סימנים (תלמוד)

נתינת סימנים היא אחד מעזרי הזיכרון שבהם השתמשו חז"ל בתלמוד וכן חכמים מאוחרים יותר, כדי לזכור בעל-פה עניינים שבהלכה או שבאגדה.

אין לבלבל ערך זה עם הערך "סימנים (הלכה)".

טעם ופירוש הסימנים

הצורך לנתינת הסימנים היה בעיקר בזמן שבו תורה שבעל פה טרם הועלתה על הכתב - רובה או כולה, ומכל מקום נלמדה בעל פה ממש. מדובר בדרך כלל בסוג של ראשי תיבות (שאמנם לא תמיד נלקחו מראש המילה) הבאים לסכם רשימה או סוגיה כדי להקל על זכירתן. בתלמוד הבבלי מופיעים סימנים כאלה מדי פעם, כעזר לזיכרון הסוגיה.

המקור

אחד ממניחי הסימנים הידועים היה רבי יהודה, שסימנו לעשר המכות נזכר בהגדה של פסח: ”רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב”.

במשנה במסכת מנחות^[1] מופיע סימן אחר שלו: "שתי הלחם אורכן - שבעה, ורוחבן - ארבעה, וקרנותיהן - ארבע אצבעות. לחם הפנים אורכן - עשרה, ורוחבן - חמישה, וקרנותיו - שבע אצבעות. רבי יהודה אומר: שלא תטעה, זד"ד יה"ז".

זיכרון הטקסט הנלמד היה חשוב ביותר עבור חז"ל, שלימודם היה על-פה. במקומות רבים חז"ל הדגישו את חשיבות זכירת הלימוד^[2], ובהקשר זה הוזכרה גם שיטת הסימנים: ”אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנים”^[3]. התלמוד הבבלי^[4] דורש את ראשי התיבות של כל אותיות האלף-בית, ואת האותיות ס' ע' הוא דורש: סימנים עשה.

על תועלת השימוש בסימנים אומר התלמוד^[5] (בתרגום לעברית): "בני יהודה שהיו מדייקים בלשונם והיו מניחים סימנים - נתקיימה תורתם בידם, בני הגליל שלא דייקו בלשונם ולא הניחו סימנים - לא נתקיימה תורתם בידם".

הסימנים בתלמוד הבבלי

בעשרות מקומות ברחבי התלמוד הבבלי מובאים סימנים לזכירת הסוגיה. שהם בדרך כלל ראשי תיבות של סוגיות ועניינים מסוימים. לרוב מדובר בסוגיה שבה כמה שלבים, או כמה דעות תנאים או אמוראים. כגון הסימן יע"ל קג"ם, שהוא ראשי התיבות של המקומות בהם הלכה כאביי נגד רבא. הסימן הרגיל נוקט באות הדומיננטית (לאו דווקא הראשונה) משמו של כל חכם^[6] או מהמילה המרכזית בכל ראיה, וכיוצא בזה. לעיתים אינו בצורת ראשי תיבות אלא כסדרה של מילים, שכל אחת מייצגת שלב אחר בסוגיה^[7] וכיוצא בזה. כך מבקש הסימן לשמור גם על סדר הסוגיה.

בכתבי היד של התלמוד הסימנים רבים עוד יותר; נראה שעם הזמן, ככל שהתלמוד נלמד יותר מתוך הכתב, כך לא הבינו הלומדים את תועלת הסימנים, כאשר הסוגיה כבר כתובה בפניהם, ועל כן חלק מהמעתיקים השמיטו חלק מהסימנים. אך בזמן הקדום, ובפרט בתקופת הגאונים ולפניה, נלמד התלמוד בעיקרו בעל פה, ועל כן חשיבות הסימנים הייתה קריטית לזיכרון מבנה הסוגיה. הסימנים היו כה טבועים בתלמוד, עד שמצאנו את הגאונים מצטטים מראי מקום בתלמוד בהתייחס לסימן מסוים שמופיע בו (שהרי ציון דפים מוסכם כבימינו לא היה, וציון לפרק במסכת היה לעיתים לא ממוקד דיו).

כאמור, במרוצת השנים התועלת שבסימנים נראתה ללומדים פחותה יותר, שהרי טקסט הגמרא כתוב לפנינו, והם נטו לזלזל בהם. הד לכך נמצא בדברי השל"ה, שאף הרחיק לכת וייחס לסימנים משמעויות נסתרות: ”וראיתי הרבה בני אדם כשיש סימן בגמרא אין לומדים הסימן ואין קורין אותו. וחלילה לעשות כן! ואני חושב כי סודות גדולים מרומזים בסימנים, נוסף על הפשוטו מה שמורה הסימן”.

סימנים שהשתמשו בהם חכמי התלמוד

גם במימרות ישירות של חכמי התלמוד מצאנו שימוש בסימנים, שנועדו לזכור את פרטי הדינים או את סדרם. דוגמאות לכך: בשאלת סדר הברכות בהבדלה של יום טוב שחל להיות במוצאי שבת^[8], נחלקו האמוראים בסדרן: ”רב אמר: יקנ"ה, ושמואל אמר: ינה"ק, ורבה אמר: יהנ"ק, ולוי אמר: קני"ה, ורבנן אמרי: קינ"ה, מר בריה דרבנא אמר: נקי"ה, מרתא אמר משמיה דר' יהושע: ניה"ק... אביי אמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז.” ראשי התיבות מתייחסים לברכת בורא פרי הגפן ("יין"), הקידוש, הנר, וברכת ההבדלה. אביי ורבא התייחסו גם לברכת שהחיינו ("זמן")^[9].

רוב הסימנים הבאים כראשי תיבות יוצרים מילים סתמיות וחסרות משמעות, ועם זאת הסימנים מקלים על הזכירה והשינון^[10]. אולם במקרים מסוימים ראשי התיבות יוצרים מילה או מילים בעלות משמעות, ואז תועלתם רבה יותר. כגון: חבי"ת^[11], שהיא ראשי תיבות של חלב, בשר, יין, תכלת. וכן: שעטנז גץ^[12], שהן שבע האותיות שיש עליהן שלושה תגים (בכתיבת סת"ם).

לעיתים הגמרא מביאה סימנים מסוג אחר, לא כראשי תיבות או כרצף מילים, אלא כעזר זכירה ענייני יותר. לדוגמה, על המימרה: "הרהורי עבירה קשים מעבירה"^[13] אומרת הגמרא: וסימנך, ריח בשר, כלומר, כשם שהמריח בשר צלי קשה לו מאוד, משום שמתאווה לאכילת הבשר, כך הרהורי העבירה קשים לאדם מן העבירה עצמה. וכן סוכות גנב"ך ורקב"ש^[14], שהן סוכות כשרות, על אף שלכאורה הן אמורות להיות פסולות.

סימנים נוספים שנוצרו לאחר תקופת התלמוד

במהלך הדורות הוסיפו חכמי ישראל בספריהם סימנים משלהם על עניינים שונים בתלמוד ובהלכה. בעוד שבתלמוד לא הקפידו שהמילים שנוצרו כסימנים תהיינה בעלות משמעות, חידושיהם של חכמי הדורות מבוססים על סימנים היוצרים מילים בעלות משמעות, כדי שייקלטו על ידי ההמון. הנה כמה מהם:

• זמן נקט - ראשי תיבות של ששה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות^[15]
• יד שחט דם - ראשי תיבות של שבעת המשקים: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים^[16].
• דן חנק נפש - ראשי תיבות של שמונה סוגי טריפה^[17]: דרוסה, נקובה, חסורה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה^[18].
• חיים - ראשי תיבות של הארבעה החייבים לברך ברכת הגומל^[19]: חבוש (שהשתחרר מבית האסורים), יייסורים (חולה שהתרפא), ים (יורדי ימים), מדבר (הולכי מדברות). "וסימנך: וכל החיים יודוך סלה"^[20].

קישורים חיצוניים

• הרב אהרן הימן, סימני הש"ס, באתר ויקיטקסט (מספרו תולדות תנאים ואמוראים)
• הרב אהרן הימן, "סימני הש"ס", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמודים יז-כח, באתר היברובוקס