המילה ארגנטינה באה מהשם הלטיני של המתכת כסף – ארגנטום (Argentum). הרפובליקה נקראה כך לאחר הכרזת העצמאות הרשמית של הפרובינציות המאוחדות של נהר לה פלטה (נהר הכסף) משלטון ספרד בתחילת המאה ה - 19.
אירופים הגיעו לאזור בשנים המוקדמות של המאה ה-16. האירופי ראשון שראה ויישב את הארץ היה יורד הים הספרדי חואן דיאס די סוליס ב-1516, אשר בחפשו אחר מתכות יקרות (כסף וזהב), כינה את הנהר הגדול אשר נגלה בפניו "Río de la Plata" – בספרדית "נהר הכסף" – כינוי אשר התגלגל ודבק במדינה כולה. המושבה בואנוס איירס נוסדה ב-1536 על ידי פדרו דה מנדוסה (Pedro de Mendoza); ולאחר שנהרסה על ידי ילידים, נוסדה בשנית ב-1580 על ידי חואן דה גאראיי (Juan de Garay).
ב-1810 הגיעו לארגנטינה הידיעות על כך שמלך ספרד פרננדו השביעי הופל על ידי צבאות נפוליאון. ב-25 במאי1810 הקימו פרנסי העיר בואנוס איירס את המועצה המנהלית הראשונה (La Primera Junta). הכרזת העצמאות הרשמית של הפרובינציות המאוחדות של נהר לה פלטה משלטון ספרד אירעה ב-9 ביולי1816 בעיר טוקומאן. ב-1817 חצה הגנרל הארגנטינאי חוסה דה סן מרטין את הרי האנדים כדי לשחרר את צ'ילה ופרו משלטון ספרד, ובכך שם קץ לאיום הספרדי על עצמאותה של ארגנטינה. בעשורים הראשונים לעצמאות הרפובליקה התחוללו עימותים אלימים בין קבוצות שדגלו בשלטון ריכוזי בראשות בואנוס איירס (אוניטריים) לבין הפדרליסטים, שדגלו בשלטון אוטונומי לכל אחת מהפרובינציות הפדרליות. איחוד לאומי הושג והחוקה הושלמה ב-1853.
בשנות השמונים של המאה ה-19 פעל צבא ארגנטינה להכנעתם של הילידים הנותרים באזורי הפמפס ופטגוניה. במסגרת "המסע לכיבוש המדבר" (Conquista del desierto) ביצע צבא ארגנטינה גם מעשי טבח המוניים, שבעקבותיהם שיעורם של האינדיאנים באוכלוסיית ארגנטינה נמוך בהרבה מאשר במדינות השכנות בדרום אמריקה.
מסוף המאה ה-19 ועד ההפיכה הצבאית הראשונה בשנת 1930 זכתה ארגנטינה ליציבות פוליטית ולתנופת שגשוג מתמדת, שמשכו אליה מאות אלפי מהגרים מאירופה. בתחילת המאה ה-20 הייתה ארגנטינה אחת הכלכלות המובילות בעולם ואף זכתה לכינוי "אסם העולם".
אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה לשלטון התנועה הפופוליסטית של חואן פרון, שגרמה לקיטוב בחברה הארגנטינאית.[7] ב-1949 הביא פרון לאישור תיקון לחוקה, שאפשר לו להתמודד בפעם השנייה, וזכה בבחירות ב-1952. הפיכה צבאית בהובלת אדוארדו לונרדי הפילה את פרון ב-1955.[8] הוא הוגלה, ובסופו של דבר התיישב בספרד של פרנקו.[9]
בעשורים הבאים ידעה ארגנטינה שנים רבות של שלטון רודני צבאי ושנים מועטות של שלטון אזרחי נבחר. החונטה הצבאית שהתחלפה מדי פעם במשטרים דמוקרטיים מושחתים גרמה לבעיות כלכליות קשות. תקופת הרודנות הצבאית האחרונה נפתחה ב-1976, בהפיכה צבאית נגד שלטונה של איסבל פרון, בה עלה לשלטון חורחה רפאל וידלה.[10] בשנת 1982, לנוכח המשבר הכלכלי המחריף, פלש צבא ארגנטינה לאיי פוקלנד, השוכנים במרחק של כ-500 ק"מ מחופיה של ארגנטינה ונמצאים בריבונות הממלכה המאוחדת. בתגובה יצאה בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר למלחמת פוקלנד, שארכה עשרה שבועות, והביסה את הצבא הארגנטינאי. התבוסה הצבאית הצורבת זירזה את סיומה של הדיקטטורה הצבאית ב-1983, וחזרת המשטר הדמוקרטי, ברשות הנשיאראול אלפונסין. אלפונסין התקשה להתמודד עם המשבר הכלכלי המתמשך ברפובליקה, וב-1989 התפטר והוחלף במועמד המפלגה הפרוניסטית, קרלוס מנם, שכיהן בתפקיד עד 1999. בשנות כהונתו של מנם הושגה יציבות כלכלית ובוצעו תהליכי הפרטה נרחבים של חברות ושירותים ציבוריים. עם זאת מתחת לפני השטח הצטברו לחצים כלכליים ושחיתות, שהביאו להתרסקות כלכלית ב-2002, ובעקבותיה הגיעה ארגנטינה לספה של פשיטת רגל. בעקבות המשבר נאלץ הנשיא פרננדו דה לה רואה להתפטר מתפקידו. התפטרות זו עוררה משבר חוקתי שבמהלכו הוחלפו ארבעה נשיאים בתוך 15 יום, ובסופם מונה אדוארדו דואלדה כנשיא. בבחירות שהתקיימו שנה אחר כך, ב-2003, נבחר נסטור קירשנר כנשיא. משנת 2003, תחת שלטונו של קירשנר, ולאחר תחת שלטונה של כריסטינה פרננדס דה קירשנר (אשתו), שנבחרה להחליפו ב-2007, כלכלת ארגנטינה התייצבה. באוקטובר 2011 נבחרה כריסטינה פרננדס דה קירשנר לקדנציה שנייה. ב-2015 נבחר מאוריסיו מאקרי לנשיא. ב-19 בנובמבר 2023 נבחר חאבייר מיליי לנשיא ארגנטינה, וכהונתו החלה ב-10 בדצמבר 2023.
החוקה הארגנטינאית של שנת 1853 נערכה מחדש בשנת 1994. היא מפרידה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת ברמה הלאומית וברמת הפרובינציה. הנשיא וסגנו נבחרים בבחירות ישירות לכהונה בת ארבע שנים. הם מורשים להיבחר לכהונה שלישית, בתנאי שאחת הכהונות הופסקה מוקדם מהצפוי.
הנשיא ממנה את הקבינט והחוקה נותנת לו כוח רב בתור ראש המדינה וראש הקבינט. החוקה מאפשרת לו להביא חוקים מתוקף צו נשיאותי, בתנאי שהם "הכרחיים ונחוצים ביותר", ויש לו זכות וטו.
הפרלמנט הארגנטינאי, שנקרא הקונגרס הלאומי הארגנטינאי (Congreso Nacional) מורכב משני בתים: סנאט (Senado) שכולל 72 סנאטורים ובית הנבחרים (Cámara de Diputados) עם 257 נבחרים. החל משנת 2001 הסנאטורים נבחרים באופן ישיר מכל פרובינציה, כולל הבירה הפדרלית, המיוצגת על ידי 3 סנאטורים. הסנאטורים נבחרים ל-6 שנים, כל שנתיים נערכות בחירות ושליש מחברי הסנאט נבחרים כל פעם. חברי בית הנבחרים נבחרים ל-4 שנים, גם בחירות אלה נערכות מדי שנתיים, ובוחרים בשיטה היחסית מחצית מחברי בית הנבחרים.
נכון לשנת 2017 התמ"ג הכללי של ארגנטינה עומד על כ-900 מיליארד דולר, כשהתמ"ג לנפש הוא כ-20,000 דולר. שיעור האבטלה עומד על 8.4%. נכון לשנת 2018 האינפלציה בארגנטינה עומדת על 47% לשנה.[11]
ארגנטינה נהנית מכמות רבה של מחצבים, אוכלוסייה משכילה ומגזר חקלאי ששם דגש על היצוא. למרות תנאים טובים אלה, החל משנות ה-80 המדינה שקעה בחוב חיצוני גדול ובאינפלציה שהגיעה לשיאים של 200% בחודש. בניסיונותיה להאבק במשבר, הממשלה ניסתה להפחית את שליטתה בכלכלה, להנהיג רפורמות ליברליות והפריטה את המשק. הרפורמה הרדיקלית במטבע בשנת 1991, שהשוותה בין הדולר לפסו ("parity") הבטיחה יציבות מחירים אולם חיבלה קשות בצמיחה הכלכלית והייתה בין הגורמים הראשיים לפרוץ המשבר החמור בתחילת שנות האלפיים. ההצמדה קיבעה את המדיניות המונטרית של ארגנטינה לזו של ארצות הברית וכאשר האמריקאים עברו למדיניות מרחיבה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר נקלעה ארגנטינה לבעיה.
המשבר בכלכלה העולמית חיבל עוד יותר בכלכלתה הרעועה של ארגנטינה. ניסיונות להקטין את תקציב המדינה לא עזרו. המשבר הגיע לשיאו ב-2001 עם התמוטטות איגרות החוב הממשלתיות והבנקים. דרישות הבנק העולמי להחזר ההלוואות החמירו את המצב. ארגנטינה הפסיקה את הצמדת הפסו לדולר בינואר 2001. רפורמה כלכלית מקיפה הביאה לרגיעה במשבר החל מסוף שנת 2002, לייצוב המטבע ולהפחתת חובות המדינה. עם זאת, ציבור המשקיעים מאמין באיגרות החוב של ארגנטינה, ואיגרות החוב הממשלתיות המונפקות על ידיה מונפקות בניכיון נמוך ממרבית המדינות האחרות אשר הגיעו לחדלות פירעון בעשרים השנים האחרונות.[12]
המשבר הפיננסי של שנת 2008 תפס את ארגנטינה לא מוכנה, והתמוטטות הבנקים בארצות הברית ובאירופה עצרה את זרימת ההון לארגנטינה וגרמה לפגיעה באמון המשקיעים. במאמץ להחזיר אותו החליטה הנשיאה קירשנר לתת ערבות לחסכונות הפנסיה של הארגנטינאים, מהלך שהיה שנוי במחלוקת.
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 התהדקה בהדרגה התלות בין כלכלת ארגנטינה וכלכלת ברזיל סביב ייצור משותף של תעשיות שונות כמו תעשיית הרכב הדומיננטית בשתי המדינות. המצב גורם לכך שמהלכים פוליטיים כלכליים של מדינה אחת משפיעים באופן משמעותי גם על המדינה השכנה.[11]
בסוף העשור השני של המאה ה-21 חוותה ארגנטינה אינפלציה, שהגיעה בשנת 2018 לשיא של 47% בשנה. מאקרי ניסה לבצע ליברליזציה של הכלכלה הארגנטינאית, אך נכון לשנת 2018 המהלכים לא הניבו תוצאות. מאקרי נאלץ לחתום על הלוואת החילוץ הגדולה ביותר שנתנה אי פעם קרן המטבע הבין-לאומית – מעל 57 מיליארד דולר בפריסה של שלוש שנים.[11]
בארגנטינה, המצויה בדרום אמריקה, תרבות ענפה הקשורה למזג החם של המדינה. המדינה נודעת בתרבות ריקוד הטנגו, באדריכלות בסגנון קולוניאליסטי, במטבח שרובו מתמקד בבשר צלוי, במסורות שונות הקשורות בדמות הגאוצ'ו (רועה בקר) ובמרחבי טבע המהווים מוקד לתיירים.
מבחינה טופוגרפית ניתן לחלק את ארגנטינה לשלושה חלקים עיקריים: המישורים הפוריים של הפמפס במרכז המדינה, שהם מרכז העושר החקלאי של ארגנטינה; הרמה של פטגוניה בדרום; ורכס הרי האנדים לאורך הגבול המערבי עם צ'ילה, ובו הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אמריקה כולה – היא ההר אקונקגווה (Aconcagua), המתנשא לגובה של 6,960 מטר.
הנהרות העיקריים הם נהר פרנה (Parana), אחד הנהרות הארוכים בעולם, ונהר אורוגוואי (Uruguay), בצפון מזרח המדינה. שני נהרות אלה זורמים במקביל לאורך מאות קילומטרים, והם יוצרים אזור המכונה מסופוטמיה ("בין הנהרות", ביוונית), ובו פרובינציות אנטרה ריוס ("בין הנהרות"), קוריינטס ("זרמי המים") ומיסיונס. לקראת סופם מתאחדים שני הנהרות והם יוצרים דלתה מרהיבה, ואת הנהר הרחב בעולם, הוא הריו דה לה פלטה. נהרות גדולים אחרים הם יובליו הרבים של נהר הפרנה – ובהם: נהר איגואסו (Iguazu), בגבול בין ארגנטינה לברזיל, ובו מפלי איגואסו המפורסמים והמרהיבים; הפרגוואי, הברמחו (Bermejo), הפילקומיו (Pilcomayo) וכן הנהר סלאדו (Salado), "הנהר המלוח".
במרכז המדינה ובדרומה זורמים נהרות גדולים אף הם, ובהם נהר אטואל (Atuel), נהרות הקולורדו (Colorado – "אדום") ונגרו (Negro – "שחור") הזורמים במקביל לאורך מאות קילומטרים, ונהר צ'ובוט (Chubut).
בקצוות הדרומיים של ארגנטינה, במיוחד באזורי פטגוניה, נית לצפות בליקוי חמה כמו זה שהיה באוקטובר 2024 שהעניק לתושבים ולמבקרים הזדמנות נדירה לחזות בתופעה אסטרונומית מרשימה. הליקוי, שהיה חלק ממסלול צר שכלל גם את אי הפסחא וצפון איי פוקלנד, נראה במלואו רק באזורים מוגבלים, אך הפנימברה שלו כיסתה חלקים נרחבים יותר של דרום אמריקה.
כ-92.5% מאוכלוסייתה של ארגנטינה גרים ביישובים עירוניים (נכון לשנת 2023). כ-3 מיליון גרים בבואנוס איירס וכ-15.490 מיליון גרים במטרופוליןבואנוס איירס רבתי, מה שהופך אותו לאחד האזורים העירוניים הגדולים בעולם. מרכזים עירוניים נמצאים בכל חלקי צפון ארגנטינה והמרכז לעומת פטגוניה מדרום שנותרה מאוכלסת בדלילות. עשרת המטרופולינים הגדולים מהווים מחצית מהאוכלוסייה. שיעור העיור בארגנטינה הוא בקצב שינוי שנתי של 0.97% (הערכה לשנים 2020–2025).[14]
מתיישבים אירופאים רבים היגרו לערי ארגנטינה במהלך ההיסטוריה. הערים האלו הציעו עבודה, חינוך והזדמנויות אחרות למהגרים החדשים להיכנס למעמד הביניים. בהשוואה לרוב ארצות דרום אמריקה, בארגנטינה יש מעמד ביניים גדול מאוד. רבים מבני המעמד הזה עובדים בתעשייה, בעלי עסקים קטנים וחלק ניכר עובד בסקטור הציבורי והשירותים. רובם גרים במבנים רבי קומות או קוטג'ים עם גינה צמודה. העשירים מעדיפים לגור בווילות ואחוזות בפרוורים היוקרתיים.
החל משנות ה-30 הרבה עובדי כפיים עברו לערים הגדולות במטרה למצוא עבודה, דבר שגרם למחסור בדיור. כתוצאה מכך נוצרו שכונות עוני, עם פחונים ובתים מקרטון. הכמות העצומה של כוח עבודה זמין וזול גרמה לכך, שרבים מהם מסוגלים למצוא רק עבודה חלקית.
עריה של ארגנטינה דומות לערים באירופה, בעיקר בכל הנוגע לתכנון עירוני, לאדריכלות, ולמוצא האירופאי של מרבית מתיישביה. רובן בנויות בסגנון ספרדי סביב כיכר מרכזית – הפלאסה. הכנסייה ומבני הקהילה החשובים, בדרך כלל פונים אל הפלאסה.
בנוסף ארגנטינה מחזיקה בעיר הדרומית ביותר בעולם, אושואיה שממנה יוצאות רוב ההפלגות התיירותיות והמחקריות לאנטארקטיקה.
הערים העיקריות של ארגנטינה מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. כל הערים הן במעמד אגד ערים למעט הערים; מאר דל פלאטה, קוריינטס, באיה בלנקה ופורמוסה. נתוני האוכלוסייה הם משנת 2019.
תוחלת החיים במדינה היא 78.55 שנים (75.49 לגברים ו-81.81 לנשים) ושיעור הפריון הוא 1.36 צאצאים לאישה.
הרכב אתני
אוכלוסיית ארגנטינה מורכבת בעיקרה מצאצאי מהגרים, והמדינה זוכה לכינוי המקומי: "crisol de razas": תערובת של גזעים. ההרכב הדמוגרפי השתנה משמעותית בין המאה ה-18 למאה ה-19, כשבפרק זמן זה היגרו לארגנטינה כ-6.6 מיליון איש (שנייה רק לארצות הברית בתקופה זו).[15]
התושבים המקוריים מונים כ-700,000 נפש והם יושבים בעיקר בצפון, צפון-מערב ודרום.
דת
עיקר האוכלוסייה (62.9%) היא קתולית, וישנה גם קהילה פרוטסטנטית חזקה שמהווה 15.3% מהאוכלוסייה. 18.9% מהאוכלוסייה מגדירים עצמם חסרי דת. בנוסף, כוללת האוכלוסייה גם כ-1% אחרים וכ-0.4% יהודים.
הקהילה היהודית בארגנטינה היא הגדולה באמריקה הלטינית. לאחר מלחמת העולם השנייה, מנתה הקהילה כ-400,000 איש.
בשנת 1955, עם נפילתו של חואן פרון, שטף את ארגנטינה גל אנטישמיות שגרם ל-45,000 יהודים להגר לישראל. בין השנים 1999–2002, עלו לישראל כ-4,400 יהודים. כיום, מונה הקהילה כ-180,500 נפש ומורכבת ברובה הגדול מיהודים אשכנזים, ומיעוט של ספרדים ומזרחים.
ערך מורחב – היסטוריה של ארגנטינה
אתר האינטרנט הרשמי של ארגנטינה (בספרדית)
ארגנטינה, דף שער בספרייה הלאומית
