נבלה (הלכה)

בהלכה נבלה, היא בעל חיים שמת ללא שחיטה כלל, או שנשחט שלא כהלכה (כגון שסכין השחיטה לא היה חלק לגמרי, אלא פגום במקצת). הנבלה אסורה באכילה, ואף מטמאת את הנוגע בה או הנושא אותה בטומאת נבלה.

נבלה
(מקורות עיקריים)

מקרא	דברים, י"ד, כ"א
משנה תורה	הלכות מאכלות אסורות, פרק ד', הלכה א'

איסור האכילה

בתורה נאמר: ”לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי, כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך.” (דברים, י"ד, כ"א) הפסוק קובע שהנבלה אסורה באכילה אולם מותרת בהנאה, כלומר ניתן להפיק ממנה כל תועלת שהיא מלבד אכילה. לפיכך מותר להשתמש בו לכל מלאכה^[1] וכן למכרה לנכרי, או לתת אותה במתנה לגר תושב (מי קיבל על עצמו רק את שבע מצוות בני נח).
נחלקו תנאים האם מותר להנות מהנבלה על ידי נתינה לגוי או מכירה לגר, או שעל דברי הפסוק להתקיים ככתבם דווקא^[2].

טומאת הנבלה

ערך מורחב – טומאת נבלה

בתורה נאמר: ”וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב... והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב.” (ויקרא, י"א, ל"ט–מ') התורה מבחינה בין הנוגע, שרק הוא עצמו נטמא ואינו מטמא את בגדיו, לבין הנושא את הנבלה, שטומאתו חמורה יותר, ואף בגדיו נטמאים וטעונים "כיבוס", כלומר, טהרה במקוה. רק החלקים הראויים לאכילה מטמאים. עור הנבלה ועצמותיה טהורים, וכן גם החלב (ח' צרויה) של בהמה שהתנבלה, וניתן לעשות בהם שימוש לכל מלאכה.

עוד נאמר בתורה: ”וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ, ונשא עונו.” (ויקרא, י"ז, ט"ו–ט"ז) בתורה שבעל פה התפרש פסוק זה על נבלת העוף הטהור דווקא, שמטמאת את האוכל אותה, אך לא את הנוגע בה במגע חיצוני. כמו כן מלמדת ההלכה, שרק נבלה מטמאת ואילו טריפה שנשחטה כהלכה אינה מטמאת.

ראו גם

• שחיטה (הלכה)
• טרפה
• חתיכה נעשית נבלה

קישורים חיצוניים

• נבלה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הלכות מאכלות אסורות פרק ד (העוסק בנבלות וטרפות) באתר של "מכון ממרא"
• הרב אליעזר מלמד‏, "הלכות נבילה וטריפה", פניני הלכה כשרות, פרק כ', הלכה א'