איגבו
קבוצה אתנית שמקורה בדרום-מזרח ניגריה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
האִיגְבּוֹ (Igbo; מבוטא גם איבו, אבו[1][2][3] איבואנס[4] או היבו[5]) הם קבוצה אתנית שמקורה בדרום-מזרח ניגריה. הם דוברי שפת האיגבו (אנ'), אשר כוללת מספר שפות ודיאלקטים;[6] כיום דוברים מרבית בני האיגבו אנגלית בנוסף לשפתם המקורית בעקבות השליטה הבריטית באזור בתקופה הקולוניאליסטית.[7] האיגבו הם אחת הקבוצות האתניות הגדולות ביותר ורבות ההשפעה בניגריה.[8] עיקר בני שבט האיגבו כיום הם נוצרים.[9]
בעקבות תהליכי הגירה וסחר העבדים האטלנטי ניתן למצוא אוכלוסיית איגבו גם בקמרון ובגינאה המשוונית, וכן במדינות מחוץ לאפריקה. מספרם מחוץ לאפריקה אינו ידוע, אך רבים מבין האפרו-אמריקאים והאפרו-קריביים כיום הם צאצאי האיגבו.
באזורים הכפריים של אפריקה האיגבו הם חקלאים. התוצר הנפוץ ביותר שלהם הוא היאם, אשר מדי שנה נערכות חגיגות לרגל תקופת האיסוף שלו.[10] תוצרים חקלאיים אחרים כוללים את הקסאווה והטארו.[11]
לפני הקולוניאליזם הבריטי היו האיגבו מחולקים לקבוצות פוליטיות שונות. ניתן היה למצוא שונות בתרבות ובמנהגים של כל אחת מהקבוצות. החלוקה בין הקבוצות התבססה לרוב על פי שושלת משפחתית, שבטית או כפרית, או על פי הדיאלקט של שפת האיגבו. אף על פי שלרוב לא היו קיימות מדינות אשר ריכזו את הכוח הפוליטי, ניתן היה למצוא ממלכות או נסיכויות כדוגמת ממלכת נרי, אגבור ואוניטשה.[12] המערכת הפוליטית השתנתה באופן משמעותי במהלך הקולוניאליזם הבריטי. אזה (מלכים) הוכתרו על ידי הבריטים בהובלתו של פרדריק לוגרד כראשי שבטים.[13] תחת השלטון הבריטי מרבית בני האיגבו התנצרו. ספרו של צ'ינואה אצ'בה, מפולת באומואופיה הוא אחד מהיצירות הספרותיות הפופולריות ביותר המתארות את תרבות האיגבו.
לקראת מחצית המאה ה-20 התפתחה זהותם של בני האיגבו לידי זהות אתנית אחידה.[11] מספר קונפליקטים בין האיגבו למספר קבוצות אתניות אחרות הובילו לדומיננטיות של האיגבו במזרח ניגריה, להיפרדות מהמדינה ולהקמתה של ביאפרה. שלוש שנים לאחר הקמתה, לאחר מאבק בו נהרגו קרוב למיליון אזרחים, רובם ברעב,[14] נכנעה ביאפרה לניגריה וחזרה להיות חלק מהמדינה.[15]