ריו נגרו (נהר באורוגוואי)

נהר ריו נֶגרוֹ (בספרדית: Río Negro; "הנהר השחור") הוא הנהר החשוב ביותר באורוגוואי.^[1] והיובל הגדול ביותר הנשפך לנהר אורוגוואי.

ריו נגרו
Río Negro

מידע כללי
אורך	750, 916 קילומטרים
ספיקה ממוצעת	650 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז	70,714 קמ"ר
יובלים	Arroyo del Sauce, Arroyo Tres Árboles, Arroyo Carpintería, Arroyo Corto, Arroyo del Tala, Arroyo Dacá, Arroyo Corrales, Tacuarembó River, Arroyo del Talar, Arroyo del Hospital, Arroyo Fraile Muerto, Arroyo del Abrojal, Arroyo de las Maulas, Arroyo de Vera, Arroyo Yapeyú, Arroyo Cololó, Arroyo Bequeló, Arroyo de Clara, Zapallar, Palleros River, Arroyo Grande, Arroyo Don Esteban Grande, Vera River, Arroyo Maletas, Arroyo Sarandí, בפסקה זו 18 רשומות נוספות שטרם תורגמו
שפך	אורוגוואי
מדינות באגן הניקוז	אורוגוואי, ברזיל
מפת ריו נגרו באורוגוואי (במרכז למטה) לצד יובליו האחרים של ריו דה לה פלטה בארגנטינה, ברזיל ופרגוואי

הצפה של ריו נגרו בגדותיה הדרומיים של העיר פאסו דה לוס טורוס (משמאל למעלה), 2009

סכר רינקון דל בונטה במהלך ההצפה של ריו נגרו ב-1959

גאוגרפיה

מקורות הריו נגרו נמצאים בדרום ברזיל, מזרחית לעיר באגה (אנ'), משם הוא זורם מערבה, ולאחר כ-80 קילומטר חוצה את הגבול לאורוגוואי באמצע הגבול הצפון מזרחי שלה, וממשיך עד למרכז מערב המדינה, שם נשפך לנהר אורוגוואי, כ-30 ק"מ לפני שנשפך לריו דה לה פלטה. אורכו כ-750 קילומטר, ומסלולו חוצה למעשה את אורוגוואי לחלקה הצפוני - הכולל ששה מחוזות, וחלקה הדרומי, הצפוף ומפותח יותר - הכולל 13 מחוזות.

אגן ההיקוות של הנהר משתרע על שטח של 70,714 קמ"ר, מתוכם 68,200 בשטח אורוגוואי, המהווים 39% משטח המדינה, וכ-2500 קמ"ר בברזיל. יובליו העיקריים של ריו נגרו הם נהר ז'י (ספ') מדרום, ונהר טקוארמבו (ספ') מצפון. נחלים בולטים נוספים המנוקזים אליו: מצפון: ארוז'ו סן לואיס (Arroyo San Luis), ארוז'ו מאלו (Arroyo Malo), סלסיפואדס גראנדה (Salsipuedes Grande), אל בלאנקיז'ו (El Blanquillo), קרפינטריה נורטה (Carpintería Norte) וקרדוסו (Cardozo). מדרום: ארוז'ו לאס קניאס (Arroyo Las Cañas), אל צ'ילנו (El Chileno) וקרפינטריה סור (Carpintería Sur). בשיאו, סמוך לסכר פלמר, ספיקתו היא כ-650 מ"ק לשנייה.

סכרים לאורך הנהר

תוכניתו של ד"ר גבריאל טרה לתכנת הכח ההידרואלקטרית ברינקון דל בונטה

סכר רינקון דל בונטה

הסכר העליון נמצא סמוך לפאסו דה לוס טורוס, ונקרא 'רינקון דל בונטה'(ספ'). הסכר יוצר מאגר המכונה באותו שם, מאגר 'רינקון דל בונטה', (מכונה גם 'מאגר גבריאל טרה' או 'מאגר ריו נגרו'), בשטח של כ-1,140 קמ"ר, ובקיבולת של כ-15,000 קוב, זהו המאגר המלאכותי הגדול ביותר באורוגוואי ומהגדולים בדרום אמריקה^[2]. והוא אחד ממפעלי ההידרואלקטריקה הראשונים בדרום אמריקה (תכנונו החל ב-1903, אך נחנך רק בשנת 1945). במורד הזרם, ישנם שני סכרים נוספים, סכר בייגוריה וסכר פלמר היוצר מאגר בשטח של כ-320 קמ"ר, הסכרים מייצרים כ-38% מהאנרגיה ההידרואלקטרית של אורוגוואי (593 מגהוואט)^[2].

באפריל 1959 אירעה בנהר ההצפה הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית של אורוגוואי, בעקבות גשמים רבים שירדו באזור במשך חודש רצוף, עד כמות של כ-600 מ"מ גשם. הנהר עלה על גדותיו, אף מעבר לסכר רינקון דל בונטה. עשרות אלפי אנשים פונו מבתיהם בעיירות הסמוכות, ונזק רב נגרם לרכוש.^[3]

שימושים

הנהר משמש למטרות רבות: השקיה, דייג, אתרי נופש, השקית בעלי חיים ומפעלים הידרואלקטריים.

באמצע אפריל 2023, הוקם על גדות הנהר מפעל ענק לייצור שבבית עם כושר ייצור של 2.1 מיליון טון בשנה^[4].

פיתוח אזורי

נהר ריו נגרו סמוך לפסו דל לוס טורוס

פסל בפסו דל לוס טורוס הממוקם סמוך לנהר

הערים המרכזיות שנמצאות על חופיו הן סן גרגוריו דה פולנקו (סמוך לאגם המלאכותי רינקון דל בונטה), פאסו דה לוס טורוס, מרצדס, וויז'ה סוריאנו, שהיא העיר הראשונה שהוכרזה כעיר באורוגוואי (לפני 400 שנה)^[5].

ניתן לשוט בו רק בשמונים הקילומטרים האחרונים שלו. השפך לנהר אורוגוואי הוא דלתא רדודה, עם מוצא אחד בלבד המאפשר תנועת סירות: זרוע יגוארי, הגובלת באי לובוס ובאי ויסקאינו. הזרוע מדרום לאי לובוס, הנקראת בוקה פאלסה, אמנם רחבה מאוד אך רדודה.

גשרים

מעל לנהר נבנו 9 גשרים החוצים אותו, בכבישים מס' 2, 3, 5, 26, ו-44 (מעבר מאזגנו, הגשר מוצף כשיש שיטפון).

ישנם גם גשרים מעל הסכרים ההידרואלקטריים של פאלמר (כביש 55), בייגוריה (כביש 4) ורינקון דל בונטה.

בינואר 2023 נחנך גשר נוסף המתחבר לכביש 43 באזור פיקאדה דה אוריבה (עד 2023 היו חוצים במקום זה בעזרת רפסודות).

בכביש 6 (מעבר פריירה) אין גשר, ושם חוצים את הנהר ברפסודה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ריו נגרו בוויקישיתוף

• ריו נגרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)