נאן גולדין

נאן גולדין (באנגלית: Nan Goldin;‏ נולדה ב-12 בספטמבר 1953) היא צלמת יהודייה-אמריקאית הידועה בזכות התיעוד האינטימי של הקהילה הלהטב"קית, סביבתה הקרובה, ידוענים ואנשי ציבור^[1].

נאן גולדין
Nan Goldin

גולדין באוקטובר 2009
גולדין באוקטובר 2009
לידה	12 בספטמבר 1953 (בת 71) וושינגטון די. סי.
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	וושינגטון די. סי. לקסינגטון
יצירות ידועות	The Ballad of Sexual Dependency
תחום יצירה	צילום
זרם באמנות	Five of Boston
הושפעה על ידי	Cookie Mueller, Greer Lankton, Jack Smith
השכלה	בית הספר של המוזאון לאומנויות יפות בבוסטון אוניברסיטת טאפטס
תקופת פעילות	1969–2010 (כ־41 שנים)
בן או בת זוג	Siobhan Liddell
פרסים והוקרה	מפקד מסדר האמנויות והספרות (2006) טיים 100 (2022) פרס לוסי (2014) פרס הסלבלד (2007) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

ילדות ונעורים

גולדין נולדה בוושינגטון די סי וגדלה בלקסינגטון, מסצ'וסטס (פרבר של בוסטון) למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני, אביה עבד ככלכלן ברשות התקשורת האמריקאית^[2]. אחותה, ברברה, התאבדה כשגולדין הייתה בת 11, והאירוע גרם לזעזוע קשה בחייה. היא עזבה את הבית ואת בית הספר התיכון בלקסינגטון ועברה ללינקולן מסצ'וסטס^[3] שם גרה אצל משפחת אומנה ולמדה בבית ספר דמוקרטי קהילתי. בבית הספר היא התוודעה לראשונה לצילום במצלמת פולארויד^[4][5]. בהמשך היא הצטרפה לקבוצת צעירים שהיו מעורבים באלימות, סמים ומין^[4].

קריירה

צילום דמויות מהשוליים

התערוכה הראשונה של עבודותיה התקיימה בבוסטון בשנת 1973, כשהיא בת 20 בלבד, והציגה תיעוד של הקהילה ההומוסקסואלית, והטרנסג'נדרית בעיר, שאליהם נחשפה בזכות קשריה עם הצלם דוד ארמסטרונג. באותה תקופה היא חיה עם קהילת הדראג קווינז בעיר צילמה ותיעדה אותה^[3]. "הקוויניז [המלכות] נלחמו שאצלם אותן וקרעו את הצילומים ששנאו"^[6]. בצילומיה את הדרג קווין, גולדין ביקשה להציג אותן כי כמגדר שלישי^[1].

בשנת 1977 סיימה גולדין את לימודיה בבית הספר שליד המוזיאון לאמנות בבוסטון ובאוניברסיטת טופטס (Tufts University)^[5]. באותה התקופה היא החלה להשתמש בהדפסי סיבאכרום בהירים^[5] (הדפסות סרטי צילום על בסיס פוליסטר). גולדין עברה לעיר ניו יורק והחלה מתעדת את סצנת מוזיקת הפאנק והגל החדש ואת תרבות הסמים בעיר. צילומיה מאותן שנים (1980-1986), כונסו בספר בשם "The Ballad of Sexual Dependency", כשם אחד משיריו של ברטולט ברכט מן המחזה "אופרה בגרוש"^[7]. צילומיה הקרינו אסתטיקה של "סנפ שוט" (snapshot), כלומר צילום מהיר, הנראה על פי רוב כבעל קומפוזיציה אקראית ומצולם ללא אמצעי תאורה מיוחדים. הצילומים הכילו נושאים בעלי אופי אגרסיבי ובהם שימוש בסמים, אלימות ומיניות בוטה אך הוצגו בצורה מפתה על ידי שימוש מודגש בצבע ובאסתטיקה אשר כונתה "הרואין שיק" (heroin chic). לעיתים הוצגו עבודותיה של גולדין כמצגת שקופיות. התצוגה הידועה ביותר במדיום זה הכילה 800 שקופיות אשר הוצגו במשך של כ-45 דקות. בהקדמה לספר היא כתבה שהספר הוא יומן אישי שהיא מאפשרת לאנשים לקרוא על ה"שבט" שלה^[8]. בסוף שנות התשעים, רוב חבריה ומושאי הצילום נפטרו ממנות יתר של סמים או מאיידס. גולדין עצמה נכנסה למוסד גמילה ב-1988. היא המשיכה לתעד את חייה בגילוי לב כולל את חוויית האשפוז^[5].

ביקורת

צילומיה של גולדין מכורים לסמים הציגו אותם, לכאורה, באור חיובי. חלק מהמבקרים האשימו אותה שהיא הופכת את השימוש בהרואין לזוהר, ושהשפיעה על סגנון הגרארג' באופנה שהפך מאוחר יותר לפופולרי מגזיני אופנה^[6].

צילומי נוף ומשפחה

ב־1992 העורך של מגזין אומנות יפני (déjà-vu) הזמין את גולדין לטוקיו להיפגש עם הצלם היפני ארקאי (Nobuyoshi Araki). יחד הם תיעדו את תרבות הנוער ביפן ויצרו מבט ייחודי על אינטימיות, מיניות ויופי. הצילומים כונסו לספר Tokyo Love: Spring 1994^[9]. במהלך השנים, צילומיה נעו מייצוגים של נעורים הרסניים להורות וביתיות וצילומי נוף המשוחחים עם יצירות של ציירים רומנטיקנים גרמנים, למשל קספר דויד פרידריך^[5]. צילומיה לוכדים את עושר בטבע ומייצרים דמויים כמו תלת־ממדים. גולדין צלמה נוף מאז שנות השבעים אך חשפה אותם רק בשנות האלפיים^[10].

ב־2014 גולדין פרסמה ספר ותערוכה "עדן ואחריו" ("Eden & After") שהציגה צילומי ילדים שתיעדה במשך 35 שנה. רוב המצולמים הם ילדים של קרובי משפחתה וחברים. בצילומיה היא ניסתה לתפוס את השמחה והעוצמה שבילדות וכן את אובדן של חופש עם ההתבגרות. הספר עוסק גם ביחסי הורים ילדים ומגדר אצל ילדים^[11].

ב-2024 ערכה תערוכה בברלין, העוסקת בביקורת חריפה על מדינת ישראל ועל מדיניות גרמניה בנושא הקונפליקט במזרח התיכון.^[12]

פרסים והוקרה

• צרפת, לגיון הכבוד ב-2006^[13]
• שוודיה, פרס הסלבלד ב-2007^[13]
• ארצות הברית, מדליית אדוארד מקדואל ב־2012^[14]

תערוכות יחד נבחרות

• רטרוספקטיבה של עבודותיה התקיימה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית בשנת 1996 וכן הוצגה בברלין, אמסטרדם, שווייץ ופראג
• רטרוספקטיבה של עבודתה התקיימה במרכז פומפידו בשנת 2002 וכן הוצגה בלונדון, מדריד, פורטו פורטוגל, טורינו וורשה

ספריה

• The Ballad of Sexual Dependency. New York: Aperture, 1986.
• Cookie Mueller (exhibition catalogue). New York: Pace/MacGill Gallery, 1991.
• The Other Side. Perseus Distribution Services, 1993.
• Vakat. Cologne: Walter Konig, 1993.
• Desire by Numbers. San Francisco: Artspace, 1994.
• A double life. Zurich: Scalo, 1994.
• Tokyo Love. Tokyo: Hon don do, 1994.
• The Golden Years (exhibition catalogue). Paris: Yvon Lambert, 1995.
• I'll Be Your Mirror (exhibition catalogue). Zurich: Scalo, 1996. .
• Love Streams (exhibition catalogue). Paris: Yvon Lambert, 1997.
• Emotions and Relations (exhibition catalogue). Cologne: Taschen, 1998.
• Ten Years After: Naples 1986-1996. Zurich: Scalo, 1998. .
• Couples and Loneliness. Tokyo: Korinsha, 1998.
• Nan Goldin: Recent Photographs. Houston: Contemporary Arts Museum, 1999.
• Nan Goldin. 55, London: Phaidon, 2001.
• Devils Playground. London: Phaidon, 2003.
• Soeurs, Saintes et Sibylles. Editions du Regard, 2005.
• The Beautiful Smile. Göttingen: Steidl, 2007.
• Variety: Photographs by Nan Goldin. Skira Rizzoli, 2009.
• Eden and After. London: Phaidon, 2014.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נאן גולדין בוויקישיתוף

• נאן גולדין, ברשת החברתית אינסטגרם
• נאן גולדין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יומן ויזואלי מאת אליסיה שחף
• נאן גולדין באתר "צילום בעם"
• דניאל מקדרמון, הצלמת האמריקאית נאן גולדין רוצה שתדעו שלא היא המציאה את אינסטגרם, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2016
• קולין מויניהאן, הניו יורק טיימס, האמנית נאן גולדין התמכרה למשככי כאבים ותיעדה את הגמילה הכואבת, באתר הארץ, 1 בפברואר 2018
• אופיר חובב, נאן גולדין: "התמיכה בפלסטין מסכנת את ההכנסה שלי", באתר הארץ, 28 בדצמבר 2023