Loading AI tools
פילוסוף רומי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מַרְקוּס טוּלִיוּס קִיקֶרוֹ (קרוי בעברית גם "ציצרו"[1] או "ציצרון"[2], בלטינית: Marcus Tullius Cicero; 3 בינואר 106 לפנה"ס – 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. נחשב לאמן הפרוזה בשפה הלטינית.
לידה |
3 בינואר 106 לפנה״ס ארפינו, הרפובליקה הרומית |
---|---|
נרצח |
7 בדצמבר 43 לפנה״ס (בגיל 63) פורמיה, הרפובליקה הרומית |
השקפה דתית | דת רומא העתיקה |
זרם | Academic skepticism |
תחומי עניין | פילוסופיה, רטוריקה, ספרות |
עיסוק | פוליטיקאי, עורך דין, נואם, פוליטיקאי רומאי, איש צבא רומאי, כהן רומאי, משפטן, סופר, משורר, תאורטיקן פוליטי, פילוסוף |
מדינה | רומא העתיקה |
יצירות ידועות | De Oratore, Cato Maior de Senectute, Tusculanae Disputationes, De finibus bonorum, Hortensius, על הידידות, De Divinatione, על טבע האלים, De fato, Orator ad Brutum, Paradoxa Stoicorum, In Verrem, על החוקים, De re publica, Pro Archia Poeta, על החובות, Catiline Orations, De Inventione, Philippicae, Topica |
פרסים והוקרה | אבי המולדת |
בן או בת זוג | |
צאצאים | קיקרו הצעיר, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
קיקרו נולד בעיר ארפינום (כיום ארפינו שבאיטליה), ונהרג מחוץ לרומא כאשר נמלט מאויביו הפוליטיים. בתקופת חייו התרחשו האירועים הסוערים ביותר בתולדות הרפובליקה הרומית, שהביאו לבסוף לקיצה של הרפובליקה (שקיקרו היה בין גדולי מגיניה), ולעלייתה של צורת השלטון החדשה, הקיסרות הרומית.
לפי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס היה קיקרו תלמיד מצטיין, אשר שקידתו ומהירות התפיסה שלו משכו תשומת לב. הוא אהב שירה, על אף שעסק בתחומי עניין רבים. הוא נשלח על ידי אביו, ביחד עם אחיו, קווינטוס טוליוס קיקרו, להתחנך ברומא, באתונה וברודוס.
ברומא, לא לפני שנת 81 לפנה"ס, למד רטוריקה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולון, ובשנת 78 לפנה"ס[3], בזמן מסעו ליוון (77-79 לפנה"ס), הגיע קיקרו לרודוס ולמד אצל מולון פעם נוספת בבית הספר לרטוריקה שלו[4]. פלוטרכוס מספר כי מולון לא הבין רומית ולכן ביקש מקיקרו לנאום ביוונית. לאחר שסיים, אמר לו מולון: "אני מצר על רוע מזלה של יוון: פאר זה בלבד נשאר לנו, חינוך ודיבור, עד שבאת ונטלת גם אלה לרומי"[5].
קיקרו שירת כקוואיסטור במערב סיציליה בשנת 75 לפנה"ס. הוא כתב שבסיציליה גילה את מצבתו של ארכימדס איש סירקוסאי, עליה הייתה חקוקה ההוכחה לכך שהיחס בין נפח כדור לבין נפח גליל הקטן ביותר היכול להכילו הוא 2:3.
לאחר שסיים מילוי תפקיד זה, החל בקריירה מצליחה כעורך דין, והשיג הישגים בכך שהביא, בשנת 70 לפנה"ס, לתביעה באשמת שחיתות נגד מושל סיציליה לשעבר גאיוס ורס. המושל היה אדם מקושר היטב, וסמך על כך שבחבר השופטים יושבים ידידיו, אך לאחר נאום הפתיחה של קיקרו הבין כי לא יוכל לצאת זכאי, ונמלט לגלות. על אף הצלחתו הגדולה כעורך דין, התעכבה הקריירה של קיקרו, אשר שאף לקבל את תפקיד הקונסול, בשל מוצאו.[דרושה הבהרה] במשפחתו עדיין לא היה אדם ששירת כקונסול לפניו, ולפיכך הוא לא נחשב לחלק מן הנוביליטאס, שהיו האצולה הגבוהה ברפובליקה שראו את הקונסולאט כקניינם האישי וניסו לחסום כניסה של אנשים מן המוניקיפיות, כמו קיקרו, למשרה הרמה. למרות זאת הוא זכה לבסוף במשרה בפעם הראשונה שהתמודד, כשהיה בן 42, הגיל המינימלי להגשת מועמדות.
בשנת 63 לפנה"ס הפך קיקרו ל"נובוס הומו" (Novus Homo), דהיינו האדם הראשון ממשפחתו שנבחר לקונסול. הוא היה הראשון מזה כשלושים שנה שקיבל מעמד זה. הייתה זו שנה קשה לרפובליקה הרומית ובעודו משמש במשרתו גילה קיקרו קשר להפלת הרפובליקה ולהשתלטות על מוסדותיה של חבורת אצילים בראשות לוקיוס סרגיוס קטילינה, אציל שהתאכזב מכך שלא נבחר לקונסול. קיקרו הכריז על משטר צבאי, וגירש את קטילינה מהעיר בנאום סוחף, שהחל בפסקה הבאה:
עד מתי, קטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן - כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת - כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת?
— In Catilinam I 7.11.63 B.C, מרקוס טוליוס קיקרו - כתבים נבחרים; תרגם ארנסט דוד קולמן, מוסד ביאליק ירושלים;
הנאום, שנחשב פסגה רטורית של קיקרו, הצליח להביא להימלטותו של קטילינה מרומא, אך נותרו ברומא כמה מאנשיו, והיה חשש כי יחברו לצבאות שגויסו על ידי ותיקי צבאותיו של הדיקטטור לשעבר לוקיוס קורנליוס סולה באטרוריה. קיקרו הצליח לחשוף אף מזימה זו, לאחר שנתפס שליח של הקושרים אל שבטי הגאלים, והעמיד את הקושרים בפני הסנאט, שם התוודו על קשרם.
בדיון שנערך קרא קיקרו להוציא להורג ללא משפט את הקושרים. הסנאט לא היה גוף שופט, כי אם גוף מייעץ, וההחלטה להוציא את הקושרים להורג שתתקבל על ידי הסנאט, לא הייתה החלטה שיפוטית. קיקרו טען כי מעצר או הגליה של הקושרים יחמירו את הסכנה, וכי הדרך היחידה למנוע את הקשר היא להרוג את הקושרים. בתחילה תמכו רבים בסנאט ב"עונש המקסימלי". אך נאום מבריק של יוליוס קיסר שכנע אותם כי אין להוציא להורג אצילים ללא משפט, וכי ראוי לעצור את הקושרים עד חלוף הסכנה. מרקוס פורקיוס קאטו ("קאטו הצעיר"), מיריביו הגדולים של קיסר, הצליח לבסוף לשכנע את הסנאט כי עונש המוות ראוי לקושרים, ולבסוף הוסכם להמיתם. קיקרו, הקונסול, הורה על תלייתם. על פעולותיו אלו קיבל את תואר "אבי המולדת" (Pater Patriae), אך חי את שארית ימיו בפחד כי עוד יגיע יומו להישפט על כך שהוציא להורג אזרחים רומאים ללא משפט.
לאחר קשר קטילינה הלך המצב הפוליטי ברומא והידרדר. כוחו של הסנאט הלך ונחלש, בעוד שלמעשה נשלטה המדינה על ידי שלושה, יוליוס קיסר, מרקוס ליקיניוס קראסוס ושר הצבא הפופולרי גנאוס פומפיוס מגנוס. השלושה כרתו ברית שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה ברומא דבר מבלי ששלושתם הסכימו לו[6], אם כי זאת כנראה הגזמה.[דרוש מקור] אל מול ברית זו עמדו הסנאטורים השמרנים, האופטימאטים, שנציגם המובהק היה קיקרו.
בשנת 58 לפנה"ס נבחר פובליוס קלודיוס פולכר בסיוע הטריומווירט לתפקיד טריבון הפלבס. פולכר היה בין הפרועים שבאנשי התקופה. מספר שנים לפני כן חולל מהומה כאשר הסתנן אל טקס "האלה הטובה" שנועד לנשים בלבד, כשהוא בלבוש בבגדי אישה. עדותו של קיקרו בעניין זה סייעה להפריך את האליבי שלו, על אף שיצא זכאי בסופו של דבר הודות לעזרתו של קראסוס. בעדות הזאת קיקרו קנה לו אויב מסוכן. אחד ממעשיו הראשונים של פולכר כטריבון היה להתקין תקנה המצווה על הגליית כל אדם שהרג אזרח רומאי ללא משפט. על אף שקיקרו טען כי החלטת הסנאט הקנתה לו את הסמכות החוקית להוציא להורג את תומכי קטילינה, וכי תפקידו כקונסול הקנה לו חסינות, הוא עזב את רומא למשך שנה, ובילה אותה בכפר כשהוא עורך את כתביו, ומעלה את הגדולים שבנאומיו על הכתב. בשנת 58 הוזמן על ידי יוליוס קיסר להצטרף אליו למלחמת גאליה, אך העדיף להישאר בבית ולא לצאת למלחמה.
הטריומווירט הראשון לא החזיק מעמד. מותו של קראסוס במלחמה נגד הפרתים במזרח הותיר את שני שותפיו, פומפיוס וקיסר. הברית ביניהם נחלשה לאחר מות בתו של קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס. פומפיוס החל לגלות תמיכה באנשי הסנאט, על מנת לשמש כמשקל נגד לקיסר הפופולרי. בשנת 50 לפנה"ס הפך המאבק לגלוי. קיקרו, שהיסס בתחילה, הביע לבסוף תמיכה בפומפיוס, וכאשר קיסר פתח במלחמת אזרחים ב-49 לפנה"ס, נאלץ קיקרו לעזוב את העיר שוב. לאחר שהייה קצרה בעיר סלוניקי שב קיקרו לרומא, וקיבל על עצמו את שלטונו של קיסר.
במכתב לידיד בשם וארו, מ-46 לפנה"ס חשף קיקרו את דעתו באשר לתפקידו תחת הדיקטטורה של קיסר: "אני יועץ לך לעשות את אשר אני עושה בעצמי. אל תיראה בציבור, אף אם אין ביכולתך למנוע את השיחות אודותיך... אם קולותינו לא יישמעו שוב בסנאט ובפורום, נלך בעקבות הקדמונים ונשרת את מולדתנו בכתבינו, שיידונו בשאלות של אתיקה ומשפט חוקתי...".
אסון אישי פקד אותו בחודש פברואר בשנת 45 לפנה"ס עם מות בתו האהובה טוליה. הוא מעולם לא החלים מאסון זה.
קיקרו הופתע מרציחתו של קיסר באידו של מארס בשנת 44 לפנה"ס, אף על פי שהוא הרעיף תשבחות על הרוצחים הוא ביקר את חוסר המעש שלהם אחרי הרצח ואת העובדה שהם נעדרו כל תוכנית להשתלט על המדינה. הרצח החזיר את קיקרו לעמדת הנהגה פוטנציאלית, כבכיר אנשי הסנאט, כאשר מולו עמד מרקוס אנטוניוס סגנו של קיסר שכיהן ביחד איתו כקונסול והיה המוציא לפועל של צוואתו. שני האישים מעולם לא היו מיודדים, ויחסיהם החריפו כאשר קיקרו הבהיר כי הוא חש שאנטוניוס מפרש את רצונותיו של קיסר בחופשיות רבה מדי. כאשר אוקטביאנוס, יורשו של קיסר ובנו המאומץ, שב לאיטליה באפריל, קיקרו ניסה לסכסך בינו ובין אנטוניוס. בספטמבר החל לתקוף את אנטוניוס בסדרת נאומים המכונים הנאומים הפיליפיים, על שם נאומי הנואם היווני הנערץ על קיקרו - דמוסתנס.
קיקרו הבהיר את עמדתו במכתב לגאיוס קסיוס לונגינוס, אחד מן המתנקשים בקיסר: "אני מרוצה על כי אהבת את הצעתי לסנאט ואת הנאום שליווה אותה... אנטוניוס הוא מטורף, מושחת וגרוע בהרבה מקיסר - אשר עליו הכרזת כי הוא האדם הגרוע מכל הרשעים, כאשר הרגת אותו. אנטוניוס מתכוון לפתוח במרחץ דמים".
כאשר אנטוניוס פעל להשתלט על הפרובינקיות בגאליה והטיל מצור על דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס בגאליה קיסאלפינה, שלח הסנאט את הקונסולים להילחם באנטוניוס. לאוקטביאנוס שהיה אזרח פרטי שבינתיים הצליח לגייס כוח צבאי משמעותי באיטליה, ניתנה על ידי קיקרו חברות בסנאט, מינוי לפרופראיטור ופטור מן ההגבלות שהיו קיימות על המינויים למגיסטראטורות. קיקרו קיווה שהוא יוכל להנחות את אוקטביאנוס הצעיר, שהסנאט לא ראה בו איום, בדרכו הפוליטית וכך לעשות בו שימוש כדי להשמיד את כוחו של אנטוניוס.
אולם בסופו של דבר היה מדובר בשגיאה פוליטית גסה של קיקרו, אוקטביאנוס לעולם לא היה יכול להתפשר עם רוצחיו של קיסר כפי שקיקרו רצה ולאחר שאנטוניוס הובס בקרב מוטינה אוקטביאנוס העדיף להשיג באיומים את משרת הקונסול מידי הסנאט מאשר לרדוף אחרי צבאו המובס של אנטוניוס שנסוג לגאליה נארבוננסיס. בסופו של דבר אוקטביאנוס השלים עם אנטוניוס וביחד עם מרקוס אמיליוס לפידוס הם הקימו את הטריאומווירט השני.
לאוקטביאנוס לא הייתה כל בעיה להקריב את בן בריתו, וכך, כשאנטוניוס דרש שקיקרו יהיה בין רשימת הנידונים למוות, לאוקטביאנוס לא הייתה כל התנגדות. קיקרו נמלט, אך נתפס. יש אומרים כי התאבד, אחרים כטיטוס ליוויוס טוענים כי לא התנגד לבאים להורגו וכשנפגש עם גורלו רק אמר "אני לא אתקרב יותר: גש אליי, חייל ותיק, ואם אתה יכול לפחות לעשות משהו אחד כמו שצריך, חתוך את הצוואר הזה". ידיו וראשו הוצגו לראווה בפורום, כאשר לשונו מנוקבת בסיכת זהב מתסרוקתה של פולוויה אנטוניה אשתו של אנטוניוס.
כתביו של קיקרו, הכוללים את אוסף נאומיו, כתביו, אמרותיו והגותו הפילוסופית הם אוצר בלום להיסטוריונים החוקרים את התקופה הסוערת של רומא בה הוא חי. יתרון גדול נודע לכתביו, כיוון שרבים מהם נשתמרו, דבר יוצא דופן בהתחשב בתקופה. הוא ניחן בחדות לשון, תחכום וחריפות. עובדת היותו "אבי הרטוריקה" באה לביטוי בכתביו השונים. בספרו "על הנבואה" (de divinatione) הוא מתעמת עם אחיו, ומביע את עמדתו לפיה חלומות אינם יכולים להיות נבואיים בשום אופן, שכן כל בני האדם חולמים והאלים ודאי לא טורחים להתוודע לאדם בעת השינה.
בדיאלוג "על טבע האלים" קיקרו התווכח עם הפילוסופים, ובהם אפיקורוס, שגרסו כי היקום (בניגוד למחשבת האסכולה הסטואית) איננו קוסמוס שבו קיים סדר, אלא מהווה תוהו ובוהו. הנה מה שהשיב לדבריו של אפיקורוס בשמם של הפילוסופים הסטואיים: "ילגלג אפיקורוס ככל שירצה... אין זה מפחית כהוא זה מן העובדה שאין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה, בדעת ובתבונה."
קיקרו כתב על מחשבתם של אנשי האסכולה הסטואית בספרו "על תכליות הטוב והרע": "מי שרוצה לחיות בהתאם לטבע חייב להתחיל מנקודת המוצא של היקום בכללו ושל ההשגחה העליונה. אין בכוחנו לחרוץ משפט על הטוב ועל הרע מבלי להכיר את טבעם ואת חייהם של האלים, ובלי לדעת כי הטבע האנושי הוא חלק מן הסדר שביקום. ללא הפיזיקה אין אנו יכולים להבין עד כמה חשובות האמרות הבאות של חכמי העולם העתיק: "ציית לנסיבות" "לך בדרכם של האלים" "דע את עצמך" "היה מתון בכל דבר" וכן הלאה. מדע זה בלבד יש בכוחו ללמדנו את השפעתו של הטבע על הצדק, על הידידות ועל קשרינו עם זולתנו... הטבע הוא הממשלה הטובה ביותר."
היהודים ודתם נעדרים באופן בולט ממגוון חיבוריו הפילוסופיים של קיקרו. בכך הוא נבדל מבן תקופתו וארו, שהייתה לו הערכה רבה לאופיה הלא-חומרי של האלוהות היהודית. מאחר שקיקרו אינו מזכיר את היהודים אפילו בהתכתבותו הענפה, יש להסיק שהיהודים לא היו בתחום התעניינותו[7]. התייחסות עקיפה ליהודים בהתכתבות זו נרמזת בכינויו את פומפיוס "ירושלמי" (Hierosolymarius, הרומז לכיבושו את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס), במכתב[8] משנת 59 לפנה"ס, בזמן הטריומויראט הראשון[9].
היהודים מופיעים אצל קיקרו רק בנאומים "בעד פלאקוס"[10] (Pro Flacco, 59 לפנה"ס) ו"על הפרובינקיות הקונסולריות"[11] (De Provinciis Consularibus, 56 לפנה"ס) ובשני המקרים היה זה טבעו של המצב שכפה את הערותיו המזלזלות של הנואם על היהודים. בנאום השני, התייחסותו הקצרה ליהודים שירתה את מטרתו – להטיל דופי בגביניוס, אויב קבלני גביית המיסים (Publicani) הרומאים – מאחר שהיה מאוד מקושר אליהם[7]. קיקרו טען בנאום שגביניוס "מסר אותם כמו עבדים ליהודים ולסורים, הם עצמם עמים שנולדו להיות עבדים". ייתכן והדגש על כך שהיהודים נולדו לעבדות הופיע אצל קיקרו בשל המספר הרב של עבדים יהודים שהובאו לרומא לאחר כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס[12].
פלוטרכוס מצטט אמירות שנונות מפיו של קיקרו, שנאמרו במהלך התביעה כנגד גאיוס ורס, ובהן גם התייחסות ליהודים: "המלה 'ורס' פירושה בלאטינית חזיר מסורס; כשעבד משוחרר...שהיה חשוד על אמונת היהודים, חפץ...לקטרג בעצמו על ורס, אמר קיקרון: 'מה ליהודי ולחזיר?'"[13]. אולם חוקרים מטילים ספק בכך שאותו עבד משוחרר היה רשאי לקטרג בעצמו ושאכן היה יהודי[14].
היהודים שימשו כלי-עזר יעיל בתביעה נגד לוקיוס ולריוס פלאקוס, שקיקרו שימש כפרקליט הגנה שלו יחד עם קווינטוס הורטנסיוס (אנ'). פלאקוס היה הנציב (פרופראיטור) לשעבר של הפרובינקיה הרומית אסיה. הוא הואשם בשחיתות ונתבע על עושק ומעשים בלתי חוקיים כלפי אוכלוסיית המקום על ידי לייליוס (אנ'), שפעל בשם ערי הפרובינקיה. אחת מאשמות התביעה הייתה שבזמן שהותו באסיה, החרים את "הזהב" שנאסף על ידי יהודי הפרובינקיה שלו למען בית המקדש בירושלים, ככל הנראה המס השנתי של מחצית השקל (didrachmon)[15]. קיקרו מתעכב גם על ההאשמה הזו ומנסה להראות שלא היה דבר בלתי חוקי בפעולותיו של פלאקוס ובנוסף על כך מטיל השמצות על היהודים[7].
הוא פותח את נאומו ברמיזה, כאילו התובע "קנה" בשוחד את המקום בו נערך המשפט (בקרבת "המדרגות של אאורליוס") וגם את "הקהל ההוא" של היהודים, ביודעו "איזה המון עצום זה, כמה מלוכד הוא ואיזו השפעה יכולה להיות לו בהתכנסויות ציבוריות". לפיכך מציע קיקרו, "לדבר בלחש ככה – רק מספיק חזק כדי שחבר המושבעים יוכל לשמוע; שכן לא חסרים אנשים שיסיתו את הקהל הזה נגדי ונגד כל מיטב האנשים"[16]. בהתחשב בעובדה שהאופטימאטים התנגדו בעקביות לחדירת פולחנים זרים לתוך העיר רומא, בזמן שהפופולרים ראו אותם בעין יפה, ניתן להניח שהמוני היהודים באספות הציבוריות גויסו לצד הפופולרים, אויביו של קיקרו ב-59 לפנה"ס[7].
קיקרו מגדיר את דת היהודים כ"אמונה טפלה ברברית" וטוען שההתנגדות לה "הייתה מעשה של נחישות והעמידה בשם האינטרס הציבורי נגד קהל היהודים שליבה לעיתים את האסיפות הציבוריות שלנו הייתה פסגת האחריות"[16]. הוא גם מסביר לשופטים שהימנעותו של פומפיוס מביזת המקדש בירושלים לא נבעה מתוך כבוד לרגשותיהם הדתיים של היהודים, שהיו אויבים, אלא מתוך רגש הכבוד שלו עצמו, שלא להשאיר למבקריו שום הזדמנות לחשדות ורכילות. הוא מציין מספר דוגמאות לכמויות של "זהב יהודי" שנתפס בערים שונות בפרובינקיה, שבכולן ההחרמה נעשתה באופן מסודר וגלוי על ידי אנשים מכובדים בעלי תפקידים רשמיים.
קיקרו מאשים את יריבו שדבריו כלל אינם מופנים אל השופטים, אלא מכוונים לקהל הנוכח וההמון, ואז פונה אליו: "לכל מדינה, לייליוס, חוק דתי משלה, ולנו יש חוק משלנו. גם כאשר ירושלים עוד עמדה על תלה והיהודים חיו עמנו בשלום, קיום הפולחנים הקדושים להם לא עלה בקנה אחד עם תפארת האימפריה שלנו, גדולת שמנו, ומוסדות אבותינו; ועתה שהאומה היהודית הראתה במרד חמוש את דעתה על שלטוננו, על אחת כמה וכמה שכך הדבר; עד כמה הייתה האומה הזאת יקרה לאלים האלמותיים מלמדת העובדה שהיא נכבשה, נמסרה לגובי המיסים ושועבדה"[16].
קולו של קיקרו הוא הקול הראשון שנחשב ל"אנטישמיות" רומית. מתקפתו מכוונת נגד היהודים כקבוצת לחץ פוליטית מוכרת ומעוררת פחד. קיקרו מוטרד מכך ש"קהל היהודים" צבר השפעה כה רבה באסיפות ציבוריות, שקשה להתנגד לו. הטיעון שלו מגלה שנאה כלפי היהודים, המהולה בפחד מהם[16]. אולם בהתחשב בהקשר המשפטי ובמנהגו של קיקרו להשמיץ עדים נגדיים על ידי האשמת אופיים הלאומי, לא נשאר הרבה מה"אנטישמיות" שלו. כך הוא נהג גם בגאלים (בנאום Pro Fonteio) והסרדינים (ב-Pro Scauro). אפילו בנאום "בעד פלאקוס" עצמו, העדים האסיאתים-יוונים לא מוצגים באור חיובי יותר מאשר היהודים. בנאום אחר[17] קיקרו בעצמו מדגיש את ההבדל בין דעותיו האישיות לבין אלו המובעות על ידו כטוען, וניתן אף למצוא דעות מנוגדות באופן קיצוני לגבי אותם אנשים בנאומיו. יש לציין גם שלמרות ביקורו הקצר ברודוס וקשריו עם אפולוניוס מולון, קיקרו לא פנה לאף אחד מהטיעונים של האנטישמיות ההלניסטית[7]. נאומו של קיקרו נכתב אמנם לצורכי רטוריקה משפטית, אבל הוא מלמד עד כמה רחוק קיקרו האמין כי יוכל למתוח את טיעוניו מבלי לאבד תמיכה, ולכן הוא משקף היטב את הדעות הרומיות הקדומות נגד היהודים[16].
רוברט האריס פרסם טרילוגיה העוסקת בקיקרו ומעורבותו בתככים הפוליטיים של רומא המסופרת מנקודת מבט של טירו, עבדו של קיקרו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.