עמותת בלבבי

עמותת "בלבבי" ע"ש בלהה הירשברג היא עמותה ישראלית שבראשה עומדים רבנים ורופאים דתיים^[1]. העמותה שמה לה למטרה לעודד תרומת איברים בישראל, בעיקר בקרב הציבור הדתי, שברובו הגדול נמנע מלחתום על כרטיס התורם של עמותת אדי. לעמותה "כרטיס תורם" ייחודי המאפשר, למעוניינים בכך, להצהיר על נכונותם לתרום איברים לאחר המוות.

עמותת בלבבי

מדינה	ישראל
משרד ראשי	מעלה מכמש
תקופת הפעילות	2011–הווה (כ־14 שנים)
bilvavi.co.il

העמותה אינה עוסקת בהנצחת זכר התורמים או בהוקרתם. כעמותה דתית, היא מדגישה את חשיבותו הדתית של מעשה התרומה ואת השכר שיקבל התורם מאת הבורא בעולם הזה ובעולם הבא^[2].

ייסוד העמותה

העמותה נוסדה בשנת 2011 על ידי משפחת הירשברג לזכרה של בלהה הירשברג. בלהה, אשת חינוך ממעלה מכמש ואם לעשרה ילדים לקתה בפיברוזיס ריאתי. היא חיכתה כשנתיים להשתלת ריאה, אך נפטרה זמן קצר לאחר ההשתלה עקב קריסת מערכות בגוף^[3]. משפחתה הקימה לזכרה את העמותה, ולצידה הוקם גוף רבני-רפואי ששמו "ערבים" – מנגנון לפיקוח הלכתי על קביעת המוות המוחי^[4]. העמותה השיקה "כרטיס תורם" והחלה להחתים רבנים ואישי ציבור דתיים על "אגרת קודש" הקוראת לציבור לחתום על "כרטיס בלבבי"^[5]. בניגוד לעמותת אדי, עמותה זו פועלת באופן עצמאי ואינה חלק מהמרכז הלאומי להשתלות איברים של משרד הבריאות הישראלי^[6].

כרטיס התורם ונוהל ההתרמה

בתחום תרומת האיברים, נהוג בישראל המודל של "הסכמה מדעת". לפי מודל זה, על התורם להסכים במהלך חייו לתרום מאיבריו במקרה שימות, וזאת על בסיס מידע רלוונטי שקיבל על ההליך והשלכותיו^[7]. מודל זה מוביל לצורך ביצירת "כרטיס תורם" שיבטא את הסכמת התורם לתרומת איבריו. כמו כרטיס אדי, גם כרטיס בלבבי הוא כרטיס אשר מי שחותם עליו מביע את רצונו לתרום חלק מאיבריו, לאחר מותו, לשם השתלת איברים. התרומה מותנית בהסכמת משפחת הנפטר.

נוהל ההתרמה למחזיק בכרטיס של עמותת "בלבבי" דומה לנוהל ההתרמה של המחזיק בכרטיס של עמותת אדי, אך בהליך מעורב נציג של "ערבים" – גוף רפואי-רבני המפקח על התהליך ומוודא שהוא מתבצע על פי ההלכה היהודית.

ההבדלים בין "כרטיס אדי" ל"כרטיס בלבבי"

כרטיס תורם בעמותת "בלבבי"

ב"כרטיס אדי" הנוסח היה:

אני מצווה בזה ותורם לאחר מותי כל איבר מגופי שהזולת יכול להיעזר בו להצלת חייו

כמו כן ניתנת אופציה להתניית התרומה באישור "איש דת".

ב"כרטיס בלבבי" נכתב:

תרומת אברים – צו מוסרי עליון. "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"... יש לראות בנשיאת כרטיס זה הסכמה לתרומת איברים לצורך השתלה.

כרטיס תורם בעמותת אד"י

כמו כן מודגש שהתרומה מותנית באישור "ערבים"– גוף רפואי-רבני המפקח על התהליך ומוודא שהוא מתבצע על פי ההלכה היהודית.

ניסוחים אלה משקפים את ההבדלים העיקריים שהיו בין שני הכרטיסים^[8]:

• "כרטיס בלבבי" נושא אופי דתי יותר: מודגש ש"תרומת איברים" היא מצווה ומובא ציטוט ממקורות היהדות.
• זהות איש הדת: ב"כרטיס אד"י" לא ברורה זהותו של "איש הדת" שבאישורו מותנית התרומה. ב"כרטיס בלבבי" לעומת זאת, מדובר בגוף ברור וידוע: "ערבים" – גוף רפואי-רבני.
• בעלות האדם על גופו: מ"כרטיס אד"י" ניתן להבין שהבעלות על גופו של אדם שייכת לו בימי חייו, ולבני משפחתו לאחר מותו. גישה זו מנוגדת לתפיסת היהדות לפיה גופו של האדם שייך לבורא עולם. "כרטיס בלבבי" לעומת זאת, שם דגש על כך שהתרומה היא קיום מצוות הבורא^[9].

לטענת ראשי העמותה, הבדלים אלו מצביעים על כך ש"כרטיס בלבבי" מתאים יותר לציבור המסורתי-דתי, דבר העשוי להגביר את החתימה על "כרטיס תורם" בקרב ציבור זה.

הפולמוס על "כרטיס בלבבי"

השקת "כרטיס בלבבי" לוותה בפולמוס חריף:

• אנשי רפואה ופעילים ב"עמותת אדי" טענו שלא ייתכן ש"איש דת" יפקח על עבודתם.
• נוסף על כך נטען שמדובר כאן במעשה מרמה: מצד אחד, החותמים על כרטיס זה יזכו לקדימות בתור להשתלות, ומצד שני, הגוף הרפואי – רבני "ערבים" – ימליץ למשפחות שלא לתרום את אברי הנפטר^[10].
• טענה נוספת שעלתה, היא שרבני "ערבים" יאשרו תרומת איברים ליהודים בלבד. מי שטענו הסתמכו, בין השאר, על הציטטה המופיעה בכרטיס: "כל המציל נפש אחת מישראל"^[11].

טענות אלו הוביל לפעולה מעשית: שלילת זכות הקדימה בהשתלות מחותמי כרטיס "בלבבי", עקב התנגדות המרכז הלאומי להשתלות איברים של משרד הבריאות הישראלי, שבמסגרתו פועלת עמותת אד"י.

ב"עמותת בלבבי" דחו את הדברים תוך האשמת מתנגדיהם:

• בפן הדתי – ב"רצון להרחיק את הרבנים ואת ההלכה מהעיסוק בשאלות רפואיות".
• בפן אישי – ב"רצון למנוע פגיעה ביוקרה האישית והמקצועית של חלק מהעוסקים בתחום זה"^[12].
• בפן הדמוקרטי – בשלילת זכות קדימה מחולה אך בשל שמירתו על ערכיו הדתיים^[13].
• בפן המעשי – בצמצום היכולת להעלות את אחוז המסכימים לביצוע השתלות בישראל (נכון לתחילת שנות האלפיים, ברוב מדינות אירופה היחס הוא של כ-50 תורמים למיליון איש, ואילו בישראל היחס הוא 8 תורמים בלבד למיליון איש). הסיבה המרכזית לסירוב של ישראלים לתרום איברים היא דתית: המחשבה שמדובר במעשה המנוגד להלכה. ככל שהאדם דתי יותר (על פי הגדרתו), כך הוא פחות מסכים לתרום, וחושש לחתום על כרטיס אדי^[14]. לטענת ראשי "עמותת בלבבי", "כרטיס אדי" מיצה את הפוטנציאל שלו בקרב כלל האוכלוסייה בישראל. ולכן יש צורך בכרטיס נוסף, שיפנה לציבור המסורתי-דתי^[15].

יוסי גרין דן בפולמוס ומתקשה לקבל את טענות שני הצדדים. לדבריו, "תומכי כרטיס "בלבבי" מטילים דופי, גם אם לא במתכוון, באמינותם, ביושר, במצפונם ובהגינותם של הרופאים...", ומנגד, לא מובנת התעקשותו של הממסד הרפואי: "שהרי לא הרב קובע... את המוות המוחי אלא הרופא. האם הדרישה שרופא זה יהיה אמון גם על הרבנות הראשית פוגמת?... האם בקשתם של תורמים המבקשים להחמיר בהחלטה איננה סבירה ולגיטימית?". לטענתו, נראה שבבסיס הפולמוס סביב כרטיס "בלבבי" עומד עניין יסודי יותר: חוסר האמון העמוק השורר בין הממסד הרפואי לממסד הרבני^[16].

במשך שנים רבות שנעשו ניסיונות לפשר בין הצדדים ללא הצלחה^[17]. בשנים האחרונות הושג הסכמה בין רבנים בתחום למרכז להשתלות נוסח תואם לכרטיס, ובמקביל גם הוכשרו רבנים שיפסקו בנוגע לתחום קביעת המוות בשעת הצורך. בהתאם לכך יצאו רבנים מהציונות הדתית בקריאה לחתום על כרטיס אדי^[18] וכרטיס הבלבבי של הרבה חותמים הומר לכרטיס אדי^{[דרוש מקור]},

ראו גם

• תרומת איברים
• השתלת איברים
• מתנת חיים
• מח עצם

לקריאה נוספת

• אפי בנאי (8 בפברואר 2012) "איברים על פי הדת", "מבט שני"
• יוסי גרין, (2015), "השתלת איברים – חקיקה, פסיקה ומעשה", חולון: רסלינג
• רינה רחמני, (דצמבר 1988), "תרומת איברים לקראת שנות ה-2000 – סקר עמדות של מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל", הרפואה, כרך 135, חוברת יא

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של עמותת בלבבי
• עמותת בלבבי, באתר "גיידסטאר ישראל"
• בני דה-לה פואנטה (13 בנובמבר 2011), "כרטיס בלבבי לתרומת איברים", אתר רב צעיר
• חיים פלק, (7 במאי 2014), "ריאיון עם חיים פלק מארגון בלבבי", רדיו "קול אחר"
• הרב אליעזר מלמד (28 בדצמבר 2017), "לחתום על כרטיס בלבבי לתרומת איברים", באתר ישיבת הר ברכה.