פנחס אפרתי

פנחס אפרתי (9 באפריל 1907 – 10 בינואר 1988)^[1] היה רופא פנימי, מנהל בית החולים ע"ש שוויצר בטבריה (1939–1949), מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים בפרדס כ"ץ (1949-1952), פרופסור מן המניין לרפואה פנימית בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית^[2], מנהל מחלקה פנימית ב' במרכז רפואי קפלן, וחוקר בעל שם בינלאומי^[3].

פנחס אפרתי

אין תמונה חופשית
לידה	9 באפריל 1907 הומנה, סלובקיה
פטירה	10 בינואר 1988 (בגיל 80)
מקום קבורה	רחובות
מדינה	ישראל
השכלה	אוניברסיטת קארל בפראג
תפקידים	טוקסיקולוג
מספר ילדים	3

קורות חיים

נולד בעיר הומנה שבסלובקיה. בנעוריו הצטרף לתנועת "החלוץ", ואת קבוצתו צירף לתנועת "השומר הצעיר" שהיה חבר בהנהגתה. אפרתי למד רפואה באוניברסיטת קארל בפראג. בתום לימודיו שירת בצבא הצ'כוסלובקי כרופא צבאי.

בשנת 1933 עלה אפרתי לארץ ישראל. אפרתי הצטרף, על פי המלצתו של ד"ר חיים יסקי שניהל את בית החולים הדסה הר הצופים, לסגל המחלקה הפנימית בניהולו של ד"ר משה רחמילביץ'. בנוסף הצטרף לארגון "ההגנה". חבריו לתנועה עלו ארצה כגרעין, התיישבו בעין הקורא שליד ראשון לציון והמתינו למשבצת קרקע להתיישבות. בשנת 1936 עלו חברי הגרעין על הקרקע והקימו את שער הגולן. אפרתי עזב את ירושלים, שירת כרופא נודד בעמק יזרעאל.

בשנת 1939 פנו לאפרתי אנשי הוועד הלאומי והציעו לו לקבל את ניהול בית החולים על שם שוויצר^[4] בטבריה. הוא קיבל את המינוי שהפך אותו למנהל בית החולים הצעיר ביותר בארץ ישראל.

אפרתי שהה בטבריה, שם חקר והפך לבר סמכא בנושא הכשת נחשים והטיפול בה. בסוף 1949 עבר אפרתי לנהל את המחלקה הפנימית בבית החולים בפרדס כ"ץ.

בשנת 1952 הצטרף אפרתי לצוות המייסד של בית החולים ע"ש קפלן ברחובות. לאחר הקמת בית החולים ניהל את המחלקה הפנימית במשך שנים רבות.

בנוסף, אפרתי הקים וניהל מעבדה למחלות דם בבית החולים קפלן: "המעבדה למורפולוגיה של הדם ולציטולוגיה"^[5], הקרויה על שמו, בה עבד כמעט עד יומו האחרון.

אפרתי שלט ב-13 שפות, כולל: הונגרית, סלובקית, רוסית, גרמנית, אנגלית, איטלקית וערבית. שר הבריאות ישראל ברזילי הזמין אותו לכהן כמנהלו הכללי של משרד הבריאות, אך לא נענה.

מתלמידיו: פרופ' ראובן ויסקופר.

אפרתי נפטר ב-1988.

היה נשוי ואב לשני בנים ובת.

אקדמיה

בשנת 1954 קיבל אפרתי מינוי אקדמי כמרצה קליני מטעם הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. היה זה המינוי האקדמי הראשון שניתן על ידי האוניברסיטה העברית לאקדמאי מחוץ לירושלים. בשנת 1966 הועלה אפרתי לדרגת פרופסור חבר,^[6] ובשנת 1972 לפרופסור מן המנין.^[7] כל אותן שנים היה חבר בסגל ההוראה של בית הספר לרפואה בירושלים.

בשנת 1967, לאחר שהפרופ' אנדרה דה-פריס הקים את בית הספר לרפואה בתל אביב, לעומת הגישה השלילית של הרופאים הפנימיים בהדסה לרעיון רפואת המשפחה, ראה פרופ' דה פריס, שעל מנת להקים בית ספר מודרני לרפואה יש צורך במחלקה לרפואת המשפחה. עם הכרת המקצוע כנושא אקדמאי התעורר הצורך להכיר בו כמומחיות. רוב הפרופסורים הפנימאים התנגדו, ופרופ' מקס פולק נאלץ לגייס את אפרתי, רופא כפרי בגליל, בעברו, שתמך במהלך.^[8]

לקריאה נוספת

• , אתר ההנצחה, פרופ' פנחס אפרתי
• "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", נסים לוי, יעל לוי, הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, מהדורה שנייה, עמודים 102–103.