שאול (עולם מתים)

השְׁאוֹל הוא עולם המתים הקדום הנזכר בתנ"ך פעמים רבות ובהקשרים מגוונים. כפי שעולה מן הכתובים, המבנה הכללי של העולם על פי אמונת הקדמונים הוא מבנה היררכי שבראשו השמים, תחתם הארץ, תחתיה התהום ובתחתית המציאות – השאול. על פי אמונה זו, נשמות האנשים שמתו הגיעו לשאול. מקור השם מעורפל, ואין לו מקבילות בשפות שמיות אחרות. במקורות מאוחרים יותר השאול הוא שם נרדף לגיהנום או נחשב לאחד ממדוריו.

ערך זה עוסק בעולם המתים בתנ"ך. אם התכוונתם לעולם המתים במיתולוגיה, ראו עולם המתים בתרבות הקלאסית. למונח הכללי ראו עולם המתים.

תיאורי השאול בתנ"ך

על פי התפיסה המתוארת בתנ"ך, השאול הוא מדורו התחתון של העולם הנמצא בתחתיות הארץ.^[1] המתים יורדים אל השאול, אך ניתן גם לעלות ממנו ברצונו של ה'.^[2] מכיוון שהשאול נמצא בתחתית הארץ, פולחן התקשור עם נשמת המת נקרא בתנ"ך העלאה באוב.^[3]

כל הנשמות מגיעות על פי התנ"ך אל השאול, ללא הבדל, כי בתנ"ך אין אזכור לגן עדן או גיהנום כמקומם של הצדיקים או החוטאים. השימוש בדימוי הירידה לשאול כביטוי למוות קיים מספר פעמים במקרא. כבר בתחילת המקרא, בספר בראשית, מסרב יעקב לתת לבניו לקחת את בנימין למצרים בטענה שאיננו רוצה "לרדת ביגון שאולה", אם יקרה דבר רע לבנימין.^[4] ביטוי דומה נמצא בתחילת ספר מלכים, כאשר דוד מצווה את שלמה להוריד את שיבתו של שמעי בן גרא בדם שְאוֹל.^[5]

המוות מקושר לשאול גם בהקשר של משל האישה הזרה בספר משלי: ”רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ” (משלי, ה', ה'). גם בספר הושע ישנו הקשר בין שאול ומוות: ”מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם – מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם” (הושע, י"ג, י"ד). ניתן לזהות את השאול עם מות וצלמוות, כמקום נסתר שאין לבני האדם גישה אליו ומידע על אודותיו: ”הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?” (איוב, ל"ח, י"ז)

כינויים נוספים שקיימים בתנ"ך לשאול הם 'בור',^[6] 'ארץ תחתיות',^[7] 'שחת',^[8] 'אבדון',^[9] ו'בלהות'.^[10]

במספר מקומות במקרא השאול מתוארת כישות בולענית ורצחנית בעלת פה אדיר, שמנסה לבלוע את החיים כפי שמתואר האל מות בשירה האוגריתית. ”לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק...” (ישעיהו, ה', י"ד). הרשעים מתוארים במשלי כמי שאומרים ”נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים” (משלי, א', י"ב). בחבקוק מדומה אויבם של ישראל אף הוא לשאול ולאל מות: ”אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע” (חבקוק, ב', ה'). גם במשלי מתואר השאול כישות שאינה שבעה לעולם (משלי, ל', ט"ז). בספר יונה מתואר השאול כבעלת בטן,^[11] כנראה בשל התפיסה שהיא "אוכלת" בני אדם, ונשמות בני האדם שוכנים בבטנה.

למעשה, בתנ"ך ישנם לא רק דימויים לשאול, אלא אף מתואר כי אנשים מסוימים ירדו לשאול בפועל. כך מתואר בספר במדבר, כי עונשם של עדת קורח הוא שהאדמה פוערת את פיה, והאנשים יורדים חיים לשאול עם כל אשר להם.^[12] תיאור זה של בליעת חיים בידי השאול קיים בעוד כמה מקומות בתנ"ך.

השאול במקורות חוץ-מקראיים

יש דמיון רב בין השאול התנ"כי לבית החופשית האוגריתי ולאופיו של האל מות, אם כי קיימים מספר הבדלים. בשירה האוגריתית מתואר בית החופשית כמקום בתחתית הארץ בו נמצאות נשמות המתים, ובשניהם השאול מתואר כישות רצחנית. עם זאת, בתפיסה האוגריתית בשונה מהתפיסה התנ"כית גם אלים יכולים להמצא בו. כך הבעל מתואר כמי שיורד למקום זה מרצונו עם כל אביזריו ונשותיו, ואף השמש מתוארת כמי שנבלעת בלועו האדיר של מות ונמצאת בבית החופשית כל ערב, דבר שנראה זר לתפיסה התנ"כית. עוד נראה כי בתפיסה האוגריתית האל מות הולך בעולם ומחפש בני אדם למלא בהם את גרונו, בעוד שבתנ"ך התפיסה אודות השאול ברוב המקומות, היא תפיסה על עולם סטטי שנמצא במקום מסוים, שבני אדם או אלוהים גורמים לאנשים להגיע לשם בהריגתם. כמו בשירה האוגריתית, גם בתנ"ך קיים קשר בין הרפאים לבין השאול.^[13]

על פי אליעזר בן יהודה אין לשם 'שאול' בצורתו העברית מקבילה גזרונית בשפות שמיות אחרות אף על פי שמושג השאול והאבדון משותף הוא למחשבת עמי קדם. בן יהודה השווה את הצרוף המקראי "ירד לשאול" או "ירד שאולה" כמקביל לצירופים ”עֲבֹר בַּשָּׁלַח” (איוב, ל"ג, י"ח) או ”בְעַד הַשֶּׁלַח יִפֹּלוּ” (יואל, ב', ח') בן יהודה מוסיף כי צרוף זה מתבאר במסֻפר בעלילת המלך כרת האוגריתית בה חלק מקרובי המלך מתו בדרך הטבע ממחלות כדֶבר או טביעה במים והחלק האחר - "בשלח תתפל" בהוראת 'נפל בשלח', זאת אומרת נפל בנשק או בחרב, כהוראת המלה המקראית 'שָׁלַח', וכן בערבית שִׂלַאח (سلاح) בהוראת נשק. אלא שאין כנראה כוונת הצרופים 'נפל בשלח', ,עבר בשלח, לנשקו של בשר ודם, אלא לכלי נשקם, לחרבם של האלים, שהפך אחר כך בעצמו לדמות אלהית, כמלאך משחית. ועל זהות מקורית של המושגים שֶׁלַח וּשְׁאוֹל בהוראה זו מלשון אכדית בצורה: שַׁל-תֻ בהוראת חרב. כשהסופית האכדית ־ת משמשת לציון לשון נקבה, כדוגמת: אֶצְבַּע – אִצְבִתֻּ, אֶרֶץ – אִרְצִתֻ, אֵשׁת – אִשָׁתֻ, נֶפֶשׁ – נַפִשְׁתֻ וכו'. בן יהודה מוסיף שברבים מן המקורות העבריים הקדומים מתחלפות הסופיות (־אל) בסופית (־שלח) כדוגמה בשמות: מתושאל ב־מתושלח.

השאול בספרות חז"ל

יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

לפי פשט התנ"ך לא מופיע כביכול אזכור לגן עדן וגיהנום, מקומות שהאדם מגיע לאחד מהם לאחר מותו, על פי צדקתו. אולם, תפיסה זו רווחת במשנה ובתלמוד, שם מוצאים חז"ל ביסוסים אליה מהמקרא על דרך הדרש.^[14][15]

על פי פשט התנ"ך, נראה שכביכול גם הצדיקים וגם הרשעים מגיעים לשאול. גם דוד המלך בתהלים מודה לה' על שלא עזב את נפשו לשאול (ספר תהלים, פרק ט"ז (ע"ע), פסוק י'), ומציין כי בשחת (כלומר בשאול) לא יוכל להעיד על אמיתת הבורא (ספר תהלים, פרק ל' (ע"ע), פסוק י'). אולם לפי הגישה היהודית זוהי פרשנות שגויה, ואילו המשמעות היא המוות והמעבר לעולם הבא. גישה זו מוסברת בכך שעדיף להישאר בעולם הזה ולשמור מצוות אפילו מאשר להגיע לגן עדן, כפי שהסביר הגר"א על פי האגדה ברגעיו האחרונים, כי בעולם הזה ניתן לקנות ציצית בשתי פרוטות ולקיים מצווה, מה שלא ניתן בעולם הבא.^[16]

ראו גם

• עלילות בעל וענת
• גיהנום
• האדס
• פלוטו (מיתולוגיה)
• מיקטלן
• עולם המתים בתרבות הקלאסית

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שאול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שאול (עולם מתים)

• מוות בעולם העתיק, על השאול המקראי ועל גלגוליו במסורת היהודית, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, ד"ר שחר ענבר