סהדי שקרי אאוגרייהו זילי

סָהֲדֵי שַׁקְּרֵי אַאוֹגְרֵיְיהוּ זִילֵי הוא ביטוי בארמית ופתגם עממי^[1] שפירושו "עדי שקר בזויים בעיני שוכריהם". זו אזהרה לעדים, שמשמעותה היא שעדים שנשכרים להעיד עדות שקר בזויים גם בעיני אלה ששוכרים את שירותם^[2]. בכך למעשה העדים מקבלים איום שאם יעידו עדות שקר, כבודם העצמי ייפגע ללא תקנה.

סָהֲדֵי שַׁקְּרֵי אַאוֹגְרֵיְיהוּ זִילֵי
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר מלכים א', פרק כ"א, פסוק י'
תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף כ"ט, עמוד א'
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ז, הלכה ב'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן כ"ח, סעיף ז'

מקור המשפט ומשמעותו

המשפט בנוסח זה מופיע בתלמוד כחלק מנוסח האזהרה הנאמרת לעדים קודם שמעידים.

במשנה במסכת סנהדרין נאמר:

כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים? הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַחֶדֶר וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן

— משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ו'

התלמוד הרחיב בסוגיה זו והציג כמה אופנים של איום על העדים. בהן הנוסח שמציג רב אשי:

אמר רב אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא^[3] כאמרינן להו, סהדי שקרי אאוגרייהו זילי^[4], דכתיב^[5]: והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו...

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט, עמוד א'

בתלמוד הוסיפו שלפתגם יש אסמכתא^[6] במעשה כרם נבות, שם איזבל מייעצת לאחאב להשתמש בעדי שקר כדי להביא למותו של נבות. הביטוי בו איזבל משתמשת לגבי עדי השקר הוא "בני בליעל", בכך ראיה מהמקרא ששוכריהם רואים בהם ככאלה מעצם הסכמתם להעיד עדות שקר^[7].

יישומו ההלכתי

הרמב"ם^[8], בהוראות האזהרה לעדים, כתב שעל הדיינים להודיע באופן כללי, כי לעדי שקר צפויה בושה בעולם הזה ובעולם הבא^[9]: ”ומודיעים אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא.” לדעת השולחן ערוך^[10] יש לאמר זאת לעדים במפורש^[11]: ”ומודיעים אותם... שהוא בזוי בעיני שוכריו.”

הכסף משנה בפירושו למשנה תורה מסביר שהרמב"ם לא דחה את האפשרות בשימוש באיומים כלליים כגון האיומים שציינו האמוראים האחרים בגמרא (למשל שהמעיד עדות שקר גורם שיהיו צרות בעולם - רעב ומגפות) אך מפני שאלו איומים כלליים שעדי השקר יכולים לחשוב שאולי באופן פרטי הם ינצלו מהם נקט הרמב"ם דווקא באיום שנקט בו רב אשי ”שהוא רע נוגע להם בפרט” ולומד מכך הכסף משנה שמאיימים עליהם איומים נוספים שיש להם השפעה עליהם באופן אישי. ”והוא הדין לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם”^[12].

המאירי בפירושו למסכת סנהדרין על ביטוי זה כותב: ”וכיוצא בדברים האלו... שמאיימין אותם לפי מה שאנו רואים בענייני תכונותיהם”^[13] כלומר בית הדין מתאים את האיום לאישיות של העדים לפי מה שיגע בהם באופן אישי.

פרשני ההלכה מדייקים מדברי המשנה שאת האיום בפני העדים עושים במעמד כל הציבור הנוכח. ורק לאחר מכן מוציאים את הציבור בכדי לבצע את בדיקת אמינות העדים^[14].

שימושים נוספים לביטוי

בספרות האחרונים הביטוי משמש לעיתים במשמעות שאפילו ההולכים בדרך מסוימת מכירים בשקר שבה, בהקבלה לביטוי "ניכרים דברי אמת"^[15].

שמואל דוד לוצאטו, בהתייחסותו לתופעה של מנהיגי קהילות אשר מתאימים את ההלכה והפרשנות לרצונות הקהל מסיבות של אינטרס למצוא חן, כותב עליהם: ”וחלילה להם לעשות מלאכת ה' רמיה בשביל אהבת הכבוד והשררה... שהם נושאים פנים בתורה, ומחניפים לרשעים, והם חושבים למצוא חן בעיניהם, ושעל ידי כן כבודם יתרבה. ונהפוך הוא, כי על ידי זה הם ללעג ובוז לכל העם ואפילו לאותם שהם מזבחים ומקטרים להם, על דרך שאמרו "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי.”^[16]

באגרת שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אז רבה הראשי של יפו והמושבות, אל בני היישוב עומד הרב על שורש הביטוי כפנייה אל רגשות כבודו של האדם. הגם שפנייתו אל בני היישוב כלל לא עסקה בנושא של עדות, הוא כותב אליהם:

שמעו נא דברי, אחים אהובים ונכבדים, דברים היוצאים מן הלב. חכמינו הקדמונים ז"ל, כחוקרי-הנפש אמיתיים, הורו אותנו, שכשמאיימים את העדים, שיגידו אמת, אומרים להם פתגם קצר ונוקב עד חדרי לב: "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי". ...אם הרגשת הלב חדלה מהכיר את הדרך הטובה והנכונה. הלב המת, שכח-החיים שבההכרה המוסרית, באיזה פרט שיהי', אבד לעומתו את תנועתו ודרכו, הלב הזה לא ישוב כ"כ בנקל לתחיה מפני כל פחד ואיוּם. אבל דבר אחד יש, שעל ידו נוכל להגיע עד אותו המקום, ששם טמון הוא זיק-החיים המסתתר בקרב האדם פנימה, גם בעת אשר ירד בשפל הדיוטא התחתונה של העולם המוסרי. זה הוא כח הכרת ערך עצמו והרגשת הכבוד, כבוד הנפש הראוי לאדם באשר הוא אדם. וכשיתעודד האדם להכיר את ערכו אז ישובו לו לאיטם כל כוחותיו והרגשותיו המוסריים הנרדמים, וישובו ויחיו. ע"כ כח קסם נפלא יש באיום הזה של "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי", להשיב מעוון גם ישנים נפתים ונדחים נרדמים. זאת היא תוכחת אמת, תוכחת חכמה, המיוסדת על הבסיס הנאמן של רגש הכבוד. ...

— אגרות הראיה, אגרת רכ"ו.

אברהם וינרוט בספרו "סוגיות מודרניות בהלכה" מקדיש פרק לסוגיית ה"ביוש-שיימינג" מצטט את האגרת הנ"ל כשהוא מציין ש-”כבוד האדם והתדמית שלו מכוונים את התנהגותו ומי שפוגע בהם נוטל מן האדם את התמריץ, אולי האחרון, לשיפור התנהגותו”.^[17]

קישורים חיצוניים

• סהדי שקרי - אאוגרייהו זילי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הרב יצחק הלוי, הקנאה התאוה והכבוד, באתר של ישיבת ההסדר קרני שומרון