תשמיש קדושה ותשמיש מצווה

תשמיש מצווה הוא חפץ המשמש ביהדות לשם קיום מצווה. תשמיש קדושה הוא תשמיש מצווה המכיל את השם המפורש ולכן טעון גניזה, הוא וכל אביזריו^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה][1]}. לעיתים קרובות נעשה שימוש בשם "תשמיש קדושה" כדי לתאר את שני הסוגים.

הרב שלום נגר עטור בטלית, תפילין וכיפה. בארון שמאחוריו מצויים ספרי קודש

בתי מזוזה

תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל)

מזוזות

טלית קטן, לקיום מצוות ציצית

בין תשמישי הקדושה ישנם כאלה שנועדו לשימוש אישי (כגון תפילין, שהאדם מניח אותן), וישנם שמשמשים את הציבור (כגון ספר תורה ותשמישי קדושה הנלווים לו).

תשמיש קדושה או מצווה

המושגים "תשמיש מצווה" ו"תשמיש קדושה" מופיעים לראשונה בתלמוד בבלי, שם מצוטטת ברייתא העוסקת בהבחנה בין השניים:

תשמישי מצווה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה ונרתיק של תפילין ורצועותיהן.

— תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ו, עמוד ב'

ההלכה מחייבת לגנוז כל חפץ שהתבלה ויצא מכלל שימוש שרשום בו השם המפורש, ומשום כך נעשית ההבחנה בין תשמישי קדושה, שבהם מופיע השם המפורש, לבין תשמישי מצווה, שלא מופיע בהם השם המפורש ולפיכך אינם מצריכים גניזה. ההבדל בין השניים הוא שתשמישי מצווה הם הדברים המשמשים את האדם לקיום המצוות. בלעדיהם הוא אינו יכול לקיים את המצווה, ובכל זאת, לדברים אלה אין חשיבות מיוחדת מצד עצמם, ולכן אפשר לזורקם לאחר השימוש. לעומתם, תשמישי קדושה הם דברים שקדושתם באה מצד עצמם, ולא בשל שימוש האדם בהם, ולכן קדושתם אינה פגה ויש לגונזם.

ישנו חילוק נוסף בין תשמיש קדושה לתשמיש מצווה, בכך שאסור לייעד תשמיש קדושה לשימוש פחות קדוש, ובלשון חז"ל: "מעלין בקודש ואין מורידין", כלל זה אינו חל בתשמיש מצווה^[2].

דברים הנחשבים לתשמישי קדושה

נחלקו הראשונים בעניין קדושת בית הכנסת האם הוא נקרא תשמיש קדושה או תשמיש מצווה, לדעת הר"ן בית הכנסת נחשב תשמיש קדושה, ואילו לדעת הרמב"ן תשמיש מצווה^[3].

בגדי המלך אף הם נחשבים לתשמיש קדושה, משום שהמלך נמשח בשמן המשחה שהוא קודש^[4].

חלות הקדושה

תשמישי קדושה ותשמישי מצווה לא חלה עליהם קדושה אף אם הזמין וייחדם לשם כך בפה, כל עוד לא נעשה בהם מעשה המצווה עצמו, ובלשון חז"ל: "הזמנה לאו מילתא היא". לדוגמה קדושת בית הכנסת לא חלה גם כשהבנייה הושלמה, אלא עד שיתפללו בו הציבור^[5].

חשיבות בחוק הישראלי

מפאת חיוניותם לאדם המשתמש בהם, סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל קובע שתשמישי קדושה אינם ניתנים לעיקול^[6].

לקריאה נוספת

• רות יעקבי, "השתקפות הסביבה הלא יהודית בצורתם ובתוכנם הכתוב של תשמישי קדושה ומצווה במרחב הפרסי, אב"א; כתב עת לחקר קהילות ישראל באירן בוכארה ואפגאנסתאן 1 (תשס"ז) 163-180
• ישראל מאיר לוינגר, "על הצלתם וחורבנם של תשמישי קדושה בקעלן בשנות השואה", תורה ומדע ט, ב (תשמ"א) 53-68
• ברכה יניב, "תשמישי קדושה בבית הכנסת", מחניים 11 (תשנ"ה) 220-229
• ברכה יניב, מעשה רוקם - תשמישי קדושה מטקסטיל בבית הכנסת האשכנזי, הספרדי והאיטלקי, הוצאת מכון בן צבי, 2009, 404 עמודים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תשמיש קדושה ותשמיש מצווה בוויקישיתוף

• רשימת מאמרים על תשמישי קדושה באתר רמב"י
• שו"ת: מהם תשמישי קדושה ותשמישי מצווה, באתר "ישיבה"
• חננאל מאק, מעילים לתורה בגזרה איטלקית, באתר הארץ, 24 באפריל 2011