מערכת הבריאות בארצות הברית

את שירותי הבריאות בארצות הברית מספקים בעיקר גופים פרטיים, והגישה לשירותים הרפואיים תלויה במידה רבה בכך שיש לאנשים ביטוח בריאות. לכ-60% מהאמריקאים יש כיסוי ביטוחי מהמעסיק שלהם, בעוד שיתר האוכלוסייה חייבת לרכוש ביטוח רפואי פרטי או להסתמך על תוכניות ציבוריות כמו מדיקר ומדיקייד (אנ') המיועדות לקבוצות מסוימות באוכלוסייה, כגון קשישים, אנשים בעלי הכנסה נמוכה ואנשים עם מגבלויות.^[1]יחד עם זאת, לחלק ניכר מאוכלוסיית ארצות הברית - בסביבות 16%, שהם כ-47 מיליון אמריקאים - אין שום ביטוח רפואי, וכתוצאה מכך למיליוני אמריקאים אין גישה לשירותים רפואיים חיוניים.^[2]^[3] כל התושבים להם אין ביטוח רפואי נאלצים לשלם בעצמם עלויות גבוהות במיוחד עבור שירותים רפואיים ותרופות.

רופאים במהלך ניתוח בבית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור; קמפוס המכונים הלאומיים לבריאות במרילנד, בנייני מאיו קליניק ברוצ'סטר שבמינסוטה; אמבולנסים מול בית החולים הכללי של מסצ'וסטס בבוסטון

ארצות הברית היא המדינה המפותחת היחידה בעולם ללא מערכת של שירותי בריאות אוניברסליים. למרות שההוצאות על שירותי הבריאות בארצות הברית גבוהות יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם^[4], העלויות הגבוהות לא בהכרוח מובילות לתוצאות טובות יותר בהשוואה לשירותי הבריאות של יתר המדינות המפותחות בעולם.^[5]

לאורך השנים נעשו מאמצים רבים להוביל רפורמות במערכת הבריאות האמריקנית במטרה להוביל לשינוי בעלויות של שירותי הבריאות, להרחיב את הכיסוי הביטוחי ולשפר את איכות הטיפולים. חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה משנת 2010 ניסה לספק מענה לחלק מהסוגיות הללו והצליח להקטין באופן משמעותי את כמות האמריקנים הלא מבוטחים. עם זאת, עדיין קיימות בעיות מהותיות במערכת הבריאות האמריקנית שהחוק לא פתר.

מערכת הבריאות האמריקאית מסתמכת במידה רבה על כך שחברות ביטוח פרטיות והמעסיקים יספקו לאוכלוסייה האמריקנית ביטוח בריאות.^[4]^[6]^[7]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

מערכת הבריאות בארצות הברית

היסטוריה

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Wikiwand - on