קרב לייפציג

קרב לייפציג או קרב האומות (בגרמנית: Völkerschlacht bei Leipzig; ברוסית: Битва народов, Bitva narodov; בשוודית: Slaget vid Leipzig; בצרפתית: Bataille des Nations) היה קרב במסגרת המלחמות הנפוליאוניות, אשר נערך בין 16 ל-19 באוקטובר 1813, בו נחל נפוליאון בונפרטה את אחת מתבוסותיו הגדולות ביותר. בקרב, שנערך בגרמניה, נטלו חלק גרמנים בשני הצדדים הלוחמים, שכן חלק ניכר מכוחותיו של נפוליאון הגיעו מהקונפדרציה של הריין. בקרב זה לחמו כ-500,000 חיילים, עובדה אשר הפכה אותו לאחד הקרבות הגדולים ביותר בהיסטוריה, עד מלחמת העולם הראשונה.

עובדות מהירות תאריכים, קרב לפני ...

Remove ads

רקע

סכם

פרספקטיבה

לאחר תבוסת נפוליאון בפלישתו לרוסיה, כמו גם במלחמת חצי האי, התאגדו הכוחות האנטי-צרפתיים בזהירות במסגרת הקואליציה השישית אשר כללה את רוסיה, אוסטריה, פרוסיה, בריטניה, שוודיה, ספרד, פורטוגל ועוד כמה מדינות גרמניות קטנות. סך כל הכוחות שיכלה הקואליציה להטיל לשדה הקרב היה יותר ממיליון, ואכן בזמן הקרב מנו כוחות הקואליציה מזרחית לריין כמיליון חייל בעוד שכוחותיו של נפוליאון מנו כמה מאות אלפים.

מטרת נפוליאון הייתה לחדש ולבסס את שליטתו בגרמניה ואכן, בשני קרבות מרים, הוא זכה בשני ניצחונות, הראשון בליצן ב-2 במאי והשני בבאוצן ב-20-21 במאי, על כוחות רוסים ופרוסים. ניצחונות אלו הובילו לשביתת נשק קצרה. במהלך שביתת הנשק, מלכי רוסיה ופרוסיה נפגשו עם קרל יוהאן ברנדוט, נסיך הכתר של שוודיה, בטירת טרכנברג (Trachenberg) בשלזיה, שם התווה הנסיך (שהיה מרשל צרפתי לשעבר) תוכנית אסטרטגית להביס את נפוליאון. זו, בתוספת שינויים עקב הצטרפות האוסטרים לקואליציה ב-12 באוגוסט 1813, נודעה בשם תוכנית טרכנברג. בהתאם לתוכנית טרכנברג, הוקמו שלוש ארמיות של הקואליציה, ארמיית שלזיה שכללה כ-95,000 איש בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר, ארמיית צפון גרמניה שכללה כ-120,000 איש (כולל חיילות מצב שוודיים בשטרלזונד) תחת יורש העצר קרל יוהאן, וארמיית בוהמיה, צבא בעלות הברית העיקרי בשטח עם כ-225,000 איש, בפיקודו של קרל פון שוורצנברג. ארמייה רביעית הוקמה כארמיית פולין, שכללה בתחילה כ-30,000 איש, אך התרחבה לכ-70,000 איש עד סוף השנה, בפיקודו של הרוזן בנינגסן. בהתאם למתווה של תוכנית טרכנברג, צבאות הקואליציה היו נמנעים מקרב עם נפוליאון, נסוגים בכל פעם שנפוליאון עצמו מתקדם, ובמקום זאת לחמו נגד הכוחות בפיקודם של המרשלים שלו. למרות הצו להימנע מקרב עם הקיסר, ארמיית בוהמיה לחמה נגד נפוליאון בקרב דרזדן ב-27 באוגוסט, שם זכו הצרפתים בניצחון מוחץ.

עם זאת, דבקות הדוקה יותר בתוכנית טרכנברג הובילה לניצחונות הקואליציה ב-23 באוגוסט בגרוסבירן (Großbeeren) שמדרום לברלין (ור' גם להלן), ב-26 באוגוסט בקצבאך (Katzbach) שעל גדות נהר הליגניץ בפרוסיה, ב-29 וב-30 באוגוסט בקולם (Kulm) שבצפון בוהמיה, וב-6 בספטמבר בדנוויץ (Dennewitz), כ-40 ק"מ מדרום מערב לברלין (ור' גם להלן). בינתיים, קרל יוהאן ברנדוט החל במסע תעמולה מרוכז בגרמניה, בהסתמך על ניסיונו כשר המלחמה במהלך המהפכה הצרפתית, כדי לעורר את הרגש הלאומי הגרמני ולקרוא למלכי בוואריה וסקסוניה, שעל צבאותיהם פיקד בשנים 1805 ו-1809, לבטל את הברית שלהם עם צרפת. מאמציו זכו להצלחה כאשר הצבאות הסקסונים והווסטפאלים החלו להפגין סימני מרד לאורך סוף אוגוסט וספטמבר, כאשר יחידות סקסוניות ערקו לקואליציה בגרוסבירן ובדנוויץ וכאשר כוחות וסטפאלים ערקו במספרים הולכים וגדלים. בנוסף, בתחילת ספטמבר הכריזו הבווארים על נייטרליות בעקבות ניצחונו של ברנדוט על ניי בדנוויץ. לאחר התבוסות והעריקות הללו לא יכול היה הקיסר הצרפתי לנצל את ניצחונו בדרזדן. קווי אספקה דקיקים שנמתחים לשטח עוין מעט, יחד עם החלפת צדדים של בוואריה מול הצרפתים שמונה ימים בלבד לפני לייפציג, הפכו לכמעט בלתי אפשרי להחליף את אבדות הצבא שלו שכללו כ-150,000 איש, כ-300 תותחים וכ-50,000 חולים.

לפני הקרב, כוחות של נסיכויות גרמניות היו בשני הצדדים. במהלך הקרב, יחידות סקסוניות בפיקוד פרידריך אוגוסט וילהלם פון בראוס עברו לצד הקואליציה ובהמשך מספר יחידות נוספות עברו צד והמשיכו בלחימה נגד הצרפתים.

Remove ads

הקדמה

מתוך כוונה להוציא את פרוסיה מהמלחמה בהקדם האפשרי, שלח נפוליאון את המרשל ניקולא אודינו לכבוש את בירת פרוסיה ברלין עם צבא של כ-60,000 חיילים. אודינו הובס בקרב גרוסבירן, על ידי הפרוסים בפיקודו של פון בילוב מצבא הצפון, ממש דרומית לעיר. ניסיון נוסף נעשה בברלין ב-6 בספטמבר 1813, הפעם עם ניי בפיקוד על כ-58,000 חיילים. עם זאת, הפיקוד של ניי התפרק בעקבות תבוסה מוחצת בידי פון בילוב וברנדוט בקרב דנוויץ. לנוכח ארמיית הצפון השלמה המאיימת מכיוון ברלין, וצבאו של בליכר הנע לעבר האלבה, נפוליאון נסוג מערבה. הוא חצה את האלבה עם חלק גדול מצבאו בין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר, וארגן את כוחותיו סביב לייפציג, כדי להגן על קווי האספקה החיוניים שלו ולהתנגד לצבאות הקואליציה המתכנסים נגדו. הוא פרס את צבאו ברחבי העיר, אך ריכז את כוחו מטאוכה (Taucha), כ-10 ק"מ מצפון מזרח ללייפציג, דרך שטוטריץ (Stötteritz) הסמוכה מדרום מזרח לליפציג, שם הציב את מפקדתו. הפרוסים התקדמו מוורטנבורג (Wartenburg, כיום חלק מקמברג (Kemberg)), בערך בשליש הקו המחבר בין לייפציג לברלין, האוסטרים והרוסים התקדמו מדרזדן (שאותה כבשו מחדש לאחרונה, לאחר קרב קולם), והשוודים מצפון.

Remove ads

סדר הכוחות

סכם

פרספקטיבה

לצרפתים היו כ-160,000 חיילים יחד עם כ-700 תותחים ועוד כ-15,000 פולנים, כ-10,000 איטלקים וכ-40,000 גרמנים שהשתייכו לקונפדרציה של הריין, בסך הכל כ-225,000 חיילים. לקואליציה היו כ-380,000 חיילים, המורכבים מכ-145,000 רוסים, כ-115,000 אוסטרים, כ-90,000 פרוסים וכ-30,000 שוודים. כן היו לקואליציה כ-1,500 תותחים. זה הפך את לייפציג לקרב הגדול ביותר של המלחמות הנפוליאוניות, יותר מאשר בורודינו, וגראם, קרב ינה-אאורשטדט, אולם ודרזדן.

הגרנד ארמה, בפיקודו של נפוליאון, היה במצב מוחלש. רוב חייליו כללו כעת בני נוער וגברים חסרי ניסיון שגויסו זמן קצר לאחר השמדת הגראנד ארמה ברוסיה. על אף שניצח בכמה קרבות מקדימים, צבא זה דולדל בהתמדה כאשר בעלות הברית, בעקבות תוכנית טרכנברג, הביסו באופן שיטתי את המרשלים שלו. עוצמת כוח הפרשים הצרפתיים לא עמדה בדרישות, והדבר הקשה על נפוליאון לפקוח את עיניו על קווי התקשורת שלו או אפילו לסייר בעמדות האויב, עובדה שהשפיעה על תוצאות קרב גרוסבירן ואחרים במהלך המערכה הגרמנית.

צבא הקואליציה היה מאורגן בארבעה פיקודים: צבא בוהמיה בפיקודו של קרל פון שוורצנברג, צבא שלזיה בפיקודו של בליכר, צבא פולין בפיקודו של לוין אוגוסט פון בניגסן והצבא המשולב של הצפון, הרוסי והשוודי תחת ברנדוט. תחת פיקודו שירתה גם פלוגה של חטיבת הרקטות הבריטית חמושה ברקטות קונגריב, בראשות קפטן ריצ'רד בוג (Bogue).

הכנות לקרב

סכם

פרספקטיבה

התוכניות הצרפתיות

למרות שהכוחות מולו נהנו מעדיפות בכוח אדם, תכנן נפוליאון לצאת למתקפה בין נהרות הפלייסה (Pleiße) והפרתה (Parthe). לזירת הקרב בלייפציג היו כמה יתרונות עבור צבאו וטקטיקת הקרב שלו. הנהרות שהתכנסו שם פיצלו את השטח שמסביב לארבעה גזרות נפרדות. נפוליאון, כשהוא מחזיק את לייפציג והגשרים שלה, יכול היה להעביר חיילים מגזרה אחת לאחרת הרבה יותר מהר מבעלות הברית.

המרשלים מישל נה ואוגוסט דה מרמון הגנו על הגזרה הצפונית, והמרשל ז'אק מקדונלד הגן על הגזרה המזרחית. עתודת הארטילריה והחניונים, האמבולנסים והמטען עמדו ליד לייפציג, שנפוליאון עשה לו לבסיס האספקה שלו לקרב. חיל רגלים וכמה תותחים הגנו על הגשרים על הנהרות פלייסה והאלסטר (Alster) הלבן. הסוללה הראשית עמדה בעתודה, ובמהלך הקרב הייתה אמורה להיפרס ברמות גלוב (Gallow). סוללה זו הייתה אמורה להיות בפיקודו של מומחה התותחנים אנטואן דרואו (Drouot). הנסיך יוזף פוניאטובסקי והמרשל פייר אוז'רו, שפיקד על חיילים צרפתים צעירים שגויסו בגיוס חובה, הגנו על הצלע המערבית של העמדות הצרפתיות בוואכאו (Wachau), כ-25 ק"מ צפונית מזרחית לדרזדן, ובליברטוולקוויץ (Liebertwolkwitz), שבדרום לייפציג.

תוכניות הקואליציה

שלושת המלכים של מעצמות הקואליציה נכחו בשטח, כאשר אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה בראש השלושה לצד פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה ופרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, וצוות נכבד תמך במפקדי הקואליציה. אלכסנדר היה גם המפקד העליון של כוחות הקואליציה בחזית המזרחית של המלחמה, ואילו הנסיך קרל פון שוורצנברג מאוסטריה היה המפקד העליון של כל כוחות הקואליציה בזירה הגרמנית.

בתכנון הקרב נטלו חלק המרשלים הנסיך וולקונסקי (Волко́нский) מרוסיה, יוהאן כריסטופר טול (Toll) משוודיה וקרל פרידריך פון דם קנסבק (Knesebeck) מפרוסיה. לאחר גיבוש התוכנית הראשונה, הגיש אותה שוורצנברג למלכים. התוכנית של שוורצנברג כללה התקפה משנית על הגשר בין לייפציג ולינדנאו (Lindenau), הממוקמת כשלושה ק"מ ממערב אליה, שתובל על ידי בליכר וגיולאי (Gyulay), והתקפה עיקרית על פני נהר הפלייסה שתובל על ידי הגנרל מרוולדט (Merveldt), הסן-הומבורג והמשמר הפרוסי. אלכסנדר עמד על כך שמדובר בטקטיקה הרת אסון מכיוון שהיא לא תאפשר לצבאות הקואליציה לאגף ולהקיף את צבאו של נפוליאון ולהשמידו. כן חשב שהתוכנית עשויה לאפשר לנפוליאון לשבור את קו הקרב של הקואליציה בשלב מסוים ואז לרכז את כוחותיו בפער שנוצר ובגזרות המוחלשות. דבר זה אולי ייתן לנפוליאון הזדמנות להחזיר את היוזמה האסטרטגית בגרמניה.

עם זאת, מאחר שלא היה מוכן לתכנן את הקרב בעצמו כפי שעשה במהלך התבוסה ההרסנית שלו באוסטרליץ כמעט עשור קודם לכן, אלכסנדר הורה לשוורצנברג לנסח תוכנית קרב נוספת על סמך מחשבותיו והשקפותיו. לאחר מכן ניסח שוורצנברג תוכנית נוספת שנועדה במידה רבה לתת לכל אחד לעשות כרצונו. התוכנית הייתה כדלקמן: ציר ההתקדמות של בליכר היה אמור להיות מוטה צפונה לכביש להאלה, המשמרות הרוסים והפרוסים והפרשים הכבדים הרוסים היו אמורים להצטבר ברוטה (Rotha, כ-100 ק"מ ממערב ללייפציג) כעתודה כללית. הגרנדירים והקירסירים האוסטרים היו אמורים להתקדם בין הנהרות. טקטיקה זו תבטיח את כיתור הצבא הצרפתי בלייפציג ובסביבתה, או לפחות תגרום לו אבדות כבדות. אם כי מעט בעל כורחו, אלכסנדר הסכים במהרה לתוכניתו, ולאחר מכן הורה לו לומר למפקדים האחרים לפעול לפי התוכנית.

Remove ads

מהלך הקרב

סכם

פרספקטיבה

16 באוקטובר

הקרב בדליץ

הקורפוס האוסטרי השני, בפיקודו של מרוולדט, התקדם לעבר קונביץ (Connewitz, כשלושה ק"מ מדרום למרכז לייפציג של ימינו) דרך גאוץ' (Gautzsch, כארבעה ק"מ דרומה ומעט מערבה מקונביץ) וניסה לתקוף את המערך הצרפתי. כשנפוליאון הגיע לשדה הקרב יחד עם המשמר הצעיר וכמה שאסרים, מרוולדט מצא ששדרת ההתקדמות מכוסה היטב על ידי סוללת תותחים צרפתית, ועל ידי לוחמים צרפתים שכבשו את הבתים שם ומנעו מן האוסטרים לפרוס ארטילריה לתמיכה במתקפה. מרוולדט עצמו, בתמרון לא מוצלח, נפצע ונלכד על ידי הצרפתים לאחר שנכנס היישר לתוך הקווים הסקסוניים-פולניים בנהר הפלייסה. לאחר שנהדפו, עברו האוסטרים לתקוף את דליץ הסמוכה, במורד כביש שחוצה שני גשרים והוביל לבית אחוזה וטחנה. שתי פלוגות של הרגימנט ה-24 הדפו את חיל המצב הפולני הקטן ותפסו את העמדה. התקפת נגד מהירה של הסקסונים והפולנים הדפה את הכוחות האוסטרים והקרב לא הוכרע עד שהאוסטרים העלו סוללת ארטילריה חזקה וסילקו את הפולנים מהעמדה. הפולנים ספגו אבדות כבדות במהלך הגנתם העיקשת והם הציתו הן את האחוזה והן את הטחנה במהלך נסיגתם.

הקרב במרקלברג

גנרל קלייסט (Kleist), אשר נע לאורך הפלייסה, תקף את פוניאטובסקי ואת המרשל אוז'רו בכפר מרקלברג (Markkleeberg), אשר נמצא מדרום ללייפציג. האוסטרים תיקנו גשר וכבשו בניין בית ספר ואחוזה. הצרפתים תקפו חזרה, הדפו את האוסטרים מבית הספר וחזרו אל הנהר. ההתקפות הצרפתיות על האחוזה רק הביאו לאבדות גוברות לצרפתים ולפולנים. הדיוויזיה הרוסית ה-14 החלה בסדרה של התקפות על האגפים שאילצו את הפולנים לצאת ממרקלברג. פוניאטובסקי בלם את הנסיגה ואת הרוסים המתקדמים. לאחר שתפס ארבעה גדודים של חטיבה 12 הפרוסית בשטח פתוח, כיוון פוניאטובסקי התקפות של ארטילריה ופרשים עד שהפרוסים חולצו על ידי ההוסרים הרוסים. פוניאטובסקי כבש מחדש את מרקלברג, אך נהדף על ידי שני גדודים פרוסיים. לאחר מכן התקבצו גרנדירים אוסטרים מול מרקלברג וגירשו את הפולנים והצרפתים מהאזור בהתקפות מן האגפים.

הקרב בוואכאו

הקורפוס הרוסי השני תקף את ואכאו בתמיכת הבריגדה ה-9 הפרוסית. הרוסים התקדמו, בלי לדעת שהכוחות הצרפתיים ממתינים. הצרפתים התקיפו אותם בהפתעה מן האגף והשמידו אותם. הפרוסים נכנסו לוואכאו, ניהלו קרבות מרחוב לרחוב. ארטילריה צרפתית הפגיזה את הפרוסים, והסיגה אותם אל מחוץ לוואכאו והצרפתים תפסו מחדש את הכפר.

הקרב בליברטוולקוויץ

ליברטוולקוויץ היה כפר גדול הממוקם בעמדה שולטת, שהוגן על ידי מרשל מקדונלד והגנרל לוריסטון עם כ-18,000 איש. הקורפוס ה-4 האוסטרי של גנרל פון קלנאו (Klenau) תקף עם כ-24,500 איש בגיבוי הבריגדה ה-10 של פירך (Pirch), ובה 4,550 לוחמים, והבריגדה ה-11 של צייתן (Zeiten) ובה 5,365 לוחמים. האוסטרים תקפו ראשונים, גירשו את הצרפתים מליברטוולקוויץ לאחר לחימה קשה, רק כדי שיגורשו בתורם על ידי התקפת נגד צרפתית. הגנרל הרוסי אויגן פון וירטמברג בלט באומץ לבו המופלג בהכוונת חייליו תחת אש. בשלב זה, נפוליאון הורה לגנרל דרואו לרכז 150 תותחים על רמת גלוב. הפקודה בוצעה והתותחים הפגיזו את הקורפוס ה-2 הרוסי החשוף, ואילצו את הגדודים הפרוסיים שתמכו בו לתפוס מחסה.

הפרצה נפערה כעת כרצונו של נפוליאון ובשלב זה, מרשל מירא שוחרר לתקוף עם כ-10,000 פרשים צרפתים, איטלקים וסקסונים. עם זאת, בחירתו של מירא לתקוף בטורים מסיביים הייתה שגויה, שכן יחידות קטנות יותר של פרשים רוסיים, פרוסים ואוסטריים הצליחו להטריד בהצלחה את הדיוויזיה של מירא, ולהסיג את התוקפים בחזרה לתותחים שלהם, שם הם ניצלו על ידי דרגוני המשמר הצרפתי. המשמר הצעיר נשלח לגרש את בעלות הברית ולתת לנפוליאון את פריצת הדרך שלו. הצרפתים כבשו מחדש גם את ליברטוולקוויץ וגם את ואכאו, אבל בעלות הברית התנגדו עם המשמר הרוסי וגרנדירים אוסטרים בגיבוי של חיילים רוסים. היחידות הצדיקו את מוניטין העילית שלהן, ויצרו ריבועים שהפילו את הפרשים הצרפתים מסוסיהם וגברו על סוללות הארטילריה הצרפתיות. בחזית הדרומית, אף על פי שנפוליאון זכה להצלחות, הוא לא הצליח לשבור את קווי בעלות הברית.

התקפה צפונית

החזית הצפונית נפתחה בהתקפה של הגנרל הצרפתי לנז'רון (Langeron), אשר לחם בשירות הרוסים, על הכפרים גרוס-וידריץ' (Wiederitzsch) וקליין-וידריץ' במרכז הקווים הצפוניים הצרפתיים. עמדה זו הוגנה על ידי הדיוויזיה הפולנית של הגנרל יאן הנריק דומברובסקי ובה ארבעה גדודי חי"ר ושני גדודי פרשים. כסימן ראשון למתקפה הצרפתית תקפה הדיוויזיה הפולנית. הקרב לא הוכרע במשך זמן רב עם התקפות והתקפות נגד. הגנרל לנז'רון גייס את כוחותיו ולבסוף כבש את שני הכפרים עם אבדות כבדות.

הקרב במקרן

גורל החזית הצפונית נקבע במידה רבה על ידי קרב מקרן. זה היה קרב הפכפך אשר התנהלה בו לחימה קשה משני הצדדים. מבנהו של הכפר, בו היו אחוזה, ארמון, גנים מוקפים חומה וחומות נמוכות, הקל על הגנתו. יתרה מזו, הצרפתים, אשר הפכו עמדות למבצרים, ופרצו בחומות אשנבי ירייה, הפכו את הכפר ליעד קשה עוד יותר לכיבוש. נוסף לכך, הקרקע ממערב למקרן הייתה מיוערת וטובענית מדי להצבת ארטילריה. מרשל מרמון הציב טורי חי"ר מאחורי העמדות בעתודה ולהתקפת נגד מהירה נגד כל עמדה שנפלה. בליכר פיקד על הכוח הרוסי של לנז'רון ועל הכוח הפרוסי של יורק נגד הקורפוס השישי של מרמון. האחיזה במקרן עברה מספר פעמים מצד לצד. כשהקרב היה תלוי על כף המאזניים, הורה מרמון על הסתערות של פרשים, אך מפקדו סירב לתקוף. מאוחר יותר, התקפה של הוסרים פרוסים גרמה לאבדות כבדות למגינים הצרפתים. הקרב נמשך גם לתוך הלילה ובסופו של דבר ההכרעה נפלה לטובת הקואליציה. ארטילריה גרמה לרוב האבדות מבין כ-9,000 נפגעים של בעלות הברית וכ-7,000 צרפתים, והצרפתים איבדו עוד כ-2,000 שבויים.

הקרב בלינדנאו

בחזית המערבית, הקורפוס האוסטרי ה-3 בפיקודו של גנרל גיולאי תקף את הפרבר של לינדנאו והצליח בתחילה, מה שאילץ את המרשל נה להסיט את הקורפוס הרביעי של הגנרל ברטראן כדי להחזיק בעמדה. אך עד מהרה בלמו אותם הצרפתים, הלחימה לאחר מכן נכנסה לקיפאון, והאוסטרים נהדפו חזרה לא הרחק מהכפר. עם זאת, עבור הצרפתים, הייתה גם תוצאה אסטרטגית שלילית להצלחה מינורית זו. נפוליאון היה זקוק לקורפוס הרביעי לצורך התקפותיו על הצבאות האוסטרו-רוסים העיקריים שהוצבו בדרום, ומאחר שהם לא השתתפו בהתקפה בשל לחימתם באוסטרים בלינדנאו, ההתקפה שלו נכשלה.

סיכום היום הראשון

הצרפתים ניצחו בלינדנאו ובוואכאו, וספגו תבוסה במוקרן. בעלות הברית איבדו כ-30,000 איש, כולל כ-2,000 שבויים, ואילו הצרפתים איבדו כ-25,000 בסך הכל. למרות היתרון הצרפתי מבחינת אבדות, היום הראשון הסתיים ללא הכרעה. יתרה מכך, נראה היה שהסיכויים משתנים לטובת בעלות הברית, שכן בעוד נפוליאון יכול היה לצפות רק להגעתם של כ-14,000 אנשיו של ז'אן ריינייה כדי להעלות את כוחו לכדי בקושי 200,000 חיילים ו-900 תותחים, בעלות הברית חיכו להופעתם של כ-70,000 אנשי ברנדוט וכ-70,000 איש תחת בניגסן, ותגבורות אלו יביאו את כוחן הכולל ליותר מ-300,000 ולכ-1,500 תותחים.

במבט לאחור על הלחימה של היום הראשון, שני הצדדים עשו טעויות. נפוליאון זלזל בתוקפנות של בעלות הברית, ניתח באופן שגוי את עמדתם של בליכר וצבא שלזיה, וחייליו סבלו מתבוסה במוקרן כתוצאה מכך. באשר לבעלות הברית, האופי הכאוטי של ההתקפה הראשונית שלהן בוואכאו, יחד עם איגופם של כוחות צרפתיים ממתינים, כמעט הובילו לאסון.

17 באוקטובר

ב-17 באוקטובר ירדה משמעותית עצימות הלחימה. עם זאת, נערכו שתי התקפות של הקואליציה. הגנרל הרוסי סאקן (Са́кен) תקף את הדיוויזיה הפולנית של הגנרל דומברובסקי בכפר גוהליס (Gohlis). המספרים והנחישות של הרוסים גברו והפולנים נסוגו לפפנדורף (Pfaffendorf). בנוסף, בליכר, שהועלה לדרגת גנרל-פלדמרשל יום קודם לכן, הורה לדיוויזיית ההוסארים הרוסית ה-2 של גנרל לנסקוי (Ланской) לתקוף את קורפוס הפרשים ה-3 של הגנרל אריגי (Arrighi). כפי שעשו יום קודם לכן, הפרשים של בעלות הברית הוכיחו את עצמם כעדיפים, כשהם הדפו את הצרפתים באבדות כבדות.

הגעת תגבורת

הצרפתים קיבלו רק כ-14,000 חיילים כתגבורת. מנגד, התחזקו בעלות הברית על ידי הגעת כ-145,000 חיילים מחולקים לשתי ארמיות, האחת בפיקודו של בניגסן מהקו הראשון של ארמיית בוהמיה והשנייה, צבא הצפון שהורכב בעיקר מחיילים שוודים, בפיקודו של ברנדוט.

18 באוקטובר

הצעת נפוליאון לשביתת נשק

עד מהרה נראה היה כי בעלות הברית יכולות לכתר את נפוליאון וצבאו, והוא ידע שאי נסיגה מהקרב משמעה כניעה לכל צבאו, שכעת החלו לאזול לו האספקה והתחמושת. בעקבות כך החל נפוליאון לבחון האם ניתן להשתמש בכבישים ובגשרים של לינדנאו כדי להסיג את חייליו, או לכל הפחות כדי להבטיח מעבר ראש גשר על נהר הפלייסה. עם זאת, הוא עדיין לא רצה לפרוש מאחר שחשב להשיג עוד ניצחון גדול אחד עבור צרפת. הוא גם חשב שמשמר עורפי חזק ואימתני בלייפציג עצמה יכול להדוף כל התקפה של בעלות הברית, מה שיכול לקנות לו ולכוחותיו עוד זמן לסגת מהקרב.

נפוליאון שלח את מרוולדט, שנלכד יומיים קודם לכן, בחזרה לבעלות הברית. מרוולדט קיבל מכתב לאלכסנדר הראשון, פרנץ הראשון ופרידריך וילהלם השלישי בו הציע נפוליאון למסור לבעלות הברית את המבצרים שהחזיק לאורך האודר והוויסלה, בתנאי שבעלות הברית יאפשרו לו לסגת לעמדה מאחורי הזאלה. הוא הציע בנוסף שביתת נשק וניהול משא ומתן לשלום. כל שלושת המלכים דחו את ההצעה.

צבאות הקואליציה סביב נפוליאון

בעלות הברית פתחו בהתקפה ענקית מכל עבר, והפעם כיתרו לחלוטין את צבא נפוליאון. במשך יותר מתשע שעות של לחימה, שבהן ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, חזרו הכוחות הצרפתיים באיטיות לכיוון לייפציג. צבאות בעלות הברית תקפו עם בליכר וברנדוט מצפון, ברקלי דה טולי, בניגסן והנסיך פון הסן-הומבורג מדרום, וכן גיולאי ממערב.

פעולות בוואכאו, לסניג ודליץ

הבריגדה ה-9 הפרוסית כבשה את הכפר הנטוש ואכאו בזמן שהאוסטרים, עם ההונגרים של הגנרל ביאנקי, הדפו את הצרפתים מלסניג (Lößnig). האוסטרים הפגינו שיתוף פעולה בין חיילי, כאשר פרשים אוסטריים תקפו את החי"ר הצרפתי כדי לתת לחיל הרגלים האוסטרי זמן להגיע ולהתפרס בהתקפה על דליץ, אך המשמר הצעיר הדף אותם. בשלב זה החלו שלושה גדודי גרנדירים אוסטריים בהתקפה על הכפר בתמיכה ארטילרית.

הקרב בפרובסטהיידה

הלחימה העקובה ביותר מדם בקרב לייפציג נערכה בפרובסטהיידה (Probstheida), כפר הנמצא דרומית מזרחית ללייפציג, סמוך מאד לעיר. כאן, כ-60,000 חיילים בפיקודו של ברקלי צעדו והתקדמו לכיוון הכפר בשני טורים, אחד בפיקודו של פון קלייסט שהתקדם דרך ואכאו, ואחד בפיקודו של גנרל ויטגנשטיין שהתקדם דרך ליברטוולקוויץ. על ברקלי הופעל לחץ על ידי המלכים, במיוחד אלכסנדר הראשון, לכבוש את הכפר מאחר שהוא היה המפתח לכיבוש עמדות חיילי נפוליאון, ולמרות שפון קלייסט התנגד לכך, רצונם של המלכים גבר.

העמדות הצרפתיות בכפר היו מבוצרות מאוד, הודות לקירות הגנים הגבוהים והעבים שהעניקו הגנה מצוינת לחיל הרגלים הצרפתי. ההגנה חוזקה גם בארטילריה ועתודות חי"ר חזקות מאחורי הכפר. יממה קודם לכן ספגו הרוסים את רוב האבידות שנגרמו במהלך הקרב, ולכן היו אלה הפרוסים שנטלו את היוזמה.

יגרים פרוסים ניסו להיכנס לכפר בסערה אך נהדפו במהירות. אז פתחה הארטילריה של שני הצדדים באש על הכפר; למרות כמות הארטילריה העצומה שבעלות הברית הביאו איתן, הארטילריה החזקה יותר של המשמר הקיסרי הצרפתי זכתה בהדרגה בעליונות. הפרוסים ביצעו סדרה של התקפות נגד העמדות הצרפתיות בכפר, אך מכיוון שהתותחנים הצרפתים הדפו כל התקפה, מאמציהם עלו בתוהו. חיילים צרפתים, בפיקודו של מירא, הסתערו על הקווים הפרוסיים המוחלשים והדפו אותם בחזרה. התקפות נגד של הפרשים הרוסים הרבים הצילו את חיל הרגלים על ידי הדיפת הפרשים הצרפתים שוב ושוב, אם כי ספגו תוך כדי כך אבדות כבדות. הפרוסים שוב ערכו הסתערות על הקווים הצרפתיים, אך התקפה זו הייתה פחות מוצלחת מהראשונה. ההסתערות השלישית נערכה כעת, הפעם, על ידי הרוסים, בפיקודו של גנרל רייבסקי (Раевский), גיבור בורודינו, שהגיע כמה ימים קודם לכן מרוסיה לאחר עיכוב עקב מחלה. ההסתערות על הכפר הייתה קצת יותר מוצלחת מהשתיים הראשונות, כבשה את הגנים והשמידה כמה יחידות חי"ר צרפתיות, אבל בסופו של דבר היא נהדפה חזרה על ידי המשמר הקיסרי הצרפתי, שזה עתה הגיע למקום. למרות בקשתו של שוורצנברג שאלכסנדר ישלח את המשמר הרוסי, הקיסר הרוסי הורה לבצע תקיפות נוספות נגד הכפר. עם זאת, למרות ההגנה המוצלחת והעיקשת שלהם, הצרפתים היו כעת במצוקה קשה מכיוון שהיה חסר להם כוח אדם בצורה מסוכנת, דבר שהפך את הישגם הטקטי לחלול.

הקרבות בפאונסדורף ושונפלד

במהלך אותו בוקר ערכו ברנדוט ובליכר ועידה בברייטנפלד. הוסכם שצבא הצפון של ברנדוט יעבור את נהר הפרתה בטאוכה עם תגבורת של כ-30,000 חיילים שנשלפו מצבא שלזיה של בליכר. בליכר הסכים לשלוח את חיל הצבא של לנז'רון, ולוותר על דרגתו וזכויותיו כמפקד צבא, תוך שהוא מעמיד את עצמו בראש הפרוסים שלו. התקדמות צבא הצפון לכיוון לייפציג הייתה איטית, ככל הנראה משום שברנדוט קיבל הודעה שנפוליאון תכנן מתקפה מחודשת לעבר ברלין לאחר כישלון המרשלים שלו לכבוש את העיר בקרבות גרוסבירן ודנביץ.

הארטילריה הרוסית הכבדה בפיקודו של גנרל פלאטוב (Платов) החלה לירות על הסקסונים סביב פאונסדורף (Paunsdorf, כשני ק"מ מדרום לטאוכה). לנז'רון הציב גשרי פונטון מעל נהר הפרתה וגשר צף דרך מוקאו. כוחות גדולים עברו כעת לגדה המזרחית של הנהר. בינתיים, כוחות רוסים ואוסטרים החלו לתקוף עמדות צרפתיות וסקסוניות בפאונסדורף, אך לאחר התקפות נגד של חיל רגלים צרפתי והפגזות קטלניות מסוללות צרפתיות-סקסוניות, נהדפו לאחור. לאחר נסיגתם, חיילי בעלות הברית נרדפו על ידי חיל הרגלים הצרפתי לפני שזה הותקף חזרה על ידי פרשי ההוסארים ופרשי הגבול האוסטריים, שבתורם הדפו את הצרפתים. העיירה עצמה עדיין הוחזקה בידי חמישה גדודים צרפתים-סקסוניים. קפטן בוג, מחטיבת הרקטות הבריטית, התקדם עם יחידתו והחל לירות רקטות קונגרב אל העיירה, מה שגרם למגינים לסגת לאחור בחוסר סדר. בוג ניצל את הרגע, והסתער בראש אסקדרון הליווי שלו של הפרשים. הכוח הקטן הזה נהדף בתורו מפאונסדורף, אבל מטח רקטות נורה בתמיכה קרובה וגרם שוב לכוחות הצרפתים לשבור את השורות. הצרפתים נהדפו בחזרה לסלרהאוזן לאחר שנרדפו על ידי שני גדודים פרוסיים, בעוד חטיבת הרקטות התייצבה משמאל לסוללה רוסית והחלה לירות על הטורים הנסוגים, וגרמה כמעט לפאניקה. בשלב זה, קפטן בוג נורה בראשו ונהרג על ידי לוחם חי"ר קל. זמן קצר לאחר מכן, עתודות המשמר הצעיר והוותיק הצרפתי גירשו שוב את בעלות הברית מפאונסדורף, אך בסופו של דבר נה קבע שהעמדה בלתי ניתנת להגנה והורה על נסיגה.

קרבות קשים נוספים התרחשו בשנפלד. כוחות בעלות הברית תקפו שם שוב ושוב עמדות צרפתיות, אך נכשלו ונסוגו. התקפות חי"ר צרפתיות על עמדות בעלות הברית הניבו תוצאות דומות. תקיפות חוזרות ונשנות של מוסקטרים וגרנדירים רוסים תחת פיקודו של לנגרון גירשו לבסוף את הצרפתים משנפלד. הקרבות הקשים בפאונסדורף ושנפלד הציתו את שני הכפרים באש.

השתתפות שוודית מלאה

בינתיים, בהוראת קציניו, שחשו מבוכה מכך שלא השתתפו בקרב, נתן ברנדוט פקודה לחיל הרגלים הקל שלו להשתתף בהסתערות הסופית על לייפציג עצמה. היגרים השוודים פעלו היטב, הם איבדו רק 35 לוחמים הרוגים ו-173 פצועים תוך לכידת 647 שבויים צרפתים.

הקרב בלינדנאו

בחזית המערבית, הקורפוס הרביעי הצרפתי בפיקודו של ברטראן הדף לבסוף את הקורפוס האוסטרי השלישי בפיקודו של גיולאי מלינדנאו. פעולה זו הסירה את הכיתור שכוחות בעלות הברית ביצעו קודם לכן נגד הגראנד ארמה, ופינתה את הדרך לנסיגתו שהתרחשה מאוחר יותר למחרת.

גרמנים פרו-נפוליאון עורקים לקואליציה

במהלך הלחימה ערקו כ-5,400 סקסונים מהקורפוס השביעי של גנרל ריינייה לקואליציה, במיוחד לצבא הצפון של ברנדוט בשל ההערכה שהסקסונים גילו למרשל הצרפתי לשעבר. ארבע שנים קודם לכן, ברנדוט, בעודו היה מרשל האימפריה, פיקד על כל הקורפוס הסקסוני התשיעי במהלך קרב וגראם, שם התנהגותו המתונה והאדיבה כלפיהם בשבועות שלפני כן, יחד עם צו שכיום שנוי במחלוקת שהילל את אומץ לבם לאחר הקרב, חיבב מאוד את ברנדוט עליהם. בתחילה, קצינים צרפתים ראו בהסתערותם של הסקסונים לעבר הפרוסים המתקדמים כהתקפה, אך הבגידה התבררה כאשר ראו את הסקסונים מבקשים מהפרוסים להצטרף אליהם להתקפה הממשמשת ובאה. ריינייה עצמו היה עד לכך, והוא גייס את הסקסונים הנותרים שעמדו לרשותו, אך ללא הועיל, כי גם הפרשים של וירטמברג ערקו מהצרפתים, ואילצו את הקו הצרפתי בפאונסדורף לסגת לאחור.

הגראנד ארמה מתחיל לסגת

הקרב במהלך היום של 18 באוקטובר היה קרב של התשה. הכוחות הצרפתיים החזיקו בעמדותיהם, אך נשחקו והתרוקנו בהתמדה על ידי התקפות עזות ומתעצמות של בעלות הברית לאורך היום. לתותחנים הצרפתים נותרו רק 20,000 פגזים. מאוחר יותר באותו לילה, נפוליאון התייחס לקרב כעל מקרה אבוד. בשלב זה, הוא קידם את פוניאטובסקי לדרגת מרשל האימפריה, הזר היחיד מבין כל המרשלים שלו שקיבל תואר זה, והאחרון נשבע כי יילחם עד העמדה האחרונה, וכך עשה. לאחר מכן, הקיסר החל לתכנן את הנסיגה עבור הגרנד ארמה מערבה מעבר לנהר האלסטר.

במהלך הלילה נצטווה הצבא הצרפתי לסגת בשקט מקונביץ, פרובסטהיידה, שטוטריץ, פולקמנסדורף וראודניץ, כדי לחצות את הנהר דרך לייפציג והגשר היחיד בנהר. אלה בלינדנאו היו אמורים לעבור לוויסנפלס. משמר עורפי חלש החזיק את הכפרים על מנת להסתיר את הנסיגה, וכוחות תמיכה הוצבו בפרברים החיצוניים ליד טחנות הרוח וליד חומות העיר. הגן וקירות בית הקברות שליד שער גרימה היו מנוקבים בפרצות וכן השערים עצמם. לוחמי חי"ר קל הוצבו בבתי החווה, בסבך, בפארקים ובכל מקום אפשרי. לייפציג הייתה אמורה להיות מוחזקת על ידי הקורפוס השביעי של ריינייה, הקורפוס השמיני של פוניאטובסקי והקורפוס ה-11 של מקדונלד. הם נצטוו להחזיק בו יום או קצת יותר, כדי לאפשר לשאר הצבא, הארטילריה והציוד שלו מספיק זמן להתפנות. עמדות הפרשים המקדימות של בעלות הברית קיבלו הוראה לתקוף ללא הפוגה את עמדות הצרפתים הקדומניות במהלך הלילה כדי לקבוע אם הצרפתים מנסים לסגת או לא. עם זאת, הם לא הבינו שהצרפתים, למעשה, נסוגים מאזור הקרב. לפיכך, הפינוי נמשך לאורך כל הלילה.

19 באוקטובר

לבעלות הברית נודע על הפינוי הצרפתי רק בשעה 7:00 בבוקר 19 באוקטובר. זמן קצר לאחר מכן בין השעות 8:00-9:00 בבוקר הם פתחו בהתקפה בקנה מידה מלא מצפון, דרום ומזרח נגד הצרפתים הנסוגים. אבל הם נעצרו בלייפציג בגלל פעולת המשמר האחורי שהגן מרחוב לרחוב, על ידי 30,000 חייליו של מרשל אודינו. כשהרוסים והפרוסים נכנסו לעיר דרך שערי האלה וגרימה הם נפלו על בריקדות ובתים מלאים בחיילים צרפתים. אזרחים הסתתרו בזמן שהקרב העירוני העקוב מדם השתולל ברחבי העיר.

נסיגתו של נפוליאון נמשכה בצורה חלקה עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, כאשר הגנרל דולאולוי, שהופקד להרוס את הגשר היחיד מעל האלסטר, האציל את המשימה לקולונל מונפורט. לאחר מכן העביר הקולונל את האחריות הזו לרב-טוראי, שלא היה מודע ללוח הזמנים שתוכנן בקפידה. הרב"ט הצית את הפתילים בשעה 1:00 אחר הצהריים בעוד הגשר עדיין עמוס בכוחות צרפתים נסוגים והכוח האחורי של אודינו עדיין היה בלייפציג. הפיצוץ והבהלה שבעקבותיה גרמו לתקיפה שהביאה למותם של אלפי חיילים צרפתים ולכידה של 30,000 אחרים. גם אודינו וגם מקדונלד הצליחו לחצות את הנהר בשחייה, אולם פוניאטובסקי, שנפגע מפצעיו, טבע כמו רבים אחרים בזמן שניסה לחצות את הנהר.

Remove ads

תוצאות הקרב

האבדות בשני הצדדים היו עצומות; 80,000 - 110,000 הרוגים או פצועים בשני הצדדים. כוחותיו של נפוליאון קטנו בכ-38,000 חיילים, כוחות הקואליציה לכדו כ-15,000 חיילים צרפתים, 21,000 פצועים או חולים, 325 תותחים ו-28 נסים, דגלים ועיטים וכן את מלך סקסוניה אשר נלכד בשבי. בין ההרוגים היה גם המרשל הפולני יוזף פוניאטובסקי, אחיינו של מלך פולין, 15 גנרלים צרפתיים נהרגו ו-31 נפצעו.

מתוך סך של 362,000 חיילים, ספגו כוחות הקואליציה אבדות בשיעור של 54,000 הרוגים ופצועים.

תבוסת צרפת בקרב סימלה את קיצה של שליטת הקיסרות הראשונה בגדה המזרחית של הריין והובילה את המדינות הגרמניות המשוחררות לקראת איחודן. כוחות הקואליציה ניצלו את הניצחון ופלשו לאדמת צרפת. בשנת 1814 נפוליאון אולץ לוותר על כסאו והוגלה אל האי אלבה.

Remove ads

מורשת

בשנת 1913 הוקמה בשטח שבו התרחש הקרב אנדרטה להנצחתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב לייפציג בוויקישיתוף

קרב לייפציג באתר קווי המתאר הנפוליאוניים
קרב לייפציג (קרב האומות) 16 - 18 באוקטובר 1813
לייפציג 1813, קרב האומות
הוראות הקואליציה, קרב לייפציג, 16 - 18 באוקטובר 1813
קרב האומות (קרב לייפציג)
קרב לייפציג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קרב ליפציג, גרמניה, 1813, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

Loading content...

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads