שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

סלעית אירופית

מין של עוף משפ חטפיתיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סלעית אירופית
Remove ads

סלעית אירופית (שם מדעי: Oenanthe oenanthe) היא מין של ציפור שיר שסווגה בעבר כבת למשפחת הקיכליים, אך כיום משוייכת למשפחת החטפיתיים. זהו המין הנפוץ ביותר בסוג סלעית באירופה ובצפון ומרכז אסיה.

עובדות מהירות סלעית אירופית, מצב שימור ...

הסלעית האירופית היא מין אוכל חרקים נודד המתרבה בשטחים סלעיים פתוחים באירופה ובמזרח על פני האזור הפלארקטי, ובנוסף בצפון מזרח קנדה וגרינלנד וכן בצפון מערב קנדה ובאלסקה. היא מקננת בנקיקי סלע ומחילות. כל בני המין הזה מבלים את רוב החורף שלהם באפריקה.

בישראל תת-המין הטיפוסי O. o. oenanthe אשר מקנן ממערב אירופה עד מזרח אסיה וצפון סיביר חולף מצוי בכל חלקי הארץ, וחורף נדיר בצפון הנגב. תת-המין הדרומי O. o. libanotica (ממרכז אירופה, צפון המזרח התיכון, הלבנט עד מונגוליה) מקנן מקומי שכיח בחרמון ברום של מעל 1,400 מטר וחורף נדיר. האוכלוסייה הדוגרת מגיעה באפריל ונשארת עד אוקטובר.[2]

Remove ads

טקסונומיה

סכם
פרספקטיבה

הסלעית האירופית תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השוודי קרל לינאוס בשנת 1758 במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו בתור Motacilla oenanthe.‏[3] המין מסווג כעת בסוג Oenanthe שהוגדר על ידי חוקר הצפרות הצרפתי לואי ז'אן פייר וייו בשנת 1816.[4][5]

שם המין, Oenanthe, הוא גם שמו של סוג צמחים בעל שם זהה, והוא נגזר מ-"ainos" היווני "יין" ו-"anthos" "פרח", מהריח דמוי היין של הפרחים.[6] במקרה של הסלעיות האירופיות, הכוונה היא לחזרתן ליוון באביב בזמן פריחת הגפנים.[7]

לשמה העממי באנגלית של הסלעית "Wheatear" אין שום קשר לחיטה או לאוזן, אלא הוא צורה ישנה של לבן-עכוז, המתייחס לחלקה האחורי הלבן והבולט.

כיום ישנם שלושה תת-מינים המקובלים בדרך כלל של הסלעית האירופית:[8]

בעבר, הוכר גם המין Oenanthe seebohmi מצפון-מערב אפריקה לתת-מין של הסלעית האירופית (תחת השם O. o. seebohmi (דיקסון, 1882)), אך כיום הוא קיבל מעמד של מין נפרד על ידי מרבית הרשימות (כמו זו של ה-IOU), ונקרא סלעית האטלס או סלעית צפון-אפריקנית.[9]

Remove ads

תיאור

Thumb
מגוון מופעים של הסלעית האירופית (מגדיר קרוסלי)

אורכה של הסלעית האירופית הוא 14.5–16 ס"מ, מוטת כנפיה 26–32 ס"מ, ומשקלה 17–30 גרם.[10]

לשני הזוויגים יש גב וזנב לבן, עם דגם "T" שחור הפוך בקצה הזנב.

לנוצותיו של זכר בלבוש קיץ חלקים עליונים אפורים, גרון צהבהב וכנפיים ומסיכת פנים שחורים. בסתיו הוא דומה לנקבה מלבד הכנפיים השחורות. הנקבה חומה חיוורת מלמעלה ולמטה צהבהבה עם כנפיים חומות כהות יותר.

קולות

לזכר שירה שורקת ומגוונת, הכוללת לפעמים חיקויים. הקריאות הן "וויט" גבוה וחד ו-"צ'אק" יבש, החוזרות על עצמן לעיתים קרובות.[11]

Remove ads

התנהגות

סכם
פרספקטיבה

נדידה

הסלעית האירופית עושה את אחד המסעות הארוכים ביותר מכל הציפורים הקטנות, חוצה אוקיינוס, קרח ומדבר.[12] היא נודדת מאפריקה שמדרום לסהרה באביב על פני שטח עצום של חצי הכדור הצפוני הכולל את צפון ומרכז אסיה, אירופה, גרינלנד, אלסקה וחלקים מקנדה.[12] בסתיו כלל האוכלוסייה חוזרת לאפריקה, שם חיו אבותיהם.[12] ניתן לטעון שחלק מהציפורים המתרבות בצפון אסיה יכלו לקחת מסלול קצר יותר ולחורף בדרום אסיה; עם זאת, נטייתם המועברת להגירה מחזירה אותם לאפריקה,[12] ומשלימה את אחת הנדידות הארוכות ביותר מבחינת גודל גוף בממלכת החיות.[13]

ציפורים מתת-המין הגדול והבהיר של גרינלנד, leucorhoa, עושות את אחד מהמעברים הטרנס-אוקייניים הארוכים ביותר של כל ציפורי השיר. באביב רובם נודדים לאורך נתיב (בשימוש נפוץ על ידי חופמאים ועופות מים) מאפריקה דרך יבשת אירופה, האיים הבריטיים ואיסלנד לגרינלנד. עם זאת, תצפיות הסתיו מאוניות מצביעות על כך שכמה ציפורים חוצות את צפון האוקיינוס האטלנטי ישירות מקנדה וגרינלנד לדרום מערב אירופה, מרחק של עד 2500 ק"מ.[14] ציפורים המקננות במזרח קנדה נודדות מהאי באפין ומניופאונדלנד דרך גרינלנד, אירלנד ופורטוגל אל האיים האזוריים, וחוצות 3500 ק"מ של צפון האוקיינוס האטלנטי) לפני המעוף הלאה לאפריקה.[15] אוכלוסיות אחרות ממערב קנדה ואלסקה נודדות מעל חלק גדול מאירואסיה לאפריקה.[12]

מכשירי מעקב מיניאטוריים הראו לאחרונה שלסלעית האירופית יש את אחת ממסעות הנדידה הארוכים ביותר הידועים - 30,000 ק"מ, מאפריקה שמדרום לסהרה לשטחי הגידול הארקטיים שלהם.[16]

"הציפורים של אלסקה נסעו כמעט 15,000 ק"מ לכל כיוון - חצו את סיביר ואת המדבר הערבי, ועברו, בממוצע, 290 ק"מ ביום. "זוהי הנדידה הארוכה ביותר שתועדה עבור ציפור שיר ככל הידוע לנו", אמר ד"ר שמלג'והן.[16]

קינון

סלעיות אירופיות מתרבות לראשונה כשהן בנות שנה. הקן נבנה כולו על ידי הנקבה בעוד הזכר יושב בקרבת מקום, שר ולעיתים מבצע מעופי ראווה. הקן ממוקם בחלל כגון מאורת ארנבת, חריץ בין סלעים או אף בחפץ מעשה ידי אדם כגון קיר או צינור. לקן יש בדרך כלל בסיס של חומר צמחי לא מסודר. גוף הקן בנוי מעשבים עדינים יותר, עלים, אזוב וחזזיות. הנקבה מטילה ביצים במרווחי זמן יומיומיים. התטולה מכילה 4–7 ביצים חלקות אך לא מבריקות שגודלן בסביבות ה-21.0 על 15.8 מ"מ עם משקל ממוצע של 2.83 גרם. צבען של הביצים כחול מאוד בהיר ולעיתים יש כמה סימנים חומים-אדומים בקצה הגדול יותר. כמעט כל הדגירה מתבצעת על ידי הנקבה אשר מתחילה אותה לאחר הטלת הביצה האחרונה או הלפני אחרונה. הביצים בוקעות לאחר כ-13 ימים. הגוזלים מואכלים על ידי שני ההורים. הם פורחים לאחר 15 יום ונעשים עצמאיים מהוריהם כשהם בני 28 עד 32 ימים. בדרך כלל מתבצע רק מחזור קינון יחיד מדי שנה, אבל כאשר מחזור ביצים אובד, הנקבה תטיל לעיתים מחזור שני.

Remove ads

סטטוס ושימור

אוכלוסיית המין האירופית נאמדה על ידי הארגון BirdLife International בשנת 2018 לכ-10,600,000–31,500,000 פרטים בוגרים. נוסף לכך תחום התפוצה הנרחב של המין, המוערך ב-2.3 מיליון קמ"ר, ולכן הוא מוערך על-ידי ה-IUCN במצב שימור "ללא חשש".[17]

הסלעית האירופית ובני האדם

במאות ה-18 וה-19 נחשבו הסלעיות למעדן באנגליה, שנקראו "האורטולן האנגלי" ורועים מסאסקס השלימו את הכנסתם על ידי מכירת הציפורים שלכדו.[18][19][20]

גלריה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלעית אירופית בוויקישיתוף

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads
Remove ads