פילוסופיה של הקולנוע

פילוסופיה של הקולנוע או פילוסופיה קולנועית היא תת־ענף בפילוסופיה של האמנות, הבוחן שאלות שונות בנוגע למהות הקולנוע, ועומד על הזיקות השונות שבין פילוסופיה (על שלל תחומיה) לבין קולנוע. בפילוסופיה של הקולנוע, "הקולנוע" יכול לשמש הן כמושא המחקר הן כאמצעי לבחינת סוגיות פילוסופיות^[1]. על אף שמבחינה היסטורית היו הפילוסופים מבין הראשונים שכתבו על קולנוע (בעיקר במסורת הפילוסופיה הקונטיננטלית), רק בשנות ה־80 התפתחה הפילוסופיה של הקולנוע כתחום אקדמי עצמאי (גם בפילוסופיה האנליטית)^[2]. הפילוסופיה של הקולנוע מקבילה במידה רבה לתחום התאוריה הקולנועית, אולם אלו נבדלים לעיתים בהנחות היסוד והמתודות המנחות אותם^[3].

קריקטורי קוביסטית של צ'ארלי צ'אפלין, מתוך המגז'ין Cinéa ‏ ב-1922.

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסרים פילוסופים נוספים מתקופות מאוחרות יותר..

הפילוסופיה ועולם האמנות

עיסוק פילוסופי ביצירת האמנות

לפילוסופיה ולאמנויות בכלל יש היסטוריה אמביוולנטית של אחים–אויבים. מצד אחד, לכאורה קיים ניגוד מתודי בין העשייה הפילוסופית העיונית וחתירתה לאמת, לבין היצירה האמנותית הרגשית והבדיונית. אפלטון, תפס את האמנות כ"חיקוי" נחות של עולם התופעות, כחיקוי של חיקוי. לדידו, האובייקטים והתופעות הנתונים בזמן ובחלל ונתפסים על ידי החושים, רק נוטלים חלק בדרגת הממשות הגבוהה ביותר – עולם האידאות. בהתאם, הוא גרס כי הצייר, הפסל, המוזיקאי, המשורר ואיש התיאטרון מציגים ביצירותיהם חיקויים של הממשות הנמוכה (עולם התופעות), כאילו הם המציאות, וכך עלולים להוליך אותנו שולל ולהסטות אותנו מן האמת. בספר האחרון של הפוליטאה אפלטון אף קרא לגרש את המשוררים מ"קליפוליס", עיר־המדינה האידיאלית.

עם זאת, אפלטון עצמו השתמש באמנות כדי לבטא את תכניו הפילוסופיים, בכך שכתב בסוגה של דיאלוגים, ושרבים מהם כוללים אלגוריות, משלים ותיאורים מיתולוגיים־בדיוניים (המפורסם שבהם הוא משל המערה).^[4] כמו כן, בדיאלוג המשתה האסתטיקה מתוארת כהכרחית לעלייה בסולם של דיוטימה, ולהאחדה בין האמת, הטוב והיופי. תלמידו אריסטו, כתב את החיבור הידוע הפואטיקה על אמנות הטרגדיה. ובעת המודרנית, בעיקר בעקבות ביקורת כוח השיפוט של קאנט, האסתטיקה צמחה כענף משמעותי בפילוסופיה. לאחר אפלטון, פילוסופים רבים השתמשו בטכניקות ספרותיות־אמנותיות וכתיבת דיאלוגים או כתיבה אוטוביוגרפית כדי לבטא את רעיונותיהם הפילוסופים, ופילוסופים שונים גם עסקו באמנות. בהם ניתן למנות את: קיקרו, ניקולא מלבראנש, ג'ורג' ברקלי, ז'אן־ז'אק רוסו, דייוויד יום, וולטר, פרידריך שילר, הלדרלין, פרידריך ניטשה, אלבר קאמי, ז'אן־פול סארטר, סימון דה בובואר, ג'ורג' סנטיאנה, אייריס מרדוק ואומברטו אקו.

הפילסופיה ועולם הקולנוע

במאמרו On the Possibility of Cinematic Philosophy תומאס ורטנברג (גר') בחן את תנאי האפשרות של "תזת הפילוסופיה הקולנועית", דהיינו האפשרות שפילוסופיה תיעשה במדיום הקולנוע. כלומר, באופן משמעותי יותר מאשר הצגת תוכן פילוסופי במדיה אודיו־ויזואליות בהקלטה של הרצאה בפילוסופיה או כשטקסט פילוסופי מצוטט באופן ישיר בתסריט.^[5] ורטנברג זיהה שלוש דרכים בהן קולנוע יכול לעשות ועושה פילוסופיה:

1. אילוסטרציה קולנועית של רעיון או טקסט פילוסופי. הוא נותן לדוגמה את הסרט שמש נצחית בראש צלול כמי שמציג את רעיונות ה"החזרה הנצחית" ו"אהבת הגורל".
2. ניסוי מחשבתי קולנועי. כלומר, הצגה ופרשנות של תרחיש דמיוני באמצעות מדיום קולנועי. למשל: המטריקס המפתח את "השד המתעתע" של דקארט ואת השערת הסימולציה בכלל, ופשעים ועבירות קלות השולל את התזה הסוקראטית (העולה בפוליטאה) שאין רשע וטוב לו.
3. קולנוע ניסיוני, עריכת ניסויים קולנועיים מועדי כישלון אודות מהות הקולנוע הבוחנים את גבולות המדיום. למשל: סרטיו האוונגרדים של אנדי וורהול.

ורטנברג לא טוען שאלו הדרכים היחידות, אלא מתווה דרך לפיתוח עתידי ההתפלספות הקולנועית.

התיאוריה הקולנועית הקלאסית

התפתחות התיאוריה

הפילוסוף היהודי-צרפתי אנרי ברגסון, מראשוני הפילוסופים שדנו בקולנוע.

הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון צפה את התפתחות התאוריה הקולנועית בספרו "חומר וזיכרון" (אנ') משנת 1896, סמוך לפריצה ההמונית של הקולנוע. ברגסון העיר על הצורך בדרכי חשיבה חדשות על תנועה, וטבע את המונחים "דימוי התנועה" ו"דימוי הזמן". עם זאת, מאוחר יותר הוא דחה את "האשליה הסינימטוגרפית" כבסיס לחשיבה זו:

אנו קולטים מראות כמעט רגעיים [snapshots] מן הממשות העוברת לנגד עינינו, ומאחר שהם אופייניים לממשות זו, דיינו לחרוז אותם לאורך התהוות מופשטת, חדאנפית, סמויה מן העין, משוקעת בתוך תוכו של מכשיר ההכרה, כדי לחקות את מה שאופייני בהתהוות זו גופה. כך נוהגות בדרך כלל התפיסה, החשיבה המשכלת, הלשון. כל אימת שאנו מנסים לחשוב את ההתהוות, או לבטאה, או אף לתפוס אותה, אין אנו אלא מפעילים כעין ראינוע פנימי.

— אנרי ברגסון, ההתפתחות היוצרת (אנ'), תרגם מצרפתית: יוסף אור, ירושלים: מאגנס, תשל"ה 1974, עמ' 211.

אף על פי כן, עשרות שנים מאוחר יותר, הפילוסוף ז'יל דלז עשה שימוש מחודש במושגיו של ברגסון, שהיוו בסיס לספריו המשפיעים: "סינמה 1: דימוי התנועה" (אנ') ו"סינמה 2: דימוי הזמן" (אנ').

אונטולוגיה של הקולנוע

התאוריה הקולנועית הקלאסית הציגה שלוש שאלות עיקריות בדבר הקולנוע^{[דרוש מקור]}:

1. מהות הקולנוע – מהו קולנוע?
2. הקולנוע כאומנות – האם הוא אומנות?
3. ייחודיות הקולנוע – במה המדיום הקולנועי נבדל ממדיה אחרות?

כיום, עשרות שנים לאחר המצאתו, היותו של הקולנוע כמדיום אמנותי נפרד נדמית לנו כעובדה מובנת מאליה. אולם, לא כך היה הדבר בתחילה. לרוב, היה הקולנוע נחשב לצורת בידור בלבד, או לכל היותר אמצעי לשעתוק צורות אמנות אחרות (סרטים מוקדמים של אדיסון כללו הקלטות של מופעים קיימים) ורבים מיוצרי הקולנוע הגדולים המוקדמים, כמו: מלייס, צ'אפלין, וקיטון הגיעו מעולם הקוסמות, הקרקס ומופעי הבידור השונים, שנחשבו בזמנו לצורת תרבות "נמוכה" (היררכיה ששובשה בתקופה הפוסטמודרנית)^{[דרוש מקור]}.

מרבית ההוגים בתקופת התאוריה הקלאסית לא היו פילוסופים בהכשרתם.^[6] הפסיכולוג היהודי הוגו מינסטרברג (אנ') היה מבין הראשונים שהחלו לחקור שאלות פילוסופיות בנוגע לקולנוע. בעידן הראינוע, הוא ביקש להבין מה מהותי בסרט, ולהבחין אותו מבחינה קונספטואלית ממחזה, והוא הגיע למסקנה כי השימוש בתקריב, פלשבק ועריכה היו ייחודיים לקולנוע והיוו את טבעו. מינסטרברג, שניסה להבין כיצד הצופים מבינים את השימוש באמצעים הטכנולוגים הקולנועיים, היה גם מבין הראשונים שעמדו על הקשר שבין הקולנוע לבין הקישורים הקוגניטיביים של האדם^[7]. תחום שפותח מאוחר יותר גם בגישה הקוגניטיבית בקולנוע.

חוקר האמנות והפסיכולוג היהודי רודולף ארנהיים (אנ'), טען עם תחילת המעבר לקולנוע המדבר – כי דווקא סרטים אילמים היו עדיפים מבחינה אסתטית. לדידו, על ידי הוספת צליל מסונכרן למדיום שהיה ויזואלי בעיקרו הוסר מעמדו הייחודי של הסרט. במקום להיות צורת אמנות ייחודית שיכולה ללמוד בזהירות גופים בתנועה, הסרט הפך לשילוב של שתי צורות אמנות אחרות שכבר קיימות. מבחינתו, ה"ראינוע" זכה לסטטוס אמנותי בזכות יכולת ההפשטה שבו, ויכולת זו אבדה לחלוטין עם הופעת הפסקולים הסינכרוניים^[8].

אנדרה באזאן, בניגוד לארנהיים, טען כי עובדת היות הסרט קולי או אילם איננה מהותית. הקולנוע ייחודי בכך שהוא מסוגל לתפוס את העולם האמיתי כשלעצמו, טוב יותר מכל מדיום אחר. ובכך הוא מגשים תשוקה שהייתה קיימת באמנות עוד מימי המצרים הקדמונים^{[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]}.

תחומי עיסוק

• אונטלוגיה – מהות הקולנוע; ממשות הקולנוע; היחס בין הקולנוע ובין המציאות.
• אפיסטמולוגיה – טיב הקשר בין המדיום הקולנועי לאופני ההכרה האנושית.
• אסתטיקה – מאפייניהם של סגנונות הקולנוע השונים ואופן הביטוי העולה מתוכם; חקר המעורבות הרגשית האנושית במהלך הצפייה.
• אתיקה – האם הקולנוע חושף דברים שלא ראוי להראות? האם סרטים מהווים מקור השראה לאופן בו ראוי לחיות?
• לשון ושפה – האם הקולנוע הוא "שפה"?
• היסטוריוסופיה – על היותו של הקולנוע מקור אפשרי לדיווחים היסטוריים או אמיתות היסטוריות.
• פילוסופיה של הפעולה – האם יש סוכן פעולה (אנ') מובחן לנרטיב הקולנועי^[9]? האם לסרט יש "אוטר"?
• מטאפילוסופיה – המדיום הקולנועי כבסיס לסוגיות פילוסופיות.

פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה

ערך מורחב – פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פילוסופים על קולנוע

ז'יז'ק בשנת 2010, מנתח את הסרט "1900" של ברטולוצ'י, בהרצאה על ספר איוב כביקורת האידאולוגיה (God Without the Sacred: The Book of Job, The First Critique of Ideology)^[10]

להלן מספר דוגמאות לחיבורים של פילוסופים העוסקים בקולנוע באופנים שונים:

• אנרי ברגסון
  • "ההתפתחות היוצרת" (1907) (אנ')^[11]
  • "הצחוק: מסה על משמעות הממד הקומי" (1901)^[12]

• ולטר בנימין
  • "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" (1936)^[13]
  • "צ'אפלין במבט לאחור"^[14]
• תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר
  • "תעשיית תרבות: נאורות כהונאת המונים" (1947)^[15]

• ז'יל דלז
  • Cinema 1: The Movement Image (1983) (אנ')
  • Cinema 2: The Time-Image (1985) (אנ')

• סטנלי קאבל
  • The World Viewed: Reflections on the Ontology of Film ("העולם הנצפה: הרהורים על האונטולוגיה של הקולנוע")
  • Pursuits of Happiness: The Hollywood Comedy of Remarriage ("מרדף האושר: הקומדיה ההוליוודית של הנישאים מחדש")
  • Contesting Tears: The Melodrama of the Unknown Woman ("להתנגד לדמעות: המלודרמה של האישה האלמונית")

• מוריס מרלו־פונטי
  • The Film and the New Psychology ("הקולנוע והפסיכולוגיה החדשה")^[16]

• לוס איריגארי
  • The Looking Glass, from the Other Side (לא תורגם לעברית, אף שבמקור נכלל ב"מין זה שאיננו אחד")

• ז'אן-פרנסואה ליוטר
  • Acinema

• סלבוי ז'יז'ק
  • "התבוננות מן הצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית"^[17]
  • "מטריקס: האחר הגדול והמציאות הווירטואלי"^[18]
  • סרטים: "מדריך הסוטה לקולנוע", "מדריך הסוטה לאידאולוגיה"

• ז'אן־לוק ננסי
  • And Life Goes On: Life and Nothing More ("והחיים ממשיכים: חיים ותו לא")

• ז'אק רנסייר
  • From One Manhunt to Another: Fritz Lang Between Two Ages ("ממצוד אחד לאחר: פריץ לאנג בין שני עידנים")

• אלן באדיו
  • Cinema as Philosophical Experimentation ("קולנוע כניסוי פילוסופי")

• ברנרד שטיגלר (אנ')
  • Cinematic Time ("זמן קולנועי")

• רוברט פיפין
  • Hollywood Westerns and American Myth: The Importance of Howard Hawks and John Ford for Political Philosophy
  • Fatalism in American Film Noir: Some Cinematic Philosophy
  • The Philosophical Hitchcock: "Vertigo" and the Anxieties of Unknowingness
  • Filmed Thought: Cinema as Reflective Form
  • Douglas Sirk: Filmmaker and Philosopher

• רופרט ריד
  • A Film-Philosophy of Ecology and Enlightenment ("פילוסופית־קולנוע של אקולוגיה ונאורות")
  • Film as Philosophy: Essays on Cinema after Wittgenstein and Cavell ("קולנוע כפילוסופיה: מאמרים על קולנוע אחרי ויטגנשטיין וקאוול")

ראו גם

• תאוריה קולנועית
• מטא-קולנוע
• פילוסופיה בקולנוע ובטלוויזיה
• פילוסופיה של המוזיקה

לקריאה נוספת

• הנרי אונגר (1991). קולנוע ופילוסופיה, תל אביב: דביר.
• שלמה זנד (2002). הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב, עם עובד. (ISBN 96515253)
• אדם אבולעפיה (2012). הקדמה לביוגרפיה הפילוסופית של הקולנוע על פי ז'יל דלז. המדרשה 15, עמ' 13–31.
• גבי ברזל, קולנוע אופציונלי: פילוסופיה מהסרטים. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
• רוני פרצ'ק (2018), אורות בומביי: פילוסופיה ושפה חזותית בקולנוע ההינדי הפופולרי. עם עובד, תל אביב.

• Carel, Havi, and Greg Tuck (2011). New Takes in Film-Philosophy, Basingstoke, UK: Palgrave Macmillan.
• Thomas Wartenberg and Angela Curran (eds.), The Philosophy of Film: Introductory Text and Readings, Wiley-Blackwell, 2005.
• Thomas Wartenberg. Thinking on Screen: Film as Philosophy. New York/London, Routledge. 2007
• Noël Carroll (2008), The Philosophy of Motion Pictures, Blackwell.
• Paisley Livingston (ed.)., The Routledge Companion to Philosophy and Film (Routledge 2008, 1st edition).
• Christina Rawls, Diana Neiva, & Steven S. Gouveia (eds.), Philosophy and Film: Bridging Divides (Routledge 2019; 1st edition).
• Robert Sinnerbrink, New Philosophies of Film: Thinking Images, Continuum, 2011.
• Joseph Westfall (ed.), The Continental Philosophy of Film Reader, Bloomsbury, 2018.

קישורים חיצוניים

• הנרי אונגר, הפילוסופיה הולכת לקולנוע – הרצאה ראשונה באתר יוטיוב.
• שי בידרמן, אמת ומשמעות בקולנוע של ארול מוריס, באתר הפורום הדוקומנטרי בישראל.
• תומאס ורטנברג, פילוסופיה של הקולנוע, באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• תורסטן בוטז-בורנשטיין, פילוסופיה של הקולנוע: פרספקטיבות קונטיננטליות, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
• כריס פאזלון, פילוסופיה באמצעות קולנוע, באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
• האתר הרשמי של כתב העת האקדמי Film and Philosophy (אנ') (באנגלית)
• האתר הרשמי של כתב העת האקדמי Film-Philosophy (אנ') (באנגלית)
• "אני צופה משמע אני קיים": שבעה סרטים שמעבירים אותנו שיעורים פילוסופיים, באתר הגרדיאן (באנגלית)
• אלן באדיו, קולנוע ופילוסופיה, באתר יוטיוב (באנגלית)