכם
פרספקטיבה
מטוסי התובלה של חיל האוויר הישראלי כוללים מגוון רחב של כלי טיס ששירתו לאורך השנים, משימותיהם כוללות הובלת לוחמים וציוד, ביצוע חילוצים מיוחדים, ושירות במשימות לוגיסטיות ואסטרטגיות.
נורד 2501 נוראטלס: נורד 2501 נוראטלס (עגור) מאפיינים: מטוס תובלה קל מתוצרת צרפתית, בעל כנפיים גבוהות ושני מנועי מדחף.
שימוש בצה"ל: שירת בין השנים 1956 ל-1978. המטוס שימש להובלת ציוד, כוחות צנחנים, ופינוי נפגעים. הוא זכה לכינוי "עגור" בחיל האוויר הישראלי.
פעולות חשובות: השתתף במבצעי שיגור כוחות צנחנים במהלך מבצע קדש (1956) ובשנים שלאחר מכן שימש להובלת לוגיסטיקה וטיסות מיוחדות.[11]
בואינג 377 סטרטוקרוזר: מטוס תובלה כבד, שתוכנן במקור כמטוס נוסעים אזרחי. גרסתו הצבאית נקראה C-97. בחיל האוויר שירת בעיקר משנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70. חיל האוויר קלט מטוסים אלו מהשוק האזרחי, והם הוסבו לתובלה כבדה ומשימות מיוחדות. מטוסים אלה שימשו להובלת ציוד כבד, מבצעי תדלוק אווירי, ומשימות מודיעין. הסטרטוקרוזר נודע במיוחד ביכולתו לשאת מטענים גדולים לטווחים ארוכים.[12]
דאגלס C-47 דקוטה: C-47, שמקורו במטוס דאגלס DC-3 שימש את חיל האוויר הישראלי בשנותיו הראשונות (1948–2001). המטוס שימש להובלת ציוד ולוחמים ולמשימות הצנחה, חילוץ ופינוי.[13]
לוקהיד C-130 הרקולס: C-130H הרקולס (קרנף) מטוס תובלה רב-משימתי למשימות צבאיות. הוא מטוס התובלה העיקרי של חיל האוויר במשך עשורים. דגמי ה"קרנף" (H) וה"שמשון" (J) שימשו למשימות מגוונות, כולל הובלת כוחות, לוגיסטיקה וחילוצים מיוחדים. ה"שמשון" הוא גרסה מתקדמת של ה-C-130 בעלת מערכות מתקדמות יותר.[14]
בואינג-707 (ראם): בואינג KC-46 פגסוס (ראם), מבצע תדלוק אווירי שימש בעיקר למשימות תדלוק אווירי, אך גם למשימות תובלה מיוחדות. מטוסים אלו הוסבו מחברות תעופה אזרחיות. מטוס-התובלה הגדול ביותר של חיל-האוויר. המטוס פותח בשנות ה-50 המוקדמות כמטוס תדלוק ותובלה. שירותו בחיל-האוויר החל במלחמת יום-הכיפורים.[15]
סיקורסקי CH-53 סי סטליון (יסעור): סיקורסקי CH-53 סי סטליון ( יסעור ) מסוק התובלה העיקרי של חיל-האוויר, מאז כניסתו לשירות ב-1969. הוא השתתף במבצעים רבים בשטח אויב. משמש בעיקר לחילוצים ותובלה טקטית ותפקידי תובלה משלימה בצה"ל.[16]
אירוספסיאל SA-321K סופר-פרלון (צרעה): היה פעיל בחיל האוויר החל שנות ה-60 ועד 1985. מסוק תובלה בינוני, תלת-מנועי, רב-תכליתי מתוצרת צרפת, ששירת בחיל-האוויר קרוב ל-25 שנה.[17]
סיקורסקי S-58 מסוק לתובלה ולשימוש כללי מתוצרת ארצות הברית, ששירת בחיל-האוויר בסוף שנות ה-50 ובשנות ה-60, בשנת 1969 יצא משירות בחיל האוויר.[18]